נשיא על הכוונת

התנהלותה הנוקשה של מערכת המשפט מול קצב ופרקליטיו מעוררת תחושת רדיפה שפוגעת במראית הצדק. את המנגנונים ניקח מן היהדות

עמנואל שילה , א' בשבט תשע"א


אווירת המתירנות השוררת בחברה המערבית היא קרקע פורייה לעברות. כאשר לא ברור לאדם שכל מי שאינה אשתו אסורה עליו באיסור מוחלט, נפרצת פרצה לניסיונות חיזור, פיתוי ושכנוע שעלולים להידרדר עד כדי סחיטה, כפייה ואונס
התנהלותה הנוקשה של מערכת המשפט מול קצב ופרקליטיו מעוררת תחושת רדיפה שפוגעת במראית הצדק * את המנגנונים למניעת מעשים מהסוג המיוחס לקצב ניקח מן היהדות ולא מהחברה המערבית

היום מימשנו את הציווי של "לא תכירו פנים במשפט" - אמר שר המשפטים יעקב נאמן, יהודי שומר מצוות ויודע ספר, בעקבות הכרעת הדין החמורה במשפטו של הנשיא לשעבר משה קצב. לא בטוח שהוא צודק. כי בקשר לציווי "לא תהדר פני גדול" - אין ספק שהשופט (הערבי-נוצרי) ג'ורג' קרא וחברותיו להרכב קיימו אותו ככתבו וכלשונו, בהידור רב ובקפדנות ליטאית מחמירה. אך במה שנוגע לאיסור "לא תשא פני דל" - לא בטוח שבית המשפט נשמר ממנו כראוי.

מהמעט שהותר לפרסום מפסק הדין, נראה כי בעדותה של א' ממשרד התיירות ניתן אמון מוגזם. זוהי העדות שהביאה להרשעתו של קצב באישומים החמורים ביותר - שני מעשי אונס ומעשה מגונה בכח. לאחר שהאמין לה שאכן היתה קרבן לעבירות מין, בניגוד להכחשה הגורפת של הנאשם, בית המשפט בחר להעלים עין מהפגמים בגרסתה וקיבל אותה מילה במילה.

אך כפי שטענו פרקליטי קצב, יש פער עצום, אולי בלתי נסבל, בין שתי העמדות המנוגדות שהציגה הפרקליטות ואימצו ערכאות השיפוט ביחס לאמינות עדותה של א'. במסגרת הדיון בעתירה על עסקת הטיעון שסוכמה תחילה עם קצב, קיבלו רוב שופטי בג"ץ את טענת היועמ"ש ואנשיו לפיה עדותה של א' היא משענת קנה רצוץ מלאת חורים וסתירות, עדות שיקשה מאוד לבסס עליה אישום באונס. אך בבית המשפט המחוזי טענו נציגי הפרקליטות, והסכימו בנחרצות השופט ג'ורג' קרא ושתי חברותיו להרכב, כי כל דבריה של א' אמת וצדק.

על הסתירות בין הגרסאות השונות שמסרה א' בשלבים השונים של חקירתה, התגבר בית המשפט המחוזי בין השאר באמצעות הסברים פסיכולוגיים על דפוסי פעולה אופייניים לנפגעות תקיפה מינית. בהשפעת הטראומה שעברו, הן אינן נוהגות למסור את שעבר עליהן מייד בהתחלה, אלא להוציא את הסיפור טיפין טיפין. ההסברים הללו הם לימוד זכות מצוין. אולי הם גם תיאור נכון של מנגנון פסיכולוגי שפועל בחלק מהמקרים. אך ספק רב אם די בהם לשקם את אמינות העדות עד לכדי ודאות שמעל לספק סביר, שבלעדיה לא תיכון הרשעה פלילית.

