בשבע 424:סמרטוטי הרצפה הטורקית

ההתבטאויות של שר החוץ ליברמן נגד טורקיה וראש ממשלתה העסיקו השבוע את המרחב הציבורי הישראלי.

אבי סגל , כ"ג בטבת תשע"א

סמרטוטי הרצפה הטורקית

א. ההתבטאויות של שר החוץ ליברמן נגד טורקיה וראש ממשלתה העסיקו השבוע את המרחב הציבורי הישראלי. פובליציסטים בכירים התלבטו בשאלה אם דבריו של שר החוץ הזיקו או הזיקו מאוד, נתניהו וברק ניסו לצנן את הרוחות, ואפילו ציפי לבני הדהימה את העולם בתגובה של ממש. אז לפני הכל, חייבים לומר מילה טובה לממשלת ישראל: אם דיבורים של אביגדור ליברמן עדיין תופסים כותרות, סימן שמצב המדינה בכלל לא רע כמו שחושבים.

ב. הדבר הגרוע ביותר בדבריו של ליברמן הוא עצם היותו השר היחיד שאומר אותם. אם לפחות היו הדברים נאמרים בניסוח שנון ועוקצני ובקול פחות מונוטוני – דיינו. אבל כל עוד איש מלבד ליברמן לא מוכן לומר את האמת על הטורקים ומנהיגם, או על המו"מ עם הפלשתינים – כיצד אפשר לבוא אל שר החוץ בטענות על סגנון? פוליטיקאים ועיתונאים יקרים, זה שאתם נזכרים לתקוף את ליברמן לא הופך אתכם לדיפלומטים גדולים, אלא לסמרטוטים לניגוב רצפות טורקיות ולמכחישי האמת.

ג. דווקא חביב עלי סידור העבודה בין ראש הממשלה לשר החוץ: ליברמן בתפקיד הבובה הוולגרית אך הכנה, נתניהו בתפקיד הפיתום הביישן והמבוהל, המתאמץ לשווא להשתיק את הבובה שחושפת את צפונות ליבו. למי שלא שם לב, ראש הממשלה לא עמד מאחורי שותפו לקואליציה, אבל גם לא התיימר לטעון כי הוא חולק עליו. המשחק הכפול הזה, שיתוף הפעולה בין הקיצוניים והמתנערים מהם, אהוב במיוחד על העולם הערבי בימי טרור. לא נורא אם גם אנחנו נהנה ממנו פעם אחת.

ד. ראיון מרשים היה השבוע לציפי לבני בגל"צ, ובו תקפה את אביגדור ליברמן על דבריו נגד אבו-מאזן וארדואן, ואת בנימין נתניהו על דבקותו הקואליציונית בליברמן. כה מוצלח היה הראיון, עד שכמעט הצלחתי לשכוח את המרדף הנואש של לבני ומפלגתה אחר תמיכתו של ליברמן בימים שאחרי הבחירות האחרונות. טוב, באותה תקופה הוא עדיין לא תקף את ראש הממשלה הטורקי, אלא אך ורק את נשיא מצרים, את המפלגות הערביות, את משטרת ישראל ואת הילד של השכן בנוקדים. מעניין איזה תפקיד חשבה ציפי לבני להציע לו בקואליציה שלה – השר להגנת הסביבה?

ה. עוד הרהור פיצי על ציפי: לפני שלוש שנים וחצי, כשהיתה בתפקיד שרת החוץ בממשלת אולמרט, קראה לבני לראש הממשלה להתפטר בעקבות דו"ח וינוגרד. האם גם אז הפריע לה שראש הממשלה סירב להפגין מנהיגות, לקרוא אותה לסדר או לפטר אותה?

מסיבה לא עיתונאית

גם העיתונאי והדיפלומט-לשעבר בועז ביסמוט לא אהב את דבריו החריפים של שר החוץ. במאמר שפרסם השבוע בעיתונו ישראל-היום טען ביסמוט, שכיהן כשגריר ישראל במאוריטניה: "המילים הקשות של ליברמן אתמול נגד ראש הממשלה הטורקי רק מחזקות את ארדואן".

שלושה ימים לפני כן, יכולנו לראות כיצד מטפל ביסמוט עצמו במנהיגים אנטישמיים השוהים בטורקיה. בכתבת ענק, שפתחה את גיליון סוף השבוע של העיתון, מספר הכתב על פגישתו הפרונטלית עם הנשיא האיראני אחמדינג'אד במסיבת עיתונאים באיסטנבול. ביסמוט, שהציג עצמו שם כעיתונאי צרפתי, מתאר בגאווה כיצד הצליח להסתחבק עם הנשיא האיראני, לשאול אותו שאלות, לטפוח לו על השכם, להצטלם איתו ואפילו ללחוץ לו יד. כמה חבל שהצלם המעפן פספס את לחיצת הידיים, וכך החמיצו קוראי ישראל-היום את ההזדמנות החד פעמית לראות את בועז ביסמוט ואת היטלר של ימינו עושים שלום ביחד.

