ניגון כלל ישראלי

הזמר והמוזיקאי יהודה כץ ('רבע לשבע') חוזר לבמה יחד עם קובי אוז ו'הדג נחש', ולא מסתפק בהרקדות בסגנון בני עקיבא.

חגית רוטנברג , א' בשבט תשע"א

מוצאי שבת האחרון, מועדון 'הצוללת הצהובה' בירושלים. קצת לפני שמתחיל מופע ההשקה לאלבומו החדש של יהודה כץ, מבקשים ממנו לומר דבר תורה. כץ מוותר, ומעביר את הכבוד לידיד ותיק שגם יעלה איתו לבמה באותו ערב – הזמר והיוצר קובי אוז. "מה למדת בפרשת השבוע?" שואל כץ את אוז, נטול הכיפה.

האחרון נענה, ובמשך חמש דקות תמימות מדבר על דמותו של משה רבנו. "זה היה נפלא", מתפעל כץ בראיון שקיימנו עימו, יומיים אחרי. ההופעה החלה, ולבמה עולה בהמשך גם שאנן סטריט, עוד חבר גלוי ראש של כץ, סולן להקת ה
"אנשים חושבים שאני בא רק כדי להרקיד, כמו איזה פעולה בבני עקיבא, 'אתה תרקיד ואנחנו נטפל בשאר. אתה רק גיטריסט'. אבל אני אומר – לא, יש לי הרבה יותר מה לתת. אני חייב לתת יותר מסתם הרקדה"
היפ-הופ הישראלית 'הדג נחש'. השיר אותו בחר לבצע עם כץ הוא 'את אחיי אנוכי מבקש'. "כנראה שזה חשוב לו", מסביר כץ, ומספר שההיכרות עם סטריט נעשתה דרך חבר משותף ונמשכת כיום דרך פעילות שלהם בנושאי יהדות. "יום אחד התקשרתי לשאנן וסיפרתי לו ש-37 אחוז מהנוער לא מחשיבים את עצמם כיהודים אלא רק כישראלים. הוא היה בשוק. שאלתי אותו: מה אתה יכול לעשות בעניין הזה? הוא שאל: מה אתה הולך לעשות? סיפרתי לו על הסדנאות שאני מעביר בתיכונים, והוא אמר: אני רוצה להיות חלק מזה".

ההופעה בעיצומה, וכץ ניצב מול אולם מלא מפה לפה ביהודים מכל המגזרים. "חרדים עם פאות ארוכות ואנשים שלא נראים כדתיים", מתאר כץ בלשונו הזהירה את הקהל. באמצע הוא מפסיק ומבקש מהקהל לבצע מעין מדיטציה. כולם עוצמים עיניים ומפזמים את הניגון החדש שכץ מלמד אותם. על רקע הזמזום בעיניים עצומות, מתאר כץ באוזני הקהל את משמעותו של הניגון – "איך אני מזמין את מלכת השבת לחיים שלי. אמרתי להם: אתם חייבים לעצום עיניים ולחשוב על שבת". כץ נזכר בהתרגשות באותם רגעים, בהם חש את החשמל זורם בינו לבין הקהל, על כל גווניו. "הרגשתי שהתחברתי לקהל והקהל התחבר איתי".

לא רק מוסיקת ריקודים

קבלו את הזמר, היוצר והמפיק המוסיקלי יהודה כץ בגרסת הקאמבק: אהבת ישראל ללא מחיצות, על הבמה וגם מאחוריה. החיבור שנוצר בין כץ לקהל החילוני ולאמנים הישראלים המוכרים, איננו מקרי. כמעט בכל שלב בראיון עימו, מעלה כץ שוב ושוב את הנושא שמעסיק אותו ומכתיב את אורח חייו כבר עשרות שנים – חיבור אל כל יהודי באשר הוא, ללא הסתייגויות ודעות קדומות. וכץ לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים: בקליפ שהפיק לשיר 'הודו' מתוך האלבום החדש, בחר במתכוון חבורה של יהודים יוצאי אתיופיה שילוו אותו כמקהלה. "אני רוצה להראות לעולם איזה יהודים יהלומים יש לנו כאן", הסביר את בחירתו. ההפקה וכתיבת החומרים לאלבום החדש נעשו בשיתוף פעולה בין כץ לגלעד ויטל ורואי לוי, לשעבר חברי להקת 'שוטי הנבואה', גם הם אינם מחובשי הכיפה. "הבסיס של האלבום זה יהודה כץ, אבל גלעד בישל את זה בטעמים ובתבלינים שלו. השילוב בינינו יצא כן ואמיתי", מעיד כץ.

יהודה כץ בגרסתו המחודשת, שחוזר אל הבמה אחרי כארבע שנות הפסקה, אינו אותו סולן של להקת הרוק היהודי המצליחה שהקים לפני כמעט 18 שנה - 'רבע לשבע'. כשהוא בתחילת העשור השישי לחייו, כץ עמוק יותר, רגוע יותר, ומבקש לקחת את המוסיקה שלו צעד קדימה. במוסיקה הנוכחית שלו לא תשמעו תופים ולא גיטרות חשמליות. "יש הרבה גיטרות אקוסטיות, כינור, הרבה קולות", הוא מתאר את האלבום, "ויש הרבה אנרגיה ונשמה". השינוי באופי המוסיקה של כץ איננו טכני בלבד. כץ, כאמור, רוצה לקחת את המוסיקה שלו למקום רחוק יותר: "רציתי להיות יותר אינטימי עם הקהל. לא רציתי לבוא להופעה ושיגידו לי עוד פעם – תרקיד אותנו", הוא רומז לימיו ב'רבע לשבע'. "אני לא נגד הרקדה, אני מכיר בכוח של זה. אבל יש כאלה שחושבים ש'תרקיד אותנו' זה עוד משחק. למוסיקה יש כוח יותר עמוק מזה. כמו שניגוני ר' שלמה (קרליבך) פתחו את ליבם של עשרות אלפים לקבל את התורות שלימד, כך אני חש שההרקדה של היום חייבת ללכת עמוק יותר. אנשים חושבים שאני בא רק כדי להרקיד, כמו איזה פעולה בבני עקיבא, 'אתה תרקיד ואנחנו נטפל בשאר. אתה רק גיטריסט'. אבל אני אומר – לא, יש לי הרבה יותר מה לתת. אני חייב לתת יותר מסתם הרקדה". כץ נזכר בחוויה העוצמתית שחש מול הקהל בהופעה במוצאי שבת, ומסביר: "אני לא יודע אם אנשים מבינים כמה אנחנו משקיעים באופן נשמתי על הבמה. אני לא סתם בדרן. זה חשוב גם לחיים שלי. מבחינתי זה כמו תפילה, הופעה על הבמה יכולה להיות תפילה במניין עם הקהל".

 וודסטוק של הדתיים

מגיל די צעיר אוחז כץ בגיטרה, וגם הבמה לא זרה לו, במסגרת פעילות שעשה עם נוער בארה"ב טרם עלייתו לישראל. אולם פריצת הדרך המוסיקלית שלו היתה כאמור בתשנ"ג, עם עלייתו לארץ והקמת להקת 'רבע לשבע'. כץ היה אז סנונית ראשונה בתחום המוסיקה היהודית האלטרנטיבית, והלהקה – שרוב חבריה לא היו דתיים בהגדרה (אם כי רובם חזרו בתשובה בהמשך) – ייצרה מוסיקת רוק שהיתה רחוקה מאוד מהמיינסטרים של המוסיקה החסידית דאז. "בהתחלה אמרו לי: איפה נשדר את השירים שלך? באיזה תחנת רדיו? אתה לא אברהם פריד. כולם חשבו שאני משוגע. אמרו לי גם: ברדיו לא משתמשים בשמות כאלה, 'רבע לשבע'. אבל המוסיקה הזו דיברה אל נשמתי, ואמרתי לעצמי שאולי יהיו עוד איזה אחד שניים שזה ידבר לנשמתם".

נקודת המפנה היתה שנתיים מאוחר יותר, בהופעה בליל יום ירושלים בישיבת 'בית אורות'. "הופענו אז לפני עשרת אלפים בני נוער, אחרי מופע חסידי. אני מצטט את כתב הערוץ הראשון שסיקר את האירוע: 'הכוכבים החסידיים שרו, ופתאום עולה להקת רבע לשבע והופכת את המקום לוודסטוק קדוש וטהור'. זו בשבילי היתה המחמאה הכי גדולה. זה שילוב של העולמות שלי, מוסיקה יהודית ורוק". בחמש עשרה השנים הבאות חדרה הלהקה יותר ויותר אל המיינסטרים, ובעקבותיה גם פרחה המוסיקה היהודית האלטרנטיבית עם יוצרים והרכבים חדשים.

ותודה לר' שלמה

טייטל מרכזי נוסף של כץ, המאפיין את דרכו המוסיקלית אבל גם את עיצוב חייו האישיים, הוא היותו תלמיד קרוב של ר' שלמה קרליבך. כץ חתום על לא מעט הפקות של ביצוע מחודש לשירי קרליבך, וגם מעורב בהפקה המוסיקלית של המופע המתקיים בירושלים מדי שנה ביום פטירתו של ר' שלמה. כיפת הצמר הגדולה, הפאות העבותות והחיוך הגדול הנשלח לכל מי שהוא פוגש, מאותתים למסתכל מן הצד כי מדובר ב'קרליבכי' אותנטי, שהביא את הבשורה של רבו הרבה לפני שמנייני קרליבך הפכו לפשט. אבל כמו רבים מתלמידי ר' שלמה, גם כץ עבר תקופה בה החיבור לדרכה של תורה היה אצלו רופף משהו. הוא גדל במשפחה אורתודוקסית בניו יורק, אולם בגיל 13 החליט לעזוב את דרך התורה והמצוות. ההחלטה לא נבעה משאלות באמונה אלא מאכזבה מאותם אנשים שאמורים היו לייצג אותה. כץ, שמבקש להרבות באהבה ולמעט בקטרוג, מעדיף לא להרחיב בנושא. הוא רק מוכן לומר בכלליות ש"היה לי קשה לראות דתיים שקיבלו הרבה כבוד, ועשו דברים שמהזווית שלי לא היו כל כך דתיים. אדם דתי חייב להתנהג בצורה טובה בכל התחומים. הוא לא יכול לומר – אני מקיים 612 מצוות, אבל 'ואהבת לרעך כמוך' אני לא עושה. העיקר שאני לומד דף יומי. אבל אולי זה מפריע לי כי אני עצמי לא טוב בזה", הוא ממהר לסייג את הביקורת ולתלות את האשם בו עצמו.

כץ בחר בסוג של חיים כפולים, על מנת לא לפגוע בהוריו. כלפי חוץ המשיך להיות דתי, אך בפועל מצא דרכים גם כדי להגיע למשחק כדורסל בערב שבת, למשל. במסגרת לימודיו ב'ישיבה יוניברסיטי' ניתב אותו אחד מרבותיו לעבודת הוראה בבית ספר יהודי, על מנת לשמור אותו בתוך המסגרת. לימוד התורה שלו אז, הוא מעיד על עצמו, היה אינטלקטואלי בלבד, ללא כל חיבור פנימי אל הנפש. בוקר אחד הגיע כץ אל בית הספר בפלורידה, בו שימש כמורה לספורט. "יש הערב הופעה של מוסיקה יהודית", פנה אליו המנהל, "אתה רוצה ללכת?". "זה לא בשבילי", דחה אותו כץ על הסף. "ר' שלמה קרליבך יופיע שם", ניסה שוב המנהל, ושוב נדחה בקש. "להגיע לעבודה כאן מחר בבוקר זה כן בשבילך?" עבר המנהל לנימה אחרת. כץ הבין שהמנהל מאיים עליו בפיטורין אם לא ילך, וניאות. מגע הקסם של ר' שלמה שינה אותו באחת. "הבנתי שזה הדבר שחיפשתי כל החיים. אמנם לא הייתי מאלו שיצאו לחיפושים בהודו, אבל ידעתי שאני לא רוצה להיות במקום בו הייתי".

ר' שלמה לא החזיק באותו ערב גיטרה, אלא רק לימד תורות. כץ שמע ממנו על החשיבות והמשמעות שיש לשם שניתן לאדם, ועל כמה חשוב לקבל אורח בסבר פנים יפות, וגם ללוות אותו ביציאתו, תוך מתן תחושה שהוא יחסר לך בלכתו. "זה נגע בי. זה, והשמחה שנשפכה ממנו כשהוא לומד. אז הבנתי לראשונה למה אסור ללמוד תורה בתשעה באב. זה שמחה. ראיתי הרבה תלמידי חכמים עד אז, אבל שמחה לא ראיתי. כאן היה בלתי אפשרי לא לראות את זה".

 לומד מהקהל

התחנה הבאה בקשר עם הרב קרליבך, היתה כשבע עשרה שנה מאוחר יותר, במסגרת שליחות מיוחדת לרוסיה. כץ נסע לברית המועצות עם חבר, ושם נפגש עם נגנים יהודים במחתרת. ביום האחרון שאל כץ את אחד הנגנים: "מה אני יכול לעשות בשבילכם?" היהודי השיב: "בעולם חושבים היום שרוסיה היא מקום חופשי, אבל אתם רואים שכלפי היהודים פה זה לא נכון. אנחנו צריכים זריקה נשמתית רוחנית. תביא לנו את ר' שלמה קרליבך".

 תכנון המבצע ארך שנתיים, ולאחריהן טסו כץ עם הלהקה שהקים בארה"ב, יחד עם הרב קרליבך, להופיע בפני יהודי רוסיה. במשך שלושה שבועות קיים ההרכב המיוחד 20 הופעות מול 60 אלף יהודים. "הייתי עם ר' שלמה יום ולילה במשך שלושה שבועות, למדתי ממנו שם הרבה. בשבילי הוא היה הרבה יותר ממוסיקאי. הוא היה הרב שלי. הבנתי ממנו מה זה התורה".

את אותה תורה למד כץ בעיקר דרך צפייה בהנהגותיו של קרליבך יום יום עם אנשים שפגש. "למשל, הופענו פעם בווילנה באולם ספורט עם שלושת אלפים איש. לפני ההופעה אמרתי לו שאני הולך לשתות קפה. ר' שלמה אמר לי: 'אנחנו עומדים להיכנס להופעה, שמי שקנה לה כרטיס שילם עבורו משכורת של חודש. בוא נצא ונגיד שלום לכל אחד שנכנס'. יצאנו לחצר ולחצנו יד כמעט לכל אחד. דברים כאלה עושים עליי רושם", מעיד כץ על עצמו, ומספר כי הוא משתדל עד היום ליישם את אותן הנהגות. "אני רואה גם היום כמה זה שווה למישהו שאני אומר לו בהופעה – תודה שבאת. אני גם יודע שכמה שאנשים אומרים לי בהופעה 'נתת לי כך וכך', ההיפך הוא הנכון, אני מקבל מהם הרבה. למשל כשהלכתי למכינה קדם צבאית להעביר סדנה, יצאתי משם עם תחושות שהם העבירו לי: אני רואה שיש תקווה, שיש עתיד טוב לא"י, שיש נוער שרוצה מדינה בלי שקר, מדינה עם שורשים, מדינה יהודית".

כץ ירש מרבו גם את גישתו הלא מסויגת לכל סוגי הקהלים. למרות הביקורות שספג על כך בארץ, כץ איתן בעמדתו העקרונית בנושא. "אני מנסה לא רק ללמד דברים אלא באמת ככה לחיות אותם. לפעמים אני מבין את האנשים שמסתכלים עליי ואומרים: 'הוא, מה הבעיה שלו? הוא לא מספיק דתי'. אני במצב שאני מוכן לקבל את כל הביקורות שלהם, כי אם אני מרגיש שמשהו מביא תענוג לקב"ה, אני עושה את זה".

מחבר הפכים

וכשמגיעים לנושא של אהבת ישראל, כץ כמו מתעורר לחיים ומתחיל להסביר בהתלהבות: "אני לא רואה את עצמי כבן אדם אחד, אלא כחלק מעם ישראל. המהר"ל מסביר שכדי להביא גאולה צריך לחבר את ההפכים. לכן למשל המושג המקובל אצל הדתיים - 'משלנו', מפריע לי מאוד. כאילו החילונים הם לא משלנו? בחסידות מסבירים שעם ישראל זה אחד. לא בלי הזה, ובלי ההוא, ובלי בעל הדעה הפוליטית השונה. מי אני שאזרוק אותו? וזה נכון לא רק מבחינת הכלל, אלא גם במובן האישי: איך אתה מתנהג עם השכן שלך, עם זה שאתה פוגש בקניון. אני מנסה לחיות את זה ביומיום. ברוך ה' שיש לי גם זכות להופיע מול קהל של הרבה אנשים, ואני חייב להתנהג כך גם על הבמה".

בכלל, כמי שחי במציאות הישראלית, וגם כמתנחל טרי ביישוב תקוע, חש כץ שהכוח החזק המושך לצד של שנאה וביקורת, מחייב דווקא הדגשה של האהבה זה לזה. "יש היום הרבה מקומות לכתוב בהם ביקורת, פייסבוק, טוויטר. לומר - אני לא אוהב את זה ואת זה. אני מסתכל שם כדי לומר: אני אוהב את זה ואת זה". כץ, שמלמד רבות את הנושא במסגרת פעילותו החינוכית (עליה יורחב בהמשך), מסביר לשומעיו את השיטה לבנות את יחס האהבה לזולת: "זה כמו באמונה. אם מחכים להגיע למצב הכי חמור ואז נזכרים באמונה, זה באמת קשה. לכן צריך להתחיל בקטן, בקפה של הבוקר. לומר כל בוקר – וואו, הקב"ה תודה רבה על הקפה. זה יותר קל. וכך בכל יום ויום, זה מחזק את האמונה. אותו דבר עם אהבה: אני ככהן נכנס לבית הכנסת וצריך לברך באהבה, אחרת אסור לי לעלות. אני צריך להכין את עצמי קודם בבית: לאהוב את הילדים, את אשתי, את הקרובים לי. אם אני בונה מצב של אהבה בתוכי, יותר קל לי אחר כך לאהוב גם את אלה ששונאים אותי או את דעותיי".

נשימה חינוכית

את ארבע השנים האחרונות, בהן לקח פסק זמן מהיצירה המוסיקלית לאחר התפרקותה של 'רבע לשבע', הקדיש כץ לפרויקט חינוכי-יהודי חדש שהקים לטובת הנוער בישראל. עוד כסטודנט צעיר בארה"ב החל כץ בעבודה חינוכית עם נוער יהודי ברחבי צפון אמריקה. בעקבות המפגש הראשון עם הרב קרליבך, החל להיפגש עם נוער יהודי לא דתי, ובמקביל גם יצא לדרכו המוסיקלית בהופעות יחיד שערך בכל מוצאי שבת לחניכיו הצעירים. "שרנו שירים של קרליבך, 'רגש' ו'דבקות'", הוא משחזר. בהמשך גויס כץ לעבוד עם הפדרציה היהודית בלוס אנג'לס, שם אחוזי הניתוק של הנוער היהודי מזהותו היו מבהילים. התכנית שהקים כץ לתיכונים היהודיים באזור הלכה והתרחבה, עד שיום אחד מצא כץ את עצמו עוסק ביותר מדי ענייני מינהלה ופחות מדי עם האנשים עצמם. בהדרגה עזב את העבודה בפדרציה והתמסר למוסיקה, תוך שלוח הזמנים שלו מתמלא בהופעות בחתונות ואירועים בארה"ב עם הלהקה שהקים – 'הארץ המובטחת'.

אולם השליחות החינוכית המפעמת בו יצאה אל הפועל שוב בישראל, לאחר שנים ארוכות כסולן 'רבע לשבע'. "כל הזמן רציתי לשלב בין העולמות שלי, החינוכי והמוסיקלי, אבל לא רציתי להלחיץ את הקב"ה. יום אחד פנה אליי יהודי מבוסטון ואמר: אתם רבע לשבע, השגרירים הכי אמיתיים של ישראל. תבואו לבוסטון ותיפגשו פה עם הנוער". הבקשה הזו הניעה את כץ להקים את ארגון a.m.i – אמנים ומוסיקאים למען ישראל. באתר הארגון, מוסבר כי "נשימה (שמו העברי של הארגון) נועדה להתמודד בדרך חוויתית-יוצרת עם משבר הזהות שיצרו החיים בעידן המודרני, בדגש על משבר הזהות היהודי המורגש בישראל וברחבי העולם היהודי". תוכנית הסדנאות האינטראקטיבית של נשימה מופעלת בישראל בקרב תלמידי חט"ב ותיכונים וחניכי מכינות צבאיות, ואף בקרב מורים ומחנכים במוסדות החינוך. במסגרתה נחשפים המשתתפים לפניה היפות של הזהות היהודית, ולעושר הרוחני והתרבותי שלה באמצעות המוסיקה, האמנות ואווירת הפתיחות וההכלה שיוצרים האמנים מעבירי הסדנאות. התכניות מועברות במקביל גם בקהילות יהודיות רבות בחו"ל.

הצעד הראשון כאמור היה שבוע סדנאות שהעבירו כץ ועמיתיו בקהילות בארה"ב. "בבקרים העברנו סדנאות על אהבת עם ישראל וא"י דרך מוסיקה ואמנות. בערבים היתה הופעה, עם שאלות ותשובות מהקהל על א"י. עוד כשהיינו על המטוס בדרך חזרה לישראל, התקשרו אלינו לשאול למה אנחנו לא עושים את זה גם בארץ". כץ פנה תחילה למנהלי בתי ספר דתיים להציע את התכנית. "אחד המנהלים אמר לי: אמנם יש אצל הנוער שלנו בעיות באמונה אחרי ההתנתקות, אבל אנחנו יכולים לטפל בזה. אם אתה לא תיכנס לבתי הספר הממלכתיים – אנחנו לא יודעים אם תהיה לנו מדינה יהודית בעוד עשרים שנה". כך החלה לפעול תכנית 'נשימה', כאשר המטרה המוצהרת של כץ היא "שכל אחד יבין שיש לו נשמה יהודית, זהו. לא יותר מזה, אבל גם לא פחות". כץ שומר על קשר עם הבוגרים, ומסביר כי המסרים מתקבלים ברוח חיובית, שכן האמנים מעבירי הסדנאות מבקשים מהמשתתפים קודם כל לבטא את עצמם, "וכך נבנה האמון בינינו".

למרות פעילותו לחיזוק הזהות היהודית, כץ נזהר מאוד ממה שהוא מכנה "תרגילי קירוב". "ישבתי פעם עם בחורי ישיבה שחשבו לצאת לפעילות קירוב באוניברסיטה באמריקה. אמרתי להם: אתם הולכים לשם וחושבים על מה יש לכם לתת, אבל קודם תחשבו מה יש לכם לקבל. כשאתה פוגש יהודי אתה פוגש יהלום. אם אתה חושב רק שאתה יודע מה טוב לו – לא ייצא מזה כלום. תחשוב כמה ליהודי הזה יש לתת לך". גם במסגרת פעילותו ב'נשימה', לא רואה כץ את עצמו כפועל ל'קירוב'. "אני נכנס לבית הספר עם צוות שלנו, ואנחנו מתנהגים כמו עצמנו. אני חושב שהדרך הכי טובה ללמד זו דוגמה אישית".

 

מוסיקה וא"י – שילוב מנצח

כץ מבקש כעת לחזור לבמה ולעשייה המוסיקלית בעקבות הדיסק החדש שייצא לחנויות בקרוב. אבל הוא גם לא מוותר על ההופעות הקטנות בסלונים של בתים פרטיים, אותן נהג לקיים עד כה. "יש בזה משהו אינטימי שאני אוהב", הוא מסביר. כך או כך, השילוב בין שני העולמות – מוסיקה ואהבת ישראל, הם מבחינתו שליחות וגם ייעוד מנצח: "בסופו של דבר המטרה של עם ישראל היא אחדות. הגאון מוילנה אומר ב'קול התור' שהגאולה לא תבוא בלי אחדות, והאחדות תבוא רק על ידי שירה. ואת זה אומר הגאון מוילנה, לא אדמו"ר חסידי", הוא מחייך, "אני מנסה להיות חלק מהתהליך הזה".

 ביקורת דיסק / יוסף ארנפלד

אלבום סולו הוא לא דבר חדש עבור יהודה כץ. עוד טרם הקמת 'רבע לשבע', לפני כמעט עשרים שנה הוציא אלבום שלא ממש זכה לעדנה. שנתיים מאוחר יותר הקים את להקת רבע לשבע ומאז הכל היסטוריה. רבע לשבע הופיעו על הבמות הגדולות ביותר בארץ ונחשבו יותר מכל כלהקת ההמשך לדרכו של ר' שלמה קרליבך, אשר חברי הלהקה נמנו על תלמידיו. אך טבעי היה שבכל דיסק ישולבו כמה מלחניו. אם בכיוון הזה עסקינן, בניגוד לאלבומים הקודמים בהם פגשנו ביצועים חדשים לשירים מוכרים יחסית של ר' שלמה שיהודה כץ נמנה על תלמידיו וניגן איתו אף בחייו, באלבום החדש אנחנו פוגשים שני ניגונים מוכרים פחות: 'ניגון לואיס' ו'נודה לשמך'.

כץ מזוהה יותר מכל עם רבע לשבע, אך למרות זאת בחמשת האלבומים שהוציאה הלהקה, נטלו חלק פעיל כל חברי הלהקה. במיוחד זכור לטוב דוד אברמסון ז"ל עם הלהיט הבלתי נשכח 'אהבת ישראל בנשמה'. חסרונו של אברמסון שעזב לטובת פתיחת הרכב 'הרפו והנשמות' השפיע רבות על כץ והוביל בסופו של דבר להתפרקות הלהקה. כץ עשה חושבים, נטל פסק זמן להתרעננות וחזר בגדול לפתח את קריירת הסולו שלו. משמיעת האלבום אכן ניכר הזמן עשה רק טוב ליהודה כץ.

האלבום החדש' 'בלעדייך לא אבוא'' הוא הרבה פחות רוקיסטי והרבה יותר רוחני, בסגנון שמזכיר קצת את שוטי הנבואה. אין ספק שחותמו של גלעד ויטל משוטי הנבואה, מי שהפיק מוסיקלית את האלבום מוטבע היטב באלבום. קולות הרקע של גלעד ויטל, רואי לוי, שלמה כ"ץ וירחמיאל זיגלר גם הם תורמים רבות להרמוניה.

למרות שחלק ממילות השירים לקוחים מהמקורות, יהודה כץ נשמע הרבה יותר ישראלי מתמיד. שיתוף הפעולה עם אמנים שאינם שומרי תורה ומצוות כמו גלעד ויטל שכבר הזכרנו, וגם קובי אוז ושאנן סטריט, סולן הדג נחש, שנטלו חלק בהופעות השקה לאלבום מעיד יותר מכל שהכיוון החדש אליו פנה כץ הבשיל לכדי תוצר מוגמר שיתקבל באהדה על אוזניים דתיות וחילוניות כאחד.