בשבע 423:חדשות הקרן החדשה

גם השבוע נמשך המסע התקשורתי נגד 'מכתב הרבנים'. תחת הכותרת "די להתרת הדם, די לשנאה, די לגזענות"

חני לוז , ט"ז בטבת תשע"א

גם השבוע נמשך המסע התקשורתי נגד 'מכתב הרבנים'. תחת הכותרת "די להתרת הדם, די לשנאה, די לגזענות" נערך השבוע כנס ביוזמת ארגון בשם 'ברית חושך לגרש' שזכה לסיקור בגלי צה"ל. בארגון מאוגדים 16 ארגונים שרבים מהם מקבלים מימון מהקרן לישראל החדשה. ביניהם: הרפורמים, הקונסרבטיבים, 'פורום י"ב בחשון', 'מרכז בינה' , 'ציונות דתית ריאלית', 'נתיבות שלום' וכן תנועות הנוער 'העובד והלומד', 'השומר הצעיר' ו'מחנות העולים'. הכנס התקיים בירושלים ביום שני, ויצאה ממנו קריאה ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את "המסיתים לרצח". מנחה האירוע היה איש גל"צ, אסף ליברמן. מי אישר את השתתפותו של ליברמן? האם בכלל מותר למגיש ברדיו ממלכתי לעסוק באופן פעיל בתנועה בעלת צביון פוליטי בולט? פנינו לגל"צ בשאלה האם אושרה השתתפותו של ליברמן, והאם הוא חייל או אזרח עובד צה"ל. תשובת גלי צה"ל: "החלטנו שלא להגיב לפנייה".

* בראיון תמים עם פליט מקונגו ברשת ב', בתוכניתו של עמיקם רוטמן ביום שלישי, שמע קהל המאזינים אדם המדבר עברית שהיא לא רק רהוטה, אלא גם במבטא שמאלני מובהק: המרואיין, אוסקר אוליבייה, השוהה בישראל כבר 16 שנה, תקף את מארגני ההפגנה בדרום ת"א נגד השתלטות מסתננים על השכונה. בתחילת דבריו אמר שבישראל אין ס(ו)בלנות. בהמשך תקף את המרואיין שקדם לו, חבר מועצת העירייה שאירגן את ההפגנה, שלדבריו "שכח להזכיר" תקיפה של ילדות בנות 3 בגלל צבע עורן, וזריקת צמיג בוער לדירת עובדים זרים באשדוד. ואז הגיעה ההפתעה: "אני חושב שמדינת ישראל שילמה מחיר גבוה של חוסר סבלנות עם רצח יצחק רבין", ושהוא חושב שהאנשים האלה הם כמו "שיכור לשעבר חוזר שוב לאלכוהול". רוטמן המופתע לא הסתיר את התמוגגותו מהשפה הרהוטה שבפי הפליט. "יפה אתה מדבר. איפה למדת ככה לדבר? בשטח", ענה רוטמן לעצמו, ולא הניח לאוליבייה להסביר שהוא מקורב מאוד ל'קו לעובד', עוד ארגון מבית הקרן החדשה.

* ומה לא היה לנו בתקשורת? אירוע ממש לא חדשותי כמו הרס מטע של 150 עצים ליד ברקן. בגל"צ, האירוע זכה למבזק בלבד, של תמר לוי. בהזדמנות זו - מילה טובה לכתב יאיר אלטמן ב-ynet  שהוכיח שוב את אמינותו וסיקר בכתבה נרחבת את הפגיעה החמורה.

חני לוז

 

האתרוגים שלנו

דוברים חרדים איימו השבוע לנתק את קשריהם עם הכתב ה'סרוג' של ידיעות אחרונות, עקיבא נוביק, לאחר כתבה שפרסם ובה חשף כמה כוללים שדיווחו למשרד הדתות על מספרי תלמידים הגדולים בהרבה מהמציאות. הדוברים לא הכחישו את דברי נוביק, ועיקר טענתם היה שכתבותיו תורמות להשחרת פני הציבור החרדי, ובעצם לחילול השם.

האם עיתונאי, או לצורך העניין כל בעל מקצוע אחר, מחויב למקצועו בלי קשר להשקפותיו? אפשר שזו נקודה שהכתבים הדתיים של כלי התקשורת הגדולים, כדוגמת עקיבא נוביק או רועי שרון, מבקשים להדגיש: אמנם אנחנו דוסים ולפעמים גם מתנחלים, אבל אנחנו מחויבים קודם כול למקצוע העיתונאות כשלעצמו, ללא משוא פנים.

נקודת מבט אחרת הציג בזמנו שולי רנד, שסיפר שפסל קטע מהסרט 'האושפיזין', שאמנם היה בעל אמירה אמנותית חזקה, אך פגם במטרה הראשית של רנד, לדעתו - קידוש השם. גם מהכיוון האחר אפשר לראות אותה השקפה: עדת העיתונאים ה'מאתרגים' פעלו ופועלים לא לפי יסודות החופש העיתונאי דווקא, אלא קודם כול על פי השקפת עולמם.

