בשבע 423: 'על דעת עצמי'

להקפיד על החוק. לא על אכיפתו אלא על קיומו; לנכש עשבים השוטים; להחזיר את תחושת הביטחון והאמון לעם ...

אבי סגל , ט"ז בטבת תשע"א

במקום שבו שורפים

חוקי הנאמנות, ההפגנות נגד ערבים והמאבק במסתננים מעוררים תגובות היסטריות בחלקים מרכזיים של השמאל הישראלי. מי שניזון מהופעותיהם של אנשי שמאל בערוצי התקשורת השונים, עלול להבין כי ישראל עומדת להפוך רשמית לדיקטטורה ולהשליך מיליוני ערבים, תאילנדים, סודנים וסתם פוסט-ציונים אל הקרמטוריום. התגובה חסרת הפרופורציה, המאפיינת לעתים קרובות דווקא חלקים בימין, הפכה למצרך מבוקש בקרב אותם אנשים שלעגו לנו על קריאות ה"נאצים" במערכונים סאטיריים.

לרגע אחד כמעט שכחנו שאביגדור ליברמן ומפלגתו היו פעם חברים בקואליציית מרכז-שמאל, שגירוש עובדים לא חוקיים זו לא המצאה של אלי ישי, ושלפחות חלק מהחוקים וההצהרות הם פופוליסטיים וחסרי משמעות. אז נכון, חייבים לשים גבול גם לפטריוטיות, ואין כמו השמאל להזכיר לנו זאת בוקר וערב. ומצד שני, אם אותו שמאל רוצה להיות פעם רלוונטי, ואולי אפילו לשלוט כאן יום אחד – קודם כל עליו להוכיח שהוא מבין את ההבדל בין גרמניה הנאצית לבינינו.

הוא צריך להוכיח כי הוא שמע על העימות הלאומי בארץ ישראל, על הטרור הערבי, על הבעיה הדמוגרפית, על מצבנו הביטחוני מול מדינת ערב, על חולשתנו הפנימית, על המרחק בין אריאל לכפר סבא, על עזמי בשארה וחנין זועבי, ועל המשרפות האמיתיות במדינה ומי מצית אותן. כשכל זה יקרה, אפשר יהיה לפתח דיון ענייני בשאלה אם צריך חוק נאמנות או לא, ומאוד ייתכן שאפילו נגיע להסכמות. זה לא יקרה עם אלה הצועקים "גזענות" ו"נירנברג" ומתעלמים לחלוטין מכל הקשר של המציאות הנוכחית.

 

מפה ומשם

  • "אם אין תהליך מדיני, מפלגת העבודה צריכה לסיים את דרכה בממשלה", אמר השבוע פעם נוספת מזכ"ל ההסתדרות, עופר עיני, בראיון לגל"צ. מוזר שהמו"מ המדיני הפך לקריטריון יחידי המבדיל בין קואליציה לאופוזיציה, ומוזר עוד יותר לשמוע זאת ממי שאמור להיות המנהיג החברתי מספר אחת. ובכלל, האם מורדי העבודה לא שמעו על חלקם של הפלשתינים בקיפאון? האם הם לא רואים כי הארץ היום שקטה טפו-טפו מאי פעם בגזרה הפלשתינית? האם הם לא זוכרים את הדם וקולות המלחמה שהביאה כל "התקדמות מדינית"? האם הם לא מבינים שלרשות הפלשתינית אין באמת מה להציע לנו? האם סיסמאות ריקות, פגישות עקרות וסעודות יקרות בחסות אמריקנית הם הדברים שעושים את זה לעופר עיני וחבריו? מוזר, כמה מוזר.
  •  הכותרות בידיעות-אחרונות ממשיכות לשבור את השיאים של עצמן. אחרי הידיעה הבלעדית שלפיה ישנם חרדים המשתמטים מלימוד בישיבה, השבוע פורסם שם כי ישנם חרדים המשתמטים מצה"ל על סעיף נפשי. לא, באמת. אני כבר לא יכול לחכות לסקופים המהדהדים הבאים בעיתון של המדינה: חרדים מעלימים מס, חרדים מצביעים פעמיים ביום הבוחר, והידיעה המזעזעת מכולם - חרדים קוראים ישראל-היום.
  • באותו עיתון ובאותו נושא כותב נחום ברנע: "בעוד 15 שנה, כשבנימין נתניהו ואהוד ברק ישחקו סוליטייר בבית אבות בקיסריה, החרדים יהוו 20 אחוז מהאוכלוסייה בישראל". זאת לא הפעם הראשונה שברנע נהנה לעסוק בימי זקנתם של אישי ציבור, אולי כחלק ממנגנון הגנה הקשור לגיל של עצמו. בפסיכולוגיה זה נקרא השלכה. בכל מקרה, לא ברור מדוע בנימין נתניהו אמור להיות מטופל בבית אבות בגיל 76, גיל שבו דוד בן-גוריון ויצחק שמיר היו עדיין ראשי ממשלה, ואילו שמעון פרס היה עדיין ראש ממשלה בסקרים.
  • להקפיד על החוק – לא על אכיפתו אלא על קיומו; לנכש את העשבים השוטים; להחזיר את תחושת הביטחון והאמון לעם, בעיקר באמצעות חלוקת משאבים נכונה ותודעת שירות מפותחת יותר; להפסיק את פעילותם של הדוברים והיחצנים; לא לנהוג באלימות ללא צורך; ובקיצור - להיות סמכותיים, רציניים, מקצועיים ואמינים (תקציר של טור שכתבתי לפני כארבע שנים על המהפך הדרוש במשטרת ישראל, וכעת אני מעביר אותו מהמפכ"ל היוצא לנכנס. שיהיה בהצלחה).
  • כמו כל אוהד ספורט, גם אני התעצבתי לקרוא השבוע על תאונת הדרכים שבה נפגע כדורגלן-העבר אבי כהן. מעבר לעובדה שהוא כיכב בקבוצה הנכונה, כהן תמיד הצטייר בעיניי כחריג ג'נטלמני בלב מדמנת הכדורגל הישראלי והטיפוסים המעצבנים המאכלסים אותה. כמובן, לא אשכח לו גם את השער ההוא בדרבי מלפני 31 שנה, חלקיק נדיר של אושר בתוך ימי ילדותי שזכרם מתעמעם והולך.
  • ניקוי שולחנות לסיום: בגיליון זה ובקודמו מופיעים תגובותיהם של איתי זר ואיתמר בן-גביר על דברים שכתבתי לפני שבועיים אודות מסיבה שבה השתתפו. עלי להודות כי השניים צודקים: לא דייקתי באופן שבו תיארתי את האירועים. הדבר לא נעשה בזדון ולא מתוך רצון לפגוע במישהו – בסך הכול התנסחות גרועה, חיבור משפטים ושמות ללא קשר ישיר ביניהם, ואולי גם התרשמות לקויה מתמונות המסיבה שהגיעו אלי. אני מתנצל בפני הנוגעים בדבר ובפני הקוראים, והדיון המרתק בשאלה 'למה בימין הקיצוני אוהבים את העיתונאי גיא ורון' יידחה לפעם אחרת.

