ווטרגייט? לא אצלנו

לפני יותר מארבע שנים, בתחילת הפרשה, התוודו עיתונאים שונים כי התלונות נגד קצב לא הפתיעו אותם. עכשיו, מסתבר, הם התפכחו

עדי גרסיאל , א' בשבט תשע"א

ווטרגייט? לא אצלנו

בהמולה התקשורתית שהתלקחה לאחר פרסום הכרעת הדין במשפטו של משה קצב, קשה היה לשים לב להיבט שנדחק לקרן זווית: לפני יותר מארבע שנים, בתחילת הפרשה, התוודו עיתונאים שונים כי התלונות נגד קצב לא הפתיעו אותם. עכשיו, מסתבר, הם התפכחו.

שלום ירושלמי ממעריב, למשל, כתב כך בזמנו: "א' לא היתה הראשונה שסיפרה לי על קורותיה עם קצב. על מעלליו שמעתי כבר בתחילת הימים שלי כעיתונאי, כאשר הוא כיהן כסגן שר הבינוי והשיכון... החומרים תמיד היו בידיי, אבל לא יכולתי לעשות דבר... הנשים סירבו לדבר".

השבוע הגיע ירושלמי למסקנה כי האחריות הרבה יותר קולקטיבית: "האם הפוליטיקאים שבחרו את קצב כנשיא ידעו גם על ההטרדות המיניות שלו? לדעתי כן... כולם מכירים את כולם. כולם בולשים אחרי כולם. השרים יודעים מה שקורה אצל חבריהם טוב יותר מאשר העיתונאים".

ואילו עמיתו נחום ברנע, חתן פרס ישראל לתקשורת, נוקט בגישה פחות מצטדקת ויותר תוקפנית: "המערכת הציבורית הישראלית כורעת מעודף רכילות... על אחד אומרים שגנב מיליונים... על אחר שהוא רמאי וזייפן, על אחר שהוא מטריד חיילות וכו'... כל עוד אין תלונה על השולחן, צריך להתייחס לשמועות האלה כאל עורבא פרח. התקשורת לא יכולה לברר אותן, כי אין הוכחות" (ידיעות אחרונות, השבוע).

כלומר, אליבא דאחד מבכירי עיתונאי ישראל, התקשורת היא מעין אינסטנציה שיפוטית: יביאו לה הוכחות - תפרסם; לא יביאו - תשב באפס מעשה. אין חולק על כך שאסור להתבסס על שמועות ולהשמיץ, אבל האם שני העיתונאים הבכירים לא שמעו על המילה 'תחקיר'? הרי זו נחשבת לפסגת עבודתו של העיתונאי - לקבל בדל מידע, טיפ אנונימי, שמועה קלושה, ולבדוק אותה באמצעות מקורותיו, הידע המקצועי שלו, נבירה בארכיונים, תחבולות עיתונאיות ועוד. אז נכון, זה קשה, מעייף, עולה כסף, מלחיץ את העורך והמו"ל, כרוך באיומים משפטיים ואחרים, אבל זה החומר ממנו עשויים עיתונים ועיתונאים אמיתיים. האם האי היווני, פרשת דרעי, חשבון הדולרים של רבין ופרשת ווטרגייט היו נחשפים בעולם תקשורתי שירושלמי את ברנע מטיפים לו?

עדי גרסיאל

עוד ניצחון לאנרכיסטים

סיפור מותה של ג'וואהר אבו רחמה, תושבת בילעין, מלמדת אותנו כמה דברים בסיסיים על תפקודה של התקשורת, המקומית והזרה. ראשית, הגרסה הערבית שנתמכת בידי האנרכיסט יונתן פולק, יצאה קודם ובגדול - לא רק ברדיו, בעיתונות ובטלוויזיה, אלא גם במדיה החברתית: פייסבוק וטוויטר. הם התמידו בשימוש המתוחכם הזה גם אחרי שדובר צה"ל וגורמים אחרים התחילו להעלות פקפוקים לגבי הפרטים. שנית, אין מנוס מלהכיר בכך שהתקשורת ממסגרת את הסיפור בהתאם לצד הערבי. למרות ניפוץ אגדת מותו של מוחמד אל-דורה, למרות 'הרעלתו' של ערפאת, למרות ה'טבח' בג'נין ועוד מקרים של בלופים פלשתיניים, הכתבים עדיין נוטים להאמין לצד הערבי. הם גם לא יעזו להטיל ספק במהימנות ה'עובדות' שהצד הערבי מוסר בדיווחים הראשוניים. הם לא יחכו שעה או שעתיים בניסיון להצליב מידע ולקבל תגובה, כאילו לא למדו כלום בביה"ס לעיתונות.

אבל יש עוד היבט  תקשורתי לסיפור הזה של אבו-רחמה, של איפה ואיפה. באותו יום נרצחו במצרים 21 בני הדת הקופטית הנוצרית. בערוצים רבים, ובמיוחד בסוכנויות הידיעות, הידיעה הזאת לא זכתה לאותה דרגת חשיבות כמו מותה של אבו-רחמה מבילעין. זו עדות המפריכה את התירוץ של יותר מדי עיתונאים ש"מה לעשות, אם יש דם, אז זה זוכה לתשומת-לב". העיקרון הקובע, כנראה, הוא שכל מה שישראל עושה ראוי לכותרות, ואילו את גרסת הצד הערבי לא צריך לטרוח לחקור.

ישראל מידד

כבוד למדים

מה הקשר בין גלי צה"ל לצבא ההגנה לישראל? ביום שני סיפר כתב התחנה למאזינים כי כתבי גלי צה"ל נכחו בקונצרט של "דו קיום" שהתקיים בחיפה. בקונצרט המלבב הופיעה התזמורת הלאומית הפלשתינית שהגיעה לחיפה להופעה. "אך במקום שהמוסיקה תגשר על העמדות וחילוקי הדעות" כותבים באתר גל"צ, "המחלוקת רק התחדדה כשהנגנים סירבו לענות על שאלות כתבינו".

עוד מוסיפים לספר לנו בכותרת המשנה כי "בהמשך הכתבים אף הורחקו מהאולם בגלל היותם לבושים מדי צה"ל". את הפאנצ' ליין מצאתי במשפט התמים הבא המתאר את המפגש של הגל"צניק עם אנשי התזמורת מהרש"פ:  "כשהופנו לעברם שאלות הם לא היו מוכנים להשיב ללובשי המדים - גם אם מדובר בגלי-צה"ל."  פתאום התחוור לגל"צניק שהוא ממש לובש מדים של צה"ל, ושהוא באמת חייל!

לעומת הסיפור העדין הזה, במקרים אחרים לא היו אנשי גל"צ בעלי סובלנות במידה דומה כשכבודם של חיילי צה"ל נפגע. ניקח למשל את אזור יצהר. באחד מימי קיץ אשתקד הוקדש נתח מכובד של תוכנית הדברת בגל"צ בבוקר, למקרה שהוצג באופן קיצוני וחד צדדי על ידי הכתב הצבאי, טל לב-רם.

דווח על כרוז שחולק לחיילים באיזור חווארה בו נכתב: "חייל יהודי, אח שלי גבר, לא רחוק מכאן יש כפר, חווארה. כמה חבר'ה יהודים נוסעים בכפר, קופצים עליהם קבוצת ערבים, כמעט לינץ'. החבר'ה פורקים עם אקדחים שלופים, כשפתאום מופיע ג'יפ של מג"ב ומתוכו יוצאים ארבעה שוטרים ערבים - ועוצרים את היהודים. אחד החבר'ה שואל את השוטר: 'למה לא לעצור את הערבים?' השוטר עונה: 'באתי לשמור על העם הפלשתיני, עלה לניידת...' השוטר הערבי לא פראייר - הוא דואג לערבים. אין שום סיבה שחייל יהודי יצא פראייר". את האירוע המתואר לא סיקרו בגל"צ, אך הכרוז סוקר גם סוקר וקיבל פרשנות יחידה: הסתה וגזענות. הכותרות באתר סיפרה על "שכם: הסתה נגד חיילים דרוזים".

אז מה מפריע יותר ליושבי התחנה ביפו: שהתייחסו לגל"צניק כאילו הוא חייל צה"ל? שמשפילים חייל במופע ציבורי? או שיהודים ביצהר פונים אל הרגש הלאומי של חיילים יהודים?

חני לוז

 

  • חדשות בחדשות

גדי סוקניק סיכם בימים האחרונים על הצטרפותו אל צוות תוכנית התחקירים החדשה של רשת, שעורך רינו צרור. כך דיווח מעריב. עד כה הצטרפו אל התוכנית לינוי בר גפן, שרה ב"ק, יפעת גליק ויורם בינור

ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה השבוע לקריאה ראשונה הצעת חוק לפיה צרכנים יהיו זכאים לקבל מספקיות האינטרנט שירות לסינון אתרים פוגעניים ללא תשלום.

דובר חדש למועצת יש"ע: רוני ארזי. ארזי, בוגר גל"צ, מנהל החדשות של 'רדיו קול חי' ועורך החדשות ב'בשבע', ייכנס לתפקיד החדש בחודש הבא.

  • ביקורת הנקרא

עם כל הכבוד, הנהגים גורמים לאחוז קטן מהתאונות (גיל מלמד, מעריב אנרגי')

מוזר, לא ידענו שכתב הרכב של מעריב עבר להתגורר בשוויץ

 

שקע מעבר דרום טורקיה גורם להגברת אי היציבות באזורנו (הארץ)

אתם בטוחים שזו רק תחזית למזג האוויר?

 

פותחים שנה באירופה: עשר סיבות טובות לטוס מכאן (עכבר עולם, אתר הארץ)

רגע, בעשירייה הזו אתם כוללים את 'גזענות', 'פאשיזם', ו'גרמניה 1932'?