בשבע 423: לביאה ברחובות

הלביאה הבחינה בדלת הפתוחה לרשות הרבים וזינקה מבית האריות לרחובות העיר כשהיא שואגת לכל עבר מחמת רעבונה.

עודד מזרחי , ט"ז בטבת תשע"א


הלביאה הבחינה בדלת הפתוחה לרשות הרבים וזינקה מבית האריות לרחובות העיר כשהיא שואגת לכל עבר מחמת רעבונה. הבהלה ברחובות הייתה נוראה. כל מי שהבחין בחיה הענקית הטורפת נמלט על נפשו
בימי המלך דון גואן בקאשטיליה (כיום מחוז בספרד) שהתגורר בעיר שיגוביא, בשנת ה'רט"ו בחודש שבט (1455 למניינם) אירע האירוע שיסופר להלן. היו למלך רוב תענוגות ומעדני עולם והיה לו בעירו בית מיוחד שבו התגוררו אריות, לביאות וגוריהם כדי להתפעל מהם ולהשתעשע בהם.

איש מיומן מאנשי המלך היה אחראי להאכילם ולהשקותם וכן להוציאם ולהביאם. הוא ידע כיצד ללכת ביניהם מבלי שיאונה לו כל רע.

פעם ילדה לביאה גדולה וחזקה שבעה גורים. בוקר אחד, לאחר שהניקה הלביאה את כל גוריה, חשה ברעב עצום. לפני שהגיע הממונה על האריות להביא לה את טרפה הרגיל הגיעה בתו והשליכה לפני הלביאה ריאה אחת. הלביאה שלא הייתה מורגלת באכילת ריאה, התנפלה על הנערה, הכתה אותה ברגליה מבלי להורגה.

הלביאה הבחינה בדלת הפתוחה לרשות הרבים וזינקה מבית האריות לרחובות העיר כשהיא שואגת לכל עבר מחמת רעבונה. הבהלה ברחובות הייתה נוראה. כל מי שהבחין בחיה הענקית הטורפת נמלט על נפשו. הלביאה הגיעה לבית הכמורה, ראתה נערי כמרים, רדפה אחרי אחד מהם, הרגתו וטרפה אותו. האחרים הצליחו להימלט על נפשם.

אחר כך הגיעה הלביאה לבית מדרש של תינוקות של בית רבן. המלמד עמד עליהם באותה שעה וקרא בפרשת 'שמות' בפסוק "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי".

כמה מהנערים קראו את הפסוק בלשון הקודש וכמה בלשון לע"ז. המלמד, שהיה קצר רואי, הביט בלביאה. בשנייה הראשונה חשב שמדובר בכלבה גדולה במיוחד. הוא גער בה:

"הסתלקי מפה מיד!"

הלביאה החלה לכעוס מאוד, פניה השתנו, שערה סמר והיא החלה לשאוג.

הנערים שלא ראו מימיהם לביאה, צעקו למלמד כי זו דובה. המלמד הסתכל בה היטב ואמר לתלמידיו בחרדה:

"לא! זו לביאה!", ואחרי רגע הוסיף, "אל תחדלו לקרוא בספרי הקודש ואלוקי אביכם ירחם עליכם ולא תינגפו מפניה".

אחר כך החזיר את פניו לעבר הלביאה שהמשיכה לשאוג בקול נורא ואמר לה ברכות כמדבר אל גבירה נכבדה:

"לכי לשלום אל ביתך כי אין כאן מושבך ושימי בסלע קנך, ואני משביעך בשם ה' צבאות אלוקי ישראל שתלכי מכאן ולא תשחיתי בכל גבול ישראל, ומי שענה את משה בים סוף הוא יעננו ויצילנו".

לאחר מכן נכנסה הלביאה לחדר הלימוד, ישבה בין הנערים, גררה שני ספרים שהיו אחריה והניחה לפניה. הנערים המשיכו לזעוק לבורא בכל לבם. המלמד צעק ממעמקי לבו:

"ענני ה' כי טוב חסדך ברוב רחמיך, רחם על בני אברהם אהובך".

לאחר מכן פנה שוב אל הלביאה:

"לכי אדונתי לביתך כי אין כאן מושבך".

בעודו מדבר, ראתה הלביאה נערה גויה בחוץ. היא קפצה על רגליה וניסתה לרודפה ללא הצלחה. בינתיים כל הנערים הצליחו להימלט על נפשם, פרט לנער קטן שנשאר תחת השולחן והלביאה לא שמה לבה אליו. לאחר מכן מצאה הלביאה כד של מים וכאשר ראתה שהוא ריק השליכה אותו והוא התנפץ ארצה. משם יצאה הלביאה לשוק.

בינתיים נודע דבר בריחתה וכל אנשי העיר נסו לבתיהם. היא מצאה בית אחד פתוח שבעליו ברח לעלייה ולא סגר אותו מרוב בהלה. הלביאה המורעבת פרצה לאותו בית וראתה חמור שוקט על שמריו. מיד התנפלה עליו, הרגתו וטרפה את בשרו. כאשר יצאה מהבית נתקלה באיש הממונה על האריות שבא עם טרף בידו - בשר שה כשבים ושה עזים ותרנגולים. הלביאה לא רצתה לאכול מידו. היא שבה לבית התינוקות של בית רבן, שמה את ידה על הדלת לבדוק אם הוא סגור או פתוח. כאשר מצאה אותו נעול חזרה לבית האריות כלעומת שבאה ושם נעלו אותה.

הזקן המלמד, רבי יעקב ברפקיך גזר על הילדים תענית ביום שנעשה להם הנס הזה בכל שנה ושנה עד יומם האחרון. שרים ושרות הגיעו לבית התינוקות של בית רבן, מקום הנס, וניסו לשאול איך אירע כדבר הזה. יותר מעשר שנים לא פסק סיפור הנס מפי הבריות וכולם ראו כי ה' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת. גם המלך דון גואן ציווה לכתוב בספר דברי הימים אשר לו את המעשה הנורא.