 

בעשרה מאמרות

לפני יותר מעשור, בעיתון אחר ותחת אותו ראש ממשלה, הכתרתי את מיקי חיימוביץ' כמגישת החדשות הטובה ביותר בטלוויזיה הישראלית. ואף שבינתיים היא הספיקה לפתח אישיות קצת צדקנית ומעצבנת, אני לא חוזר בי מהקביעה. חיימוביץ', שהודיעה השבוע על פרישה מהגשת חדשות, מותירה אחריה נעליים גדולות מאוד, ולא נותר לנו אלא למלא אותן בתחליף הולם. לפניכם עשרה מועמדים אפשריים, על יתרונותיהם וחסרונותיהם, להחלפתה של חיימוביץ' ולהצלת מהדורת החדשות של ערוץ 10 מנפילת רייטינג מיידית:

1. הרב חיים אמסלם. בעד: ממילא הוא יהיה מובטל בקרוב, ובש"ס יוכלו לאחד את קריאות "התקשורת אשמה" עם "אמסלם אשם". נגד: מה אנחנו צריכים עכשיו עוד בצורת על הראש.

2. בנימין נתניהו – בעד: הוא יודע לדבר בטלוויזיה. נגד: המשכורת שלו תהיה גדולה אפילו מזו של מיקי חיימוביץ'.

3. נשיא המדינה שמעון פרס. בעד: לפחות בזמן החדשות נדע שהוא לא מכין איזה הסכם מדיני עם מנהיגי הטרור. נגד: בעצם, תמיד יהיה לו זמן מיותר בפרסומות.

4. יונית לוי. בעד: לפחות כך לא נראה אותה יותר בערוץ 2. נגד: הגשה משותפת עם אקס מיתולוגי זה כל כך תוכנית בוקר.

5. א' מפרשת קצב או מפרשת בר-לב או מכל פרשה אחרת. בעד: עם מגישה מפוקסלת, גם לחרדים לא תהיה סיבה לזרוק את הטלוויזיה. נגד: האגו של יעקב אילון עלול להרוס את הכימיה – הוא בטח ירצה כל הזמן שהפקסול יהיה עליו.

6. הבובה קישקשתא. בעד: יש לו ניסיון בהגשה, מבטא צברי משובח, ויכולת מוכחת לקשקש בלי הבחנה כמו עיתונאי מן המניין. נגד: לפי השיר הוותיק של תוכניתו, הוא עלול למחוא כפיים לעצמו באמצע המהדורה.

7. דודו פישר (האהוב!). בעד: גם אם החדשות לא משהו, לפחות נשמע קצת חזנות. נגד: לא רק שהחדשות לא משהו, גם נצטרך לשמוע חזנות?

8. אברי גלעד. בעד: הוא כבר רגיל להגיש עם אנשים בשם יעקב. נגד: מי רוצה דיווחים חדשותיים הכוללים מילים כמו 'תדר' ו'תודעה'.

9. טלי פחימה. בעד: הרשות השנייה תאהב את זה – גם אשה, גם מזרחית, גם יהודייה וגם מוסלמית. נגד: ספק אם פחימה עצמה תסכים לרדוף פרסום בערוץ תקשורת אחד בלבד.

10. אחמד טיבי. בעד: הבכיינות שלו יכולה למלא באופן מושלם את מקום הרגש והדמע של חיימוביץ'. נגד: ייתכן שהוא קצת ימני מדי בשביל מערכת חדשות 10.