מן הצד השני, יש משהו מוזר בהאשמת הכתב דווקא בחילול השם, המזכיר את הביטוי האנגלי "shooting the messenger". סוף סוף, אילו הכוללים החרדיים היו נוהגים בדרך כלל בתרבות של דיווח תקין, היה לכתב קשה מאוד למצוא באקראי כולל שמדווח שלא כשורה. בעולם רווי תקשורת כשל היום, על אנשים לקחת בחשבון שכל פעולה בעייתית שלהם עלולה בקלות להגיע לכותרת ראשית בעיתון של מחר.

כשם שהפוסקים החרדים יצאו נגד קריאה שלא להשכיר בתים לגויים מחשש שמחר יוגבלו אפשרויות הנדל"ן של היהודים בלונדון, כך אפשר שעליהם לשקול לחייב נורמות של מנהל תקין. לא חלילה מתוך נאמנות לשלטון הציוני, אלא לפחות כדי שלא ייווצר אותו חילול השם שבעטיו יצא הקצף על אותו כתב.

הלל גרשוני

 

אין הטיה בלי גיוון

רבים מאיתנו זוכרים את השחקן והמגיש הבריטי סר דייויד אטנבורו, בעל הקול הסמכותי. הרגשת בטוח כשהוא דיבר לתוך המיקרופון עם המבט היישר למצלמה. לפני ימים אחדים יצא אטנבורו, בעל ותק של 50 שנה כאיש הבי. בי. סי, בהכרזה: אין צורך יותר שחדשות תהיינה חסרות פניות. מכיוון שיש ריבוי ערוצים, הסביר, ואין יותר מונופול, מותר להיות מוטה להשקפה פוליטית. גם מנכ"ל ה-ב. בי.סי מסכים עימו והגיב לדברי עמיתו כי "יש זכות לציבור לצפות ולשמוע מרחב רב של דעות ולהחליט בעצמם".

טענה דומה מעלים חוגים מסוימים בארץ, כי הרי גם בארצנו יש כביכול ריבוי ערוצים, ומדוע לא לאפשר הבעת דעות אישיות. אלא שכאן המצב שונה. ראשית, יש הטיה כמעט רק בכיוון אחד. זוכה פרס יואב של "לדעת" למחקר התקשורת, ד"ר אבי גור, פרסם כעת ספר, "התקשורת ותהליך אוסלו - כיצד ניסתה התקשורת להשפיע על דעת הקהל לתמוך בתהליך 'השלום' השנוי במחלוקת". גור בוחן בספר את מידת ההטיה בשישה אמצעי תקשורת מרכזיים לאורך כעשור. מסקנתו ברורה: כל אמצעי התקשורת שבדק היו מוטים לטובת עמדות השמאל בשיעור משמעותי. בנוסף, בישראל הריבוי רק הביא לשיבוט האופי השמאלני של העורכים, הכתבים והמראיינים ולא הצמיח מגוון דעות, כי הברנז'ה השתלטה על הכול. ונקודה שלישית, אין פיקוח ראוי. נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה, הממונה על האתיקה, משמש לא רק בתפקיד הנציב אלא גם כמנכ"ל "מנהיגות אזרחית", ארגון הגג של העמותות והארגונים ללא כוונת רווח בישראל למען המגזר השלישי. ניגוד האינטרסים ברור למדי, אלא שפניות להנהלת הרשות השנייה לא הועילו.

בקיצור, גיוון תקשורתי יש אולי בבריטניה, אבל לא אצלנו.

ישראל מידד

ביקורת הנקרא

  • הוא ילד יסודי מאוד (עליזה דנינו, אמו של המפכ"ל החדש, ynet)  עכשיו רק נשאר לדעת כמה הוא קיבל בסדר וניקיון בכיתה ג'
  • ארגוני ימין קיצוניים מלבים את השילוב הנפיץ בין זרים לשכונות מצוקה (רותי סיני בnrg--מעריב) עוד תומכת ביוזמה להעביר מאות פליטים לרמת אביב?
  • השנאה מתפשטת: הפגנות ותקיפת מיעוטים (כותרת ראשית, הארץ) ממש 'העולם כמרקחה'
  • וזה סוף החדשות (כותרת בידיעות על פרישתה של מיקי חיימוביץ') איכשהו נדמה שהז'אנר של החדשות ישרוד אפילו אחרי שגם יונית לוי תפרוש לגמלאות

חדשות בחדשות

נביל שעת, יו"ר צוות המו"מ הפלשתיני, שיבח השבוע בכנס של יוזמת ז'נבה את עיתון ה'ארץ'. לדברי אחד הנוכחים אמר שעת כי הם קוראים כל יום את העיתון ויודעים שהוא מייצג אותם באומץ.

מגישת חדשות 10, מיקי חיימוביץ' הודיעה על פרישה בעוד כחצי שנה. זאת לאחר 18 שנה של הגשת חדשות בטלוויזיה. יחימוביץ' תמשיך לעבוד בערוץ בתפקידים אחרים.

חשבון היוטיוב של  'מבט לתקשורת פלשתינית', אתר העוקב אחר התקשורת הפלשתינית ותעמולת השנאה שהיא מייצרת, שב לפעול באמצע השבוע. זאת לאתר שבלחץ אלפי גולשים חזרה בה הנהלת יוטיוב מהחלטתה לסגור את חשבון האתר, בגין מה שכינתה 'שיח שנאה'. כך דיווח אתר 'לאטמה'.