בשבע 425: משחק קצב

אני שומע על משפט קצב, על הסדר הטיעון והתלבטויות היועץ המשפטי לפניו ועל ההרשעה הגורפת בסיומו.

אבי סגל , א' בשבט תשע"א

משחק קצב

אני שומע על משפט קצב, על הסדר הטיעון והתלבטויות היועץ המשפטי לפניו ועל ההרשעה הגורפת בסיומו.

אני שומע את הבוז בקולו של עו"ד אביגדור פלדמן ואת ההיתממות בקולו של עו"ד אלדד ("אין לי מושג למה מרשתי א' התכוונה") יניב.

אני שומע את זעקת המתלוננות – זו שדרשה כסף וזו שביקשה להתקבל לעבודה פעם נוספת.

אני שומע את העיתונאים שלא אמרו מילת אזהרה בזמן, שלא באמת ידעו מכלום, שרק שמעו שמועות ורכילויות, אבל כעת מצהירים בביטחון מלא שנעשה צדק.

אני שומע את כתבי השמאל המקבלים פסיקה של בית משפט מחוזי כהלכה למשה מסיני, כמובן בתנאי שהשופט אינו מתנחל והנאשם אינו מגישת טלוויזיה.

אני שומע את ח"כ שלי יחימוביץ' שאחרי חלקה בפרשת קצב עוד מעזה לכנות את הקמפיין של טייקוני הגז "לחץ פרוע".

אני שומע את סקילת הנידון לתלייה על ידי האספסוף בכיכר העיר.

ואני שומע את משה קצב משקר, משנה גרסאות, משלם הון עתק ליועצי תקשורת ועורכי דין רק כדי לעשות את כל הטעויות האפשריות מול התקשורת ומערכת המשפט.

אני שומע את כולם, לצערי, וכל מה שבא לי כרגע הוא לצרוח שאני לא מאמין לאף אחד. שמעתם? אתה, אתן, כבודכם, עמיתיי המלומדים, קולגות – לא מאמין לכם! אין בכם כנות, אתם שחקנים חסרי כישרון בקמפיינים נוגדים ולא נעימים לצפייה, ומבחינתי כולכם אשמים לפחות עד שיוכח אחרת.

בשביל זה אין חברים

וכעת, משקברנו את האיש משה קצב, האם נוכל ללמוד גם לקח מעשי מההרשעה ומהפרשה כולה? מה אפשר ללמוד, למשל, על מוסד הנשיאות? האם לבטל אותו, או למנות אנשים מחוץ לפוליטיקה? ואולי המסקנה המתבקשת היא, שאין למנות דתיים, ימניים או מזרחיים לתפקיד הנשיא? אני בטוח שאי שם, בקיני הליברליזם והנאורות, מסתובבים טיפוסים החושבים בדיוק את זה.

האמת היא, כמובן, הפוכה: דווקא השלטון המוחלט של השמאלנות החילונית הלבנה (עם כל הכבוד ליצחק נבון) הוא שהביא את משה קצב למשכן הנשיא. קצת מוזר ולא אופנתי לומר זאת היום, אבל בחירתו של קצב נבעה ממחאה אנטי-ממסדית צודקת. אם בשמאל לא היו כה אטומים, יהירים ובטוחים בזכותם הנצחית על מוסדות השלטון, הם לא היו שולחים להתמודדות מול קצב את שמעון פרס – האיש הכי פחות מתאים לתפקיד המאחד הלאומי – ולא היו מתעלמים שוב ושוב ממגזרים שונים בעם שאותו הנשיא אמור לייצג.

אבל מכיוון שהבעיות במוסד הנשיאות לא התחילו עם משה קצב, נראה כי הבעיה נעוצה לא רק במועמדים אלא גם במצביעים. בחירת הנשיא פשטה את הרגל מאז הפכה לסידור עבודה של פוליטיקאים לחבריהם. חמשת הנשיאים האחרונים שלנו היו פוליטיקאים, כמו גם כל המפסידים בבחירות במחצית היובל האחרונה. המאבק על התפקיד הא-פוליטי מספר 1 הפך למאבק בין שני צדדים פוליטיים, מאבק שכלל שקרים, קומבינות ותקיעת סכינים חלודות בלב, כדבריה האלמותיים של אשת המועמד המנוחה סוזן עמור. במצב הזה התמודדו ביניהם לא אחת שני מועמדים לא ראויים - פוליטיקאים מעוררי מחלוקת ומדון מול פוליטיקאים אפרוריים וחסרי אופי.

מוסד הנשיאות חשוב מכדי להפקיד את בחירתו בידי פוליטיקאים, ולכן יש להפקיע מהח"כים את הזכות לבחור את חבריהם. ראשים יצירתיים כבר ימצאו את הדרך לעשות זאת: להטיל את המשימה על הציבור, לגזור על הפוליטיקאים תקופת צינון ארוכה לפני הצגת מועמדותם, לקבוע קריטריונים נוקשים הכוללים גם בלמים ואיזונים פוליטיים וחברתיים, ואולי אפילו לאפשר לפוליטיקאים להמשיך לבחור את הנשיא – רק שמישהו אחר יבחר את המועמדים. אלו רק אפשרויות אחדות, לא בהכרח הטובות ביותר, אולם כל אחת מהן תבטיח בחירה עניינית יותר מזו שאנו חווים כבר שנים.

