בשבע 427: המעטפה המסתורית

את השקט הפר לפתע צלצול חד של מכשיר הטלפון. רצתי לסלון ומיהרתי להרים את השפופרת

חגית רוטנברג , ט"ו בשבט תשע"א

כשחזרנו הביתה בצהריים גילינו על השולחן מעטפה. היא היתה בצבע חום בהיר, לא גדולה ולא קטנה, ולא היה כתוב עליה שם השולח או למי היא ממוענת. "מוזר", אמרה מעיין, אחותי הגדולה, "מי השאיר פה את המעטפה? מותר לנו לפתוח אותה?". משכתי בכתפיי בתנועה של "לא יודע".

את השקט הפר לפתע צלצול חד של מכשיר הטלפון. רצתי לסלון ומיהרתי להרים את השפופרת. "הלו?" נשמע קול עבה מהצד השני, ובלי להמתין לתשובה המשיך: "אני חושב ששכחתם איזה יום היום. פיתחו את המעטפה, וכשתסיימו תגלו את התשובה. ואל תתעצלו, אני עוקב אחריכם ממש מקרוב", הזהיר הקול העבה וניתק את השיחה. חזרתי למטבח מבוהל. "מי זה היה?" שאלה מעיין, והציצה בפניי החיוורות. "מישהו עם קול מפחיד כזה אמר שאנחנו צריכים לפתוח את המעטפה ולגלות איזה יום היום. הוא עוקב אחרינו". עיניה של מעיין התרחבו בפליאה: "עוקב? מה זאת אומרת? אתה יודע מי זה?". "האמת שהקול שלו נשמע לי מוכר קצת, אבל מרוב פחד אני לא מצליח להיזכר מי זה", השבתי.

מעיין מיהרה לפתוח את המעטפה. מי יודע מה יקרה אם לא נציית לקול המסתורי? ידה של מעיין הוציאה מהמעטפה בזה אחר זה ארבעה דברים מוזרים, שלא הצלחנו להבין מה הקשר ביניהם. היה שם כתר צעצוע קטן, תמונה של תמי, בת הדודה הקטנה שלנו, היתה כוסית ששותים בה יין של קידוש, ומפה של השומרון כשיישוב בשם 'יצהר' מסומן עליה בעיגול אדום. "מה זה?" מעיין אחזה את ראשה בידיה בייאוש, "בחיים לא נצליח לפענח את כתב החידה הזה".

ניגשתי לשולחן והתחלתי לעיין שוב ושוב בחפצים שפוזרו עליו. "חייב להיות משהו משותף, כל חפץ פה רומז למשהו דומה לו", הצעתי, "בואי ננסה לחשוב". במשך חצי שעה שתקנו וחשבנו, חשבנו ושתקנו ושום רעיון לא צץ לנו בראש. "מה הקשר בין תמי החמודה לכוסית יין?" שאלה מעיין בפעם העשירית. לפתע הרגשתי נורה אדומה נדלקת לי בירכתי המוח: "רגע, תמי זה קיצור של המילה תמר, נכון?", מעיין הנהנה ושאלה: "אז מה?". המשכתי בהתלהבות: "תמר זה גם שם של פרי, לא רק של ילדה. אז לכוסית היין יש גם קשר לפרי מסוים, נכון?". עיניה של מעיין אורו: "נכון, את היין הרי עושים מענבים! אתה גאון!" קראה, ומיד נטלה לידה את מפת השומרון: "רגע, אז לפי זה יצהר, שזה בעצם שמן זית, רומז לפרי נוסף: זית!". מעיין היתה מרוצה מעצמה, אבל אז הראיתי לה את הכתר הקטן ושאלתי: "יפה מאוד, אבל איך הדבר הזה קשור לשם של פרי?". נאנחנו בעצב, במחשבה שצריך להתחיל הכל מחדש. מעיין פתחה את המקרר במטרה לנחם את עצמה באיזו עוגה או שוקולד. לפתע נתקלו עיניה במשהו שגרם לה לקפוץ כמעט לגובה התקרה: "תראה, מיכאל, מה יש פה במקרר!". לא הבנתי מה כבר יכול להיות במקרר שלנו, אבל ניגשתי לשם ואז ראיתי אותו: פרי אדום וגדול שלראשו מתנוסס מעין כתר קטן ויפה. "זהו זה! פתרנו הכל!" קפצנו יחד כשאנחנו מוציאים את הרימון מהמקרר.

מאחורינו נשמע