בשבע 427: צוות הישרדות

בנימין נתניהו הסיר את האיום על הישרדות הקואליציה שלו ואהוד ברק הבטיח את הישרדותו במשרד הביטחון

עמנואל שילה , ט"ו בשבט תשע"א

יש כמה סיבות לחשוב שלמפץ הפוליטי הקטן שעבר השבוע על השמאל הישראלי יהיו השלכות חיוביות, לפחות בטווח הקצר. נראה כי צודקים האומרים שהצטמקות הקואליציה דווקא מחזקת את יציבותה. גם מהבחינה האידיאולוגית נראה כי ההיפטרות מהשותפות עם מרבית מפלגת העבודה משולה לדיאטה משילת שומנים שמותירה קואליציה מעוצבת ונאה יותר. אם להשתמש במטבע לשון מהלכות בישול בשבת, אפשר לכנות את התהליך שעברה הקואליציה "מצטמק ויפה לו".

לאהוד ברק אין כעת אופציה לפרוש מהקואליציה. עתידם הפוליטי שלו ושל ארבעת חבריו לסיעת 'עצמאות' החדשה תלוי לחלוטין בהמשך חברותם בממשלה. הברית הפוליטית החדשה עם נתניהו והליכוד היא תקוותם היחידה.

בשבוע שעבר, כשהתרגיל שהרעיד ביום שני את המערכת הפוליטית עדיין לא דלף אפילו לכתבים הפוליטיים המקושרים ביותר, עוד טעיתי לחשוב שהבחירות הבאות בפתח. אך כעת נפתחה אפשרות להישרדות ארוכת טווח של קואליציית נתניהו הנוכחית, ללא הזדקקות לחסדיה של 'קדימה'.

אפשר גם לקוות לשינוי לטובה בתפקודו של שר הביטחון בחזית ההתיישבות. פעולותיו העוינות של ברק עד כה הושפעו בין השאר גם מלחצים בלתי פוסקים מצד השמאל, במפלגתו ומחוצה לה, וכמובן גם בתקשורת. היתה כלפיו תביעה בלתי פוסקת להראות 'הישגים מדיניים' כדי להצדיק את שותפותו בקואליציה. אלה שבעיניהם ישראל תמיד אשמה בכך שעגלת ה'שלום' מקרטעת בבוץ, תבעו ממנו להעביר בממשלה עוד ועוד ויתורים. אך יש גבול למה שיכול מיעוט קואליציוני קטן להשיג, גם כשממול עומד ראש ממשלה שנהג נדיבות אין קץ במפלגת העבודה המצומקת, התייחס אל ברק המובס כאל שותף שווה ערך, והעניק לחבריו תפקידי שרים ללא כל פרופורציה לכוחם הפוליטי.

במשך כמעט שנתיים הצליח ברק להיות נותן הטון העיקרי בממשלה בתחום המדיני, מול הפלשתינים ומול האמריקנים. ברק ונתניהו הצליחו לגייס את בני בגין, בוגי יעלון, אביגדור ליברמן ואלי ישי לתמיכה בהקפאה חסרת תקדים של כל בנייה ביהודה ושומרון. אבל הסרבנות הפלשתינית העיקשת והמתמשכת מצד אחד, והתעשתות מסוימת של האגף הימני בליכוד ובממשלה מצד שני, החזירו את הממשלה לעמדה מדינית שקרובה יותר להשקפת רוב המפלגות המרכיבות אותה. ברק נכשל בניסיונו להאריך את תקופת ההקפאה. האמריקנים הכריזו על אכזבתם ממנו, לאחר שהתברר שאינו מסוגל לקיים את הבטחותיו ולהוביל את הממשלה בדרכו. השמאל, שמעולם לא סלח לברק על שבתקופת כהונתו כראש ממשלה הוכח שאין פרטנר פלשתיני להסדר קבע וסיום הסכסוך, חידש ביתר תוקף את הדרישה לפרוש מהממשלה שאין לה 'אופק מדיני'.

במהלך השנתיים האחרונות נהג ברק לדחות את לחצי השמאל באמצעות רדיפת המתנחלים. היתה לו שיטה: אם תומכינו מקצה השמאל חשים מצוקה באין נסיגה של ממש באופק, נרצה אותם בהצקה בלתי פוסקת להתיישבות. פעם באמצעות עיכוב אישורי בנייה ביישובים הגדולים, פעם עם צווי הקפאה דרקוניים בכל היישובים, ופעם על ידי הרס מבנים במאחזים, שבהעדר תוחלת לבנייה מאושרת נבנו ללא אישורים.

כעת יוכל ברק להשתחרר מלחצי השמאל הקיצוני. הוא לא יזדקק עוד לאישורם של מתפקדי מפלגת העבודה, שהכוח של מתפקדי המגזר הערבי בתוכם אינו נופל מכוחה של 'מנהיגות יהודית' בתוך הליכוד. אולי היציאה מעמדת התלות בשמאל הקיצוני עוד תתברר כמשמעותו האמיתית של שם הסיעה החדשה - עצמאות. בקרוב אפשר יהיה לראות עד כמה השחרור הזה באמת ישפיע לטובה על שר הביטחון.

אין להכחיש שיש לא מעט צדק בטענות המוסריות שנשמעו השבוע נגד מהלכיהם הפוליטיים של אהוד ברק וארבעת חבריו. לקחת את המנדטים ולעזוב את המפלגה באמצע הקדנציה זה אולי חוקי, אבל בהחלט מסריח. במיוחד מעוררת דחייה התמורה המיניסטריאלית חסרת התקדים שמקבלים הפורשים - לא פחות מארבעה שרים לחמישה ח"כים, שמדיפה ריח עז ומצחין של שוחד פוליטי.

האופן המוזר שבו אוישו התיקים שהותירו שרי העבודה המתפטרים רק מעצים את התחושה שלא ניהול המדינה באופן מיטבי היה כאן השיקול המרכזי, אלא חלוקת ג'ובים לשם הבטחת המשך קיומה של הקואליציה.

על מרבית הזועמים והמקוננים משמאל יש לומר שהם איבדו את זכותם המוסרית להוקיע את האופורטוניזם הזה, לאחר ששתקו לא פעם נוכח צעדים דומים שנעשו בעבר בשירות הצד שלהם. מי שמילא פיו מים כאשר רבין ופרס העבירו בכנסת את הסכמי אוסלו בקולות המפלגה הימנית 'צומת' שנרכשו תמורת מיצובישי, מוטב שישתוק גם כעת. מי שלא הסתיר את סיפוקו מול 'המפץ הגדול' של קדימה, שגזל מנדטים מהליכוד ומהעבודה, לא יכול כעת לבוא בטענות.

אך מי שבאמת דואג לאיכות השלטון בישראל ולנורמות האתיות במערכת הפוליטית, כדאי שייתן דעתו לפתרונות שינתקו את הקשר בין היציבות הקואליציונית לבין חלוקת התיקים בממשלה. שורש הרע היא המציאות בה שרי הממשלה, אנשי הרשות המבצעת, נבחרים מבין חברי הכנסת. יש לתת את הדעת על אימוץ שיטת ממשל שבה ח"כ נבחר יסתפק בתפקידו הפרלמנטרי ולא יישא את עיניו למשרות מיניסטריאליות נחשקות, המחולקות לו על ידי ראש הממשלה בתמורה לתמיכה קואליציונית. מי שנבחר לכנסת יכהן בה בלבד, בעוד השרים יתמנו על סמך כישוריהם ולא יכהנו גם כח"כים. בדרך זו תשופר גם עבודת הממשלה וגם עבודת הכנסת, ותימנע המציאות המעוותת שבה כמעט שלושים מבין חברי הכנסת מכהנים כחברי ממשלה ואינם פנויים לעבודה הפרלמנטרית.

באשר להשלכות על הפוליטיקה המגזרית, נראה כי גם אם לא יצורף 'האיחוד הלאומי' לקואליציה, הוא יוכל ליהנות משיפור כוח המיקוח שלו בכנסת. קואליציה של 66 ח"כים שכמעט מחצית מחבריה עסוקים בתפקידיהם בממשלה, תזדקק שוב ושוב לתמיכתם של חברי האופוזיציה מהאיחוד הלאומי כדי להכריע הצבעות. כמובן שעל תמיכה כזאת גובים תמורה, אם בתקציבים ואם בתמיכה במהלכי חקיקה. יש לקוות שהתרחקות הבחירות לא תגרום לעוד סחבת מיותרת בקבלת החלטות ובהתארגנות נכונה לקראת הבחירות הבאות.