את השינוי הנדרש לא יעשו הפוליטיקאים עצמם, שבוודאי לא ירצו לוותר על זכות הבחירה החביבה עליהם. מי שאמורה לנהל קמפיין בכיוון זה היא התקשורת, בתנאי שתפסיק להעסיק את עצמה בזמני התפילות במניין של משה קצב. במקום להמשיך לזרוק אבנים אחר הנופל, יכולה התקשורת להשפיע במקום שבו תמצא סוף-סוף אוזן קשבת בציבור הרחב. נותרה שאלה אחת בלבד: האם העיתונאים אכן מוטרדים כרגע ממצבו של מוסד הנשיאות, או שהוא יתחיל להפריע להם רק כשייבחרו עוד נשיא ימני אחד או שניים.

חי בסרט

כבר מזמן לא כתבתי כאן על סרטי DVD, מן הסתם לשמחתם של רבים מקוראי המדור. אז לטובת המיעוט, הנה מבזק מהיר ועצבני: 'ג'ונו' היא קומדיה מוצלחת בראש קצת אחר, המבוססת על תסריט משעשע וזוכה אוסקר ועל כתפיה הרזות של השחקנית הראשית, ומיועדת למי שמגניבות אמריקנית היא מה שחסר לו בחיים; 'להיות ג'יין' מתאר את חייה המוקדמים של ג'יין אוסטן, ומיועד כמובן למי שחובב את ז'אנר ספריה; ואילו 'אביב, קיץ, סתיו, חורף... ואביב' היא יצירה בודהיסטית פיוטית (כלומר משעממת) מדרום-קוריאה, שכל מבקרי הקולנוע ברחבי העולם השתפכו עליה בערגה – אפילו בודהה לא יודע למה.

בעשרה מאמרות

השבוע מוקדשת הפינה לסטטוסים, אותם קטעים קצרים שגולשי פייסבוק מעלים לרשת רק כדי לקבל אהבה מזויפת ממאות חבריהם המזויפים. לפניכם עשר הערות שלי על אירועי השבוע, מקצתן אכן פורסמו בפייסבוק אך את רובן שמרתי בלעדית למדור זה, כי כזה אני – חבר אמיתי ונאמן של כל יד המאכילה אותי. שבת שלום.

1. לדעתי, התקשורת כועסת על שלא ניתקו את אבי כהן מהמכשירים מוקדם יותר, כי הם לא הספיקו להכניס את פטירתו למוספי סוף השנה.

2. לא כל כך אכפת לי אם אנשים חגגו בשבת שעברה את ראש השנה האזרחית, בתנאי שהשבת הקרובה תהיה בשבילם שבת שובה אזרחית.

3. ח"כ חיים אורון יפרוש בקרוב מהכנסת ויפנה את מקומו לזהבה גלאון. נדמה לי שזו המשמעות המקורית של הביטוי 'מן הפח אל הפחת'.

4. דב יודקובסקי נפטר בגיל 87 - אבל זכה לראות את העיתונים שערך מתים לפניו.

5. פרשן הכדורגל איציק זוהר נדקר השבוע בעת בילוי במועדון, זאת לאחר שכבר בעבר נחתך בפניו ונפצע גם בתאונת דרכים. אני מבין שנהיה אופנתי לתבוע מכדורגלני מכבי ת"א לשעבר לתרום את איבריהם, אבל זה מתחיל להיות כבר מוגזם.

6. זה רק אני, או שמישהו פוגע בפניו של זוהר בכל פעם שהוא מקבל חוזה דוגמנות? במילים אחרות: איפה אתה היית השבוע בין ראשון לשני, מר אלי אוחנה?

7. אחרי המתחזה מהפייסבוק: ח"כ יעקב כץ עומד להגיש תלונה במשטרה נגד האיש שהתחזה לו והצביע עם הקואליציה בעד תקציב המדינה.

8. ברכות חמות לעמיתי רוני ארזי שמונה השבוע לתפקיד דובר מועצת יש"ע. הנה עצה לדרך, רוני: אם ישאלו אותך מדוע ראש המועצה שלך מצטלם כשהוא מחובק עם יריב אופנהיימר, פשוט תגיד שזה שייך לדובר הקודם, כי תשובה טובה אחרת לא תמצא.

9. הותר לפרסום שמה של א' שהנשיא ביצע בה את פשעיו החמורים – אוסלו.

10. אחיו הגדול של אבו מאזן מת בדמשק, וזה טוב. באחים גדולים יש לנו יתרון, ואני מקווה שיוני נתניהו יכסח לו את הצורה שם למעלה.