בשבע 423:יום הולדת בפייסבוק

בערך חודש אחרי שהתחילה שנת הלימודים גיליתי שהתלמידות שלי פשוט לא יוצאות מהבית אחר הצהריים...

חגית רוטנברג , ט"ז בטבת תשע"א

אני לא יודעת כמה מכם מחוברים ל'פייסבוק', אבל הסיפור שלי מתאים מאוד לכל מי שאוהב לדבר עם החברים שלו בפייסבוק. תשאלו את הבנות בכיתה שלי. אני לא מתכוונת לחברות שלי, אלא לתלמידות שלי. כן, אני המורה של ד'2. הפעם תשמעו סיפור של מורה, אבל הוא יהיה לא פחות מעניין...

בערך חודש אחרי שהתחילה שנת הלימודים גיליתי שהתלמידות שלי פשוט לא יוצאות מהבית אחר הצהריים. הן מכינות את שיעורי הבית, אבל במקום להיפגש עם חברות ולשחק יחד, הן נפגשות זו עם זו רק דרך הפייסבוק. "המורה, מה זה משנה? אז אנחנו מדברות דרך המחשב, זה בדיוק אותו דבר!" הן טענו בלהט כששאלתי איך הן מוותרות על ביקורים אחת אצל השנייה או על ללכת ולעשות דברים יחד. "מה זה משנה באמת?" חשבתי לעצמי, וניסיתי למצוא דרך להוכיח להן שחברות דרך מסך המחשב זה לא כמו החברה האמיתית שהיתה לי כשהייתי ילדה. הייתי רואה אותה ממש, ומדברת מול הפנים שלה ומחזיקה לה ביד כשהיינו כמעט נופלות לתוך שלוליות בדרך הביתה בימי חורף.

בוקר אחד התעוררתי עם רעיון. "שלום בנות", נכנסתי לכיתה רעננה ונמרצת, "זוכרות שדיברנו על חברות בפייסבוק? אז החלטתי שאתן באמת צודקות. אפשר להיות חברות גם דרך המחשב ולעשות הכל יחד גם ככה. לכן, את מסיבות יום ההולדת שלכן אנחנו חוגגות עכשיו דרך הפייסבוק. מעכשיו לא צריך יותר את כל הבלגן של הממתקים והמתנות. ביום שלמישהי יש יום הולדת, כולן שולחות לה ברכה עם תמונה יפה בפייסבוק, וזו תהיה חגיגה נהדרת, נכון?". הבנות הביטו בי בתמיהה, לא מעכלות את הרעיון. תהילה היתה הראשונה שאמרה: "בסדר, המורה. זה באמת יכול להיות כיף". הבנות האחרות הסכימו בשתיקה.

יום ההולדת הראשון היה של תהילה, ביום שלישי שלאחר מכן. כפי שקבענו, בשעות אחר הצהריים של יום שלישי החלו הבנות לשלוח איחולים לדף הפייסבוק שלה. אני עוד לא כל כך יודעת להשתמש בזה, אז החלטתי בכל זאת להכין כרטיס ברכה שקישטתי בעצמי. למחרת בבוקר ניגשתי לתהילה בהפסקת עשר עם הכרטיס. "מזל טוב, תהילה יקרה, עד 120. הכנתי לך ברכה ליום ההולדת", הגשתי לה מעטפה מעוטרת. "תודה, המורה", נדלק ניצוץ של שמחה בעיניה, אבל הרגשתי שמשהו אצלה אינו כשורה. "נו, תהילה, היה לך יום הולדת שמח דרך הפייסבוק?" ביררתי, ותהילה שתקה. "את רוצה לספר על כך לכיתה?" שאלתי, והיא הסכימה. בתחילת השיעור אמרתי לבנות שתהילה רוצה לשתף אותן במשהו, וחשוב להקשיב לה. תהילה נעמדה מול הכיתה: "קודם כל רציתי להודות לכל הבנות ששלחו לי ברכות. אבל..." היא עצרה לרגע, "זה לא היה בדיוק יום הולדת אמיתי, כמו שעושים לי כל שנה. הייתן חסרות לי, עם המשחקים, המתנות, הבדיחות והשירים. דרך הפייסבוק הכל היה שקט כזה, אפילו קצת עצוב. האמת, לא כל כך הרגשתי שהיה לי יום הולדת אתמול", הרכינה תהילה את ראשה.

דממה השתררה בכיתה. "אני לא רוצה יום הולדת כזה", נשמע לפתע קולה של נעמה. "בשבוע הבא יש לי יום הולדת, אני רוצה שכולכן תבואו אליי הביתה", הכריזה. פתאום נשמע גם קולה של שירית, זו שאף פעם לא מדברת. "אני חושבת שכדאי שנעשה ערב כיתה על שפת הים, עם קומזיץ ועם שירים ומשחקים. בכלל לא כיף לי לשבת בבית כל יום מהצהריים עד הערב". אני רק שתקתי ועמדתי לי מחייכת בצד, ליד הלוח, בזמן שכמה בנות כבר התחילו לתת רעיונות לערב כיתה. שום פייסבוק כבר לא נשמע ברקע.