בשבע 424: מאבק על זהות

במחלוקת סביב סוגיית הזרים עלינו לומר בלי להתבייש: זו ארצו של העם היהודי לא צריך להתקיים בה שוויון זכויות בין יהודים לגויים

איתי אליצור , כ"ג בטבת תשע"א

המחלוקת בציבור הישראלי, שבעשרות השנים האחרונות סבבה סביב המשך אחיזתנו ביהודה ושומרון, לובשת עכשיו צורה אחרת. כעת היא הולכת ומתגבשת סביב נושא הזרים היושבים בקרבנו. שני המחנות הם אותם מחנות, האנשים אותם אנשים, הצדדים אותם צדדים, הלבוש התחלף.

האם האליטיסטים המטיפים היום נגד שנאת זרים אכן סולדים משנאת זרים? אינני צריך לחזור ולצטט את כל האמירות שהועלו לגביהם בכלי התקשורת שלנו בשבועות האחרונים. הם עצמם לא כל כך חסים על זכויות אדם אם מדובר במתנחלים. הם שונאים את המתנחלים והחרדים יותר מכל שנאת זרים אחרת בעולם. הם לא בעד זכות האדם לגור בכל מקום, שהרי הם אלה שמפגינים נגד תושבים מעם מסוים שרוכשים בתים בשכונה מסוימת, שהם לא מאמינים שזכות אותו עם לגור בה, כאשר מדובר על יהודים במזרח ירושלים. הם כועסים על אנשי בת ים ודרום תל אביב שלא מוכנים לקבל זרים בשכונותיהם, אבל האם השמאלנים האלה יסכימו שהזרים יגורו אצלם ברמת אביב? (ועוד שאלה: האם הם יסכימו אי פעם שהיהודים מבת ים ודרום תל אביב יגורו אצלם ברמת אביב?). אין כאן רחמים על המהגרים מאפריקה. יש כאן משהו הרבה יותר קיומי.

זהו מאבק על זהות. האנשים האלה מרגישים שהם מאבדים את זהותם. הם באו הנה כדי לברוח מיהדותם. הם באו כדי להקים מדינה שתהיה מנותקת מהשורשים היהודיים שלהם. הם הקימו את המדינה כדי להיות עם ככל העמים. לכן הם לא מוכנים לקבל את הטענה שעם ישראל יושב כאן כי זו ארצו, כי הוא חזר לנחלתו שגורש ממנה לפני אלפים שנה. הם לא מוכנים לקבל את הטענה שכאן יהיה הבדל בין יהודי לגוי.

לכן הם נאבקו ושפכו את דמם על כך שירושלים וחברון ובית לחם, וכל המקומות הנושאים זכרונות שהם רוצים לשכוח, לא יהיו חלק מהמדינה הזאת. לכן הם היום נלחמים עד טיפת דמם האחרונה על כך שערבים יוכלו לשכור בתים בצפת ואפריקנים בדרום תל אביב.

קראתי בעתון ראיון עם מהגר אפריקני, שטען שדוחים אותו רק בגלל צבע עורו. שהרי כל היהודים הגרים כאן היו פליטים כמוהו לפני שמונים שנה. בואו נגיד שאנחנו איכשהו מבינים שהגוי הזה לא כל כך יודע מה הולך פה, וחושב שסתם נאספו לכאן פליטים. הבעיה היא שיהודי כתב לו את הטקסט הזה. היהודי לא מוכן להשלים עם כך שחזרנו לארץ שלנו. אנחנו לא פליטים זרים שבאו מארץ לא להם, אלא בעלי הבית, והאחרים שיושבים כאן הם צאצאיהם של כובשים שכבשו ארץ לא להם בחרב. היהודי שיושב כאן לא מוכן לקבל את העובדה שהארץ הזאת היא ארצו של העם היהודי. נגד העובדה הזאת הוא נאבק בכל כוחו.

ומה אנחנו עושים? כלום. אנחנו לא נאבקים. אנחנו מודים שהשמאל צודק. שלושים שנה לא העזנו לומר שאנחנו צריכים לשבת ביהודה ושומרון כי זו ארצנו. רקדנו על פי החליל של השמאל ושחקנו לפי הכללים שהוא קבע. אמרנו שהשומרון הוא רצועת הביטחון של תל אביב, והמגן האנושי של נתב"ג, וכו' וכו'. לא העזנו להעלות על השולחן את הטענה החשובה עצמה: זוהי ארצו של העם היהודי.

ומה אנו עושים היום? בערך אותו דבר. אנחנו מודים שלא ייתכן שהחוק במדינת ישראל יפלה בין יהודי לגוי. אנחנו רק נאחזים בכל מיני תרוצים, שמתחילים בכך ש"כמובן שהכל צריכים להיות שוים בפני החוק, אבל...".

התוצאה צפויה מראש. עוד שלושים שנה יהיה ברור שחלק מהמדינה הם הגויים.

צריך להתחיל עוד היום להכריז בפה מלא ובלי בושה: זוהי ארצו של העם היהודי, ולכן הטענה שהמדינה והחוק צריכים להיות שוויוניים לגמרי ולא להפלות בין יהודי לבין גוי, אינה נכונה ואין לה מקום על שולחן הדיונים. המדינה שייכת ליהודים ולכן זכותה וחובתה לתת ליהודים יחס מועדף במקרים מסוימים. עדיין יש מקום לדון בשאלה מה אפשר וצריך לתת לזרים שבקרבנו, וייתכן שאפשר לתת להם הרבה. אבל הטענה שהם חייבים להיות אזרחים שווי זכויות וחובות אינה מקובלת.

זה הזמן להתחיל להגיד את זה. היום רוב העם מבין את זה. הוא לא רוצה לראות את הערבים והאפריקנים והתאילנדים כאזרחים שווי זכויות וחובות. הוא רק מחפש מישהו שיהיה מוכן להגיד את זה. אם נמשיך עוד כמה שנים לומר ש"כמובן שכולם שוים אבל...", בסוף העם ישתכנע.

ועוד הערה קטנה: השמאל טוען שחוסר שוויון בין העמים מנוגד לדמוקרטיה. זה לא נכון. דמוקרטיה היא עשיית רצון העם, שלטון העם. דמוקרטיה היא לא נתינת שלטון לבני עמים אחרים. מה שכן חשוב בדמוקרטיה הוא שהעם ונציגיו הם שיכריעו בשאלות הגורליות. הם ורק הם, ולא דיקטטור מיוחס שהעם לא בחר בו, שיושב על כסא המשפט וכופה את דעתו וגחמותיו האישיות על העם בכל דבר ועניין.