בשבע 423: היסטוריון חדש

הדילמות עימן התמודד יוסף בן מתתיהו מקבלות ב'יודפת' פן עכשווי ומעורר מחשבה

עפרה לקס , ט"ז בטבת תשע"א

יודפת/ תיאטרון תאיר. עיבוד ובימוי: גלעד אלפסי, מוסיקה מקורית: נעמה אולמן, הפקה: עמיחי גרינוולד

קשה לאהוב את יוסף בן מתיתיהו. דמותו והלך חייו תמיד יהיו מלווים בענן של קושיות ותהיות. היהודי הכהן שהיה מתון, הפך למפקד הגליל ב'מרד הגדול', וכמעט היחיד שיצא בשלום ממערת המתאבדים ביודפת, בילה את החלק השני בחייו בארמונות קיסרי רומא, כשהוא נהנה ממעמד, אזרחות ואפילו עושר, בעודו כותב ספרי היסטוריה בחסות המושלים.

וכאן עולה המסך: יום אחד, בדיוק אחרי שיוסף-יוספוס מסיים להבטיח לקיסר רומא, שהוא יוציא אותו 'בסדר' מכל עניין שריפת בית המקדש, מגיעים לחדרו אורחים מפתיעים ובלתי רצויים. דמויות מעברו ובהן אביו, אחיו ואחיינו, קמות לתחייה, ומכריחות אותו להביט מאין הוא בא, להתעמת מחדש עם ההחלטות שעשה בכל שלב בחייו, ולבחון אותן.

הצופים, השותפים למסע הקשה הזה, לעיתים עד צמרמורת, שותפים לעימותים בין המתונים והקנאים, ההתלבטות האם נכון לכרוע ברך בפני הנציב המושחת של הארץ, שאלות האמונה בה' ובצדקת הדרך של הלוחמים ביודפת ועוד.

ההצגה היא הצגה, אך משפטים רבים בה משרתים בעת ובעונה אחת כמה מישורים. מן הבמה עולות שאלות גדולות והצופה נזרק לנקודות שונות בהיסטוריה היהודית. ההשוואה המיידית ביותר, לפחות אצלי, הייתה השואה: המרידה בגטאות, הסגרת מעטים כדי להציל רבים, האמונה שהשלטון הוא נאור ושכלתני ולכן לא יגיע האסון, 'שתיקת האלוקים' ועוד. ויש שאלות של 'הקמת המדינה': הכרזת עצמאות או כפיפות לאימפריה. ההצגה מביאה את הצופים גם למקומות של כאן ועכשיו. החל מאובמה ושליחיו, המשך במשיכת הסמ"ך בשמו של יוספוס, שהפכה אותו לסמולני, אמונה במוחלטותו של הגאולה העכשווית, וגם, כשהשליט הרומאי שואל עם יותר מקורטוב של יוהרה: "מה הייתם עד שהגענו. האם לא חבורה של חקלאים נבערים?" (הציטוט לא מדויק). נזכרתי בנו. מה אנחנו באמת חושבים על ערביי יו"ש?

חודר ללב. 'יודפת'

הנקודות למחשבה, כאמור, רבות הן, אבל הן לא סותרות לרגע הצגה טובה מאוד ומשכנעת של השחקנים. השאלות של העלילה עצמה נוקבות, העיניים יוקדות, והכאב חודר ללב, כמו גם הציניות והגועל שמעורר הנציב הרומי.

המוסיקה והתלבושות מוקפדים, ואולם לתפאורה הטבעית והמצוינת של הרובע ההרודיאני  שבו מוצג המחזה, יש מחיר. השחקנים נמצאים פעמים רבות עם הגב לקהל, מה שמקשה על הבנת הטקסט, ובוודאי כשמדברים במהירות, וגורם לפספוס שיאים של סצינות. האולם עצמו מכיל עמודים שמסתירים חלק מן ההתרחשות, אפילו שהשחקנים משנים את מיקומם כל העת.

לא בטוח שהאותנטיות והמקוריות שווים את הסט המיוחד. יש לתיאטרון 'תאיר' הצגה מעולה. השחקנים והעבודה הטובה שהם עושים, כבר ישאבו את הצופים עמוק אל תוך 'המרד הגדול', איפה שהיא לא תועלה.

  ofralax@gmail.com