בשבע 425: עומד על שלו

כתב ההגנה של הרב ישראל וייס על תפקודו בתקופת הגירוש לא משכנע, במיוחד כשבוחנים את התנהלותו בנושאים אחרים

חגי הוברמן , א' בשבט תשע"א

'בדם לבי', הרב ישראל וייס  הוצאת ידיעות ספרים

כמו קצינים רבים שהשתחררו בשנים האחרונות, גם הרב ישראל וייס, הרב הצבאי הראשי הרביעי לצה"ל, פירסם אוטוביוגרפיה אחרי שיחרורו. כמו קצינים בכירים אחרים שקדמו לו – דן חלוץ, אלי שטרן – נכתב הספר בראש וראשונה כ'כתב הגנה' מול הטענות שנשמעו כלפיו.

הרב וייס מרחיב בספרו על נושאים בהם ישנה ההסכמה ציבורית רחבה, כמו טיפול מתקדם ומדעי בזיהוי חללים, מאבק בתאונות דרכים, העמקת ערכי רוח הלחימה של צה"ל. הוא מציין גם נושאים קשים אחרים עוררו מטבעם מחלוקות: חטופי לבנון והעסקה לשחרור גופותיהם, קביעת מותם של נעדרי סולטן יעקב, קבורת חיילים שאינם יהודים, הגיור הבצאי ועוד.

תא"ל הרב ישראל וייס, חניך הזרם הדתי-לאומי, עבר במהלך שלושים שנות שירותו בצה"ל את כל מדרג היחידות והתפקידים של רב צבאי. אבל האירוע המשמעותי ביותר לגביו היה 'ההתנתקות'. התנהגותו ועמדתו במהלך עקירת היהודים מחבל עזה היא שקבעה לדורות את היחס כלפיו.

הרב וייס אינו מפסיק להתלונן על היחס שקיבל באותה תקופה ואחריה, ובאופן טבעי מנסה להצדיק את עצמו. אחרי שקראתי את ספרו עד תומו הגעתי למסקנה, שהטענות כלפיו מוצדקות לחלוטין, גם אם חלק מהמעשים כלפיו, בעיקר האלימים ביניהם, לא היו צריכים להיעשות.

הרב וייס מציג עצמו בספרו, ולדעתי באמינות רבה, כאדם תקיף היודע לעמוד על דעתו. כשביקשו לספח את הרבנות-הצבאית לאגף כוח אדם, הוא מספר, נאבק כארי על התנגדותו והכניע את יוזמי הרעיון. הוא מספר גם על התעקשות הורי החיילים החטופים משנת 2000 שלא להכריז על בניהם כחללים: "מיד בתום הפגישה התקשר אלי ראש הממשלה ואמר: 'יש לחץ כבד של שלוש המשפחות, שמבקשות שלא תכריז על החיילים כמי שמקום קבורתם לא נודע'.

'אדוני ראש הממשלה', השבתי, 'אין לי בעיה להיעתר לבקשתך, אבל אז תצטרך למצוא לצבא רב צבאי אחר'..." (עמ' 47).

אבל כשהוא מדבר על גירוש היהודים מגוש-קטיף, נעלמת התקיפות. ומסביר הרב וייס: "אמרתי לעצמי, מהי האופציה? לנטוש את המערכה? ואז מה? הרי זה מגוחך לומר שההתנתקות תיעצר. היא לא תיעצר בשום מקרה, ותוך שלושים שניות מישהו אחר יבוא למלא את תפקידי" (עמ' 289).

והקורא תמה: בנושא של הכרזה על חללים, עם כל החשיבות הציבורית וההלכתית שבדבר, ובנושא טכני של מבנה הצבא, אין לרב וייס בעיה לנהל מלחמת עולם עם הממונים עליו ולאיים בהתפטרות. אבל כשמדובר על גירוש יהודים מבתיהם זה לא מספיק חשוב לו כדי 'לשבור את הכלים'?

השאלה איננה אם המעשה היה עוצר את מהלך ההתנתקות – סביר להניח שהרב וייס צודק שהדבר לא היה משפיע על המהלך – אלא ההיבט המוסרי, החד-משמעי, הנדרש במצב הזה מאישיות רוחנית רמת מעלה בדרגתו: האמירה הציבורית הברורה, הנוקבת, דווקא מהרב הצבאי הראשי, שמדובר במהלך בזוי ושפל של שלטון דיקטטורי, של מכונה אנטי-אנושית אכזרית, שאסור להיות שותף לו.