מבקרי פסק דינו של קצב דיברו על האווירה התקשורתית והציבורית המרשיעה שליוותה את משפטו. לא פחות מכך מעוררת תהיה ההתנהלות הנוקשה והדורסנית של מערכת המשפט כלפי קצב ופרקליטיו, מרגע שבחר הנאשם להביך את מערכת המשפט ולסגת מעסקת הטיעון. ההתעקשות על קיום המשפט דווקא בתל-אביב; הרכב השופטים המחמיר; ניהול המשפט יום אחר יום באופן חסר תקדים תוך פגיעה בתפקוד ההגנה ובחיי הנאשם; הדלתיים הסגורות לאורך כל המשפט; הסתרת פסק הדין המלא והפרוטוקולים מעיני הציבור - כל אלה פוגעים במראית הצדק ואולי גם במהות הצדק. נראה כאילו התביעה, שהושמה ללעג וקלס כשקצב חזר בו מעסקת הטיעון, היתה עסוקה בנקמנות ולא רק ברדיפת האמת והצדק.

כל זה לא אומר שטעו השופטים כשקבעו שעדותה של א' אמינה הרבה יותר מעדותו של קצב. אך בית המשפט בחר להתעלם מהאפשרות שגרסתה אמנם קרובה יותר לאמת, אך גם היא איננה האמת המוחלטת אלא גרסה מעובדת שהתביעה סייעה לה לגבש. השופטים שללו לחלוטין את גרסתו של קצב, שטען כי כלל לא שהה עם המתלוננת במקומות שבהן לדבריה נעברה העברה. את האפשרות שמה שקרה שם קרה ללא אונס, הם דחו בשאט נפש. מכיוון שקצב עצמו בחר בהכחשה גורפת, פסקו השופטים, לא יכולים פרקליטיו לצפות שבית המשפט ייקח ברצינות את האפשרות שהמעשים אמנם נעשו - אך לא בכפייה. גם במקרה כזה, אגב, מדובר במעשים חמורים ונקלים הנגועים בפלילים. אך על עברות בדרגת חומרה כזאת אי אפשר להרשיע בחלוף שנים רבות. מרחק השנים גרם לכך שהעדות של א' על מעשי קצב כשהיה שר התיירות תהיה רלוונטית רק אם ידובר על מעשים חמורים שנעשו בה בכוח, ולא על ניצול מיני בלבד. התביעה דחפה להרשעה באונס, א' העידה בהתאם, ובית המשפט פסק: נשיא מדינת ישראל אנס. ומה האמת? רק קצב ו-א' יודעים.

לגדור את הפרצות

אמרו חז"ל כי "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". כשאתה רואה אדם שחטא בעריות נתפש בקלקלתו, תחשוב מה לעשות כדי שזה לא יקרה לך. כאשר נשיא המדינה מורשע, בצדק או בפחות צדק, בעברות מין חמורות, צריכה כל המדינה לעשות חשבון נפש.

אין ספק שאווירת המתירנות השוררת בחברה המערבית היא קרקע פורייה לעבירות מהסוג הזה. הלגיטימציה למה שכונה פעם "אהבה חופשית" מטשטשת את הגבולות בין אסור למותר. כאשר חיים בתחושה שבאופן עקרוני כל האופציות פתוחות, כאשר לא ברור לאדם שכל מי שאינה אשתו אסורה עליו באיסור מוחלט, נפרצת פרצה לניסיונות חיזור, פיתוי ושכנוע שעלולים להידרדר עד כדי סחיטה, כפייה ואונס. למרבה הצער, גם החברה הדתית אינה נקייה מהשפעת הרוחות הזרות הללו. גם לתוכה מחלחלות תפישות המתייחסות בסלחנות אל מה שפעם חומרתו היתה ברורה, וגם היא צריכה לשקוד כל הזמן על סתימת הפרצות.

כפיפות מקצועית של נשים צעירות בתפקידים זוטרים לממונים גברים רמי מעלה מחייבת זהירות - בפרט כשמדובר בבוסים שרגילים להטיל אימה ולכפות בעוצמה רבה את רצונם על הכפופים להם. לא במקרה התעוררה התנגדות הלכתית לגיוס בנות לצבא, בין השאר מתוך שלילת הכפיפות הטוטאלית של חיילות למפקדים גברים.

כל עוד מתקיימת סביבת עבודה משותפת לגברים ונשים, יש לחנך גם את הצעירות להיות ערות לסכנות, לדעת להדוף לחצים, לדעת לאן לפנות כדי להתלונן, ובלית ברירה - לדעת גם לוותר על מקום עבודה טוב. הקפדה על נורמות של לבוש הולם היא חלק מהעניין. גם בחברה החילונית צריך להיות ברור שמקום עבודה אינו חוף ים או מקום בילוי וחיזור. הופעה לעבודה בלבוש חושפני היא סוג של הטרדה מינית שמערבבת את הדעת, פוגעת בתפוקה ומפריעה לענייניות המקצועית.

