בשבע 425: דודה הפתעות

בזמן האחרון נעלמה דודה הפתעות. חיכינו שבוע שלם לשמוע אותה דופקת בדלת, אבל כל השבוע היה שקט.

חגית רוטנברג , א' בשבט תשע"א

דפיקה בדלת. "שלוווום!" שמענו את קריאתה המתגלגלת והמוכרת של 'דודה הפתעות'. רצנו לעבר הפתח, מתחרים מי יגיע אליה ראשון. "שלום דודה הפתעות, מה הבאת לנו היום?" קפצנו עליה בשמחה. דודה הפתעות הניחה מידיה את השקיות הצבעוניות והכבדות שהיו מלאות בכל מיני מתנות מסתוריות לכל אחד ואחד מאיתנו. "רגע, ילדים, תנו לדודה הזקנה שלכם לשבת ולשתות משהו קודם. אני מבטיחה לכם שכדאי לחכות כדי לגלות מה הבאתי הפעם", חייכה בפנים מסתירות סוד.

מיהרנו למטבח להכין לדודה הפתעות מגש מלא בעוגיות וכוס מיץ גדולה. "נו, אפשר עכשיו לראות?" התגודדנו חסרי סבלנות ליד השקיות המרשרשות. דודה הפתעות סיימה ללגום את המיץ ושלפה לאט לאט מתנה אחרי מתנה. הרשימה מדי ארוכה, אז לא אגלה לכם את כל מה שקיבלנו ממנה באותו יום. אבל מה שכן, כדאי שאסביר לכם מי זו דודה הפתעות. האמת שקוראים לה בשם די רגיל – רבקה, אבל מאז שאנחנו קטנים, נדבק בה הכינוי 'דודה הפתעות'. ההסבר די פשוט: בכל פעם שהדודה הזו מגיעה אלינו, יש לה ידיים מלאות מתנות, הפתעות, ממתקים, וכל מה שאפשר לבקש. לדודה הפתעות אין ילדים משלה, ולכן היא אומרת לנו תמיד "אתם כמו הילדים שלי" ומחלקת עוד הפתעה.

בזמן האחרון נעלמה דודה הפתעות. חיכינו שבוע שלם לשמוע אותה דופקת בדלת, אבל כל השבוע היה שקט. חיכינו שבוע נוסף, ועוד אחד. חלפו חודש וחודשיים – דודה הפתעות איננה, כאילו בלעה אותה האדמה. "ילדים, אולי תלכו פעם לבקר את דודה הפתעות?" הציעה אמא, "תבדקו אם הכל בסדר אצלה". כך צעדנו לנו אחר צהריים אחד לעבר ביתה של דודה הפתעות בשכונה הסמוכה אלינו. הפעם אנחנו דפקנו בדלת שלה, אבל מהעבר השני לא נשמע קול. דפקנו שוב ושוב, וקראנו: "דודה, תפתחי לנו, זה אנחנו!". לבסוף שמענו גרירת רגליים בנעלי בית, מפתח מסתובב בחור המנעול, והנה – דודה הפתעות מולנו. "דודה, מה שלומך?", שאלנו בדאגה למראה פניה העצובות. "תודה ילדים שבאתם לבקר, אתם באמת לא צריכים לטרוח בשבילי. כדאי שתחזרו הביתה", מלמלה. אבל אנחנו לא ויתרנו, ונכנסנו לסלון היפה בביתה של דודה הפתעות. "באנו לבקר אותך, דודה", אמרתי לה, "את יודעת כמה התגעגענו אלייך? לא באת אלינו כבר המון זמן. מה קרה?". הדודה הביטה ברצפה במשך דקות ארוכות ושתקה. לבסוף פתחה ואמרה: "לפני כמה שבועות קרה משהו לא טוב, ובגללו אני לא יכולה לקנות לכם בכלל הפתעות. לא נשאר לי כסף בשבילכם, ואתם לא יודעים כמה אני עצובה בגלל זה. חשבתי שלבוא אליכם בלי הפתעות זה לא רעיון טוב. אתם הרי כל כך מחכים להפתעות שלי, אז אולי עדיף שלא אגיע בכלל", הסבירה בקול רועד. הבטנו אחד בשני במבוכה, ואפילו קצת התביישנו שככה חושבת דודה הפתעות.

כשחזרנו הביתה, התכנסנו בחדר שלי והכנו תכנית סודית. למחרת התפצלנו לשתי קבוצות: אני, נועה ועמיחי הכנו עוגת שוקולד במטבח, ויאיר עם יונתן הכינו פרחים צבעוניים ממנקי מקטרות. כשסיימנו צעדנו שוב לעבר ביתה של דודה הפתעות. "כן, מי זה?" ענתה הדודה כשדפקנו בדלת. "באנו אלייך, דודה הפתעות", אמרנו, כשידינו מלאות בעוגה הריחנית ובפרחים. הדודה פתחה ובחיוך עצוב אמרה: "אבל אמרתי לכם שאני כבר לא דודה הפתעות". נכנסנו לדירה ועל השולחן הנחנו את העוגה והפרחים. "בטח שאת דודה הפתעות, אבל מהיום לא בגלל שאת מביאה לנו הפתעות, אלא את מקבלת הפתעות מאיתנו!" הכרזתי בחיוך רחב, "מה דעתך?" שאלתי, ודודה הפתעות חזרה לחייך.