את כל זה מתאר ביסמוט בלשונו בלי שמץ מבוכה, בלי שום מודעות עצמית. והעיתון, שכה רבים מאתנו אוהדים את הפרו-ישראליות שבו, מפרסם את הכתבה בהבלטה, כאילו היתה מתנת האלים לקוראי החינמון בסופי שבוע. מישהו כאן השתגע והכניס לעיתון כתבה בסגנון 'חדשות' של שנות ה-80, שבה העיתונאי הוא הנושא ואילו הערך העיתונאי פשוט לא קיים. כשמורידים מהכתבה את אלמנט הישראלי ששוב הצליח לקמבן את המערכת ולהחליף מילה עם סלב בינלאומי בעל כורחו, לא נותר כאן כלום, אפילו לא תמונות נוף ממדינת אויב.

"טורקיה היא לא איראן, וארדואן, גם אם עבר את הגבול, אינו אייתוללה", מסביר ביסמוט במאמרו נגד דברי השר ליברמן. אבל בפגישתו עם אחמדינג'אד התברר שזה כלל לא משנה – גם על האויב הגדול מכולם מוכנים עיתונאים מישראל להתמרח כבנות טיפש-עשרה במופע של כוכבני ריאליטי. אחר כך הם יקראו לזה התנהגות דיפלומטית.

  • בקטנה

נוכחותו המתמדת של קמפיין גלעד שליט בתקשורת מעמיד לעתים עיתונאים אינטליגנטיים באור מגוחך. כך, למשל, ניסו עיתונאים להקניט את בנימין נתניהו על התגייסותו הרגעית למען יונתן פולארד. "רבים אומרים - אם כך מוכן ראש הממשלה להתגייס למען פולארד, למה לא עבור גלעד שליט?" שאלה מגישת רדיו את אחד מאנשי לשכת נתניהו. הלו, גברת, אנו חיים באותה מדינה? אם ראש הממשלה היה משקיע בפולארד פרומיל ממה שעשה למען שחרורו של שליט, ייתכן שהמרגל כבר היה עושה עלייה. ואם כבר משווים בין השניים, יותר טוב שהכתבים ישאלו את עצמם את השאלה ההפוכה - איפה הם היו ב-25 השנים שבהן נמק פולארד בכלא.

דבר יפה עשה השבוע חלוצה השבדי של בולטון האנגלית, ג'ון אלמנדר, למען חברו לקבוצה תמיר כהן ואביו הפצוע. אלמנדר הבקיע שער במשחק קבוצתו ומיד לאחר מכן חשף חולצה עם הכתובת "החלמה מהירה אבי כהן". גם עשרות שנות חינוך ל"עם לבדד ישכון" לא יכולות על המחווה הקסומה הזו.

אז איך היתה תוכנית פתיחת העונה של 'ארץ נהדרת'? סתם, זה לא באמת מעניין. כשפעם אחת יפתיעו שם במערכון המציג את המתנחלים כבני אנוש, תודיעו לי.

 

  • בעשרה מאמרות

החדשה הרעה: קנינו מכשיר טלוויזיה. החדשה הטובה: בדומה למכשיר הישן, גם האל-סי-די הנוכחי משמש אותנו בעיקר להקרנת תוכניות ילדים. בקלות רבה אנו מצליחים להימנע מאקטואליה, סאטירה, ריאליטי וכל מיני תוכניות ששמן כולל את המילה 'המיליון', ומסתפקים בדרדסבא וביהורם גאון, לא בהכרח בסדר זה.

רק חבל שבמסך החדש, דק הגזרה, לא מצאתי אפליקציה שתחתוך משידור את הקדימונים הקצרים והרועשים, שבני הבכור כבר מגלה סימני התמכרות אליהם. בכלל, בביתנו מצויים לא מעט אביזרים שיכלו להיות מושלמים – אם רק יכולנו לנכש מהם את האלמנטים השליליים. הנה מספר דוגמאות:

1. המכשיר שבו נכתב מדור זה – המחשב הנייד. מצדי, די היה להתקין בו דואר אלקטרוני, מערכת אופיס ואת הלייקים שאני מקבל בפייסבוק בלבד.

2. מקרר שאפשר לפתוח שלוש פעמים ביום בלבד, ובשתיים מהן הוא יעלים את עוגת הגבינה.

3. מדיח כלים קומפקטי, כזה שיכול לעמוד בתוך ארון המטבח התחתון. אני קצת מתחכם כאן: פשוט בדקתי וגיליתי שאני גדול מדי מכדי להיכנס לשם.

4. בריכת שחייה פרטית קטנה, במקום הענקית הממלאת את הבית אחרי אמבטיה של הילדים.

5. ספרים שאפשר לקרוא במבצע ארבע במאה. כלומר, לגמור ארבעה ספרים במאה דקות לכל היותר.

6. מכשיר רדיו המשדר תוכניות בהגשת אנשי ימין בלבד. ומה נעשה ביתר 23 השעות מדי יממה? עיינו בסעיף 5.

7. דופן כפולה בפינת חדר השירות, ובה יוסתרו הררי הבגדים המיועדים לקיפול למשך חצי שנה מיום הכיבוס.

8. כפכף משוכלל, המצליח לפגוע בג'וק מבלי שניאלץ אחר כך לראות את הגופה.

9. טלפון קווי בררני, המעביר אך ורק שיחות של בן הזוג ושל אראלה ממפעל הפיס.

10. ילד בן שבע וחצי, הפותח את דלת הכניסה רק לאנשים שאנחנו מכירים ולא לכל מיני טיפוסים המנסים לעניין אותנו במנוי חדש. ואם הוא כבר פותח – לפחות שלא יחתום.