לא מפיהם נחיה

במסגרת ההלקאה העצמית החביבה על המגזר, יש מי שרואה במעשים המיוחסים לקצב תמרור אזהרה מיוחד דווקא לציבור הדתי. יואב שורק, עורך מוסף היהדות של 'מקור ראשון', סבור שלא אווירת המתירנות החילונית אלא דווקא השמרנות המסורתית היא שהפילה את הנשיא. "אי אפשר להכחיש שמעשיו של משה קצב נבעו גם מתפיסת עולם של חברה מסורתית, שבה רגיל יותר היחס אל האישה כחפץ הנתון למרותו של הגבר", כתב שורק בשבוע שעבר על עמוד השער של עיתונו. "אי אפשר להכחיש שהנשיא הראשון בישראל שהואשם בעבירות כה חמורות הוא גם הנשיא הראשון שניהל אורח חיים דתי ממשי". תמהני מה יאמר שורק על חיים רמון, אדם בעל שתפישת עולמו החילונית-ליברלית לא הפריעה לו לראות בחיילת צעירה חפץ שאפשר להשתעשע בו. ומה יאמר על נשיא המעצמה המערבית ביל קלינטון, פאר הפוליטיקלי קורקט שבוודאי חי בזוגיות שוויונית עם אשתו, מה שלא הפריע לו להסתבך עם נשים יותר מפעם אחת.

"אנו חייבים לאמץ כמה וכמה מצורות החשיבה והמנגנונים המפותחים של החברה המערבית המודרנית", מציע שורק. אלא שהפיכת האישה לחפץ, גם בלי שתהיה נתונה למרותו של הגבר, היא מוטיב מרכזי בתרבות המערבית שאליה אנו נקראים לשאת את עינינו. באמנות, בטלוויזיה, בקולנוע, בשלטי החוצות, באינטרנט - החפצת הנשיות היא מוטיב מרכזי שספק אם התרבות שמטפחת אותה מסוגלת לספק לנו מנגנוני הגנה יעילים נגד המפגעים הנלווים לה.

אין אפוטרופוס לעריות, וכבר כתב הרמב"ם שאין לך ציבור שאין בו אנשים החוטאים בעריות. אך את מנגנוני ההגנה הדרושים לנו נמצא ביהדות עצמה: יראת שמיים ויראת חטא, שמירת גדרי הצניעות ההלכתיים, התמודדות עם אתגרים חדשים בעזרת פתרונות מקוריים כמו 'אינטרנט רימון', ובעיקר - הפתרון הישן של הרמב"ם: העסקת הלב והמחשבה בעניינים ערכיים שאינם משאירים מקום להרהורי עבירה. רק על גבי התשתית היהודית האיתנה אפשר למצוא כלים נוספים במנגנונים המפותחים של החברה המערבית, שלא באמת מצליחים לתת פתרונות מלאים משום שאינם עוסקים בתיקון שורשי של נפש האדם.

אם בכלל אשם קצב במעשים המיוחסים לו, אולי יש לייחס זאת דווקא לדתיות הרופפת שלו, שנכון יותר להגדיר אותה מסורתיות. מרוממי המסורתיות המזרחית הנינוחה, המרבים לדרוש בגנותה של הדתיות ההלכתית הקפדנית והזועפת כביכול, צריכים אולי להיזכר מחדש בכוח המניעה של יראת החטא וביעילותם של סייגי הלכה דוגמת הלכות ייחוד ואיסורי קריבה לעריות המרחיקים מן העבירה. מי שמרשה לעצמו, על פי הודאתו, להעניק חיבוק 'אבהי' לנשים צעירות העובדות בשירותו, אינו יכול להיחשב לבעל אורח חיים דתי במלוא מובן המילה.

לא השמרנות היתירה היא המכשול, אלא השילוב בין תפישה מגדרית ישנה למתירנות מודרנית - שילוב שהוא אופייני דווקא למגזר המכונה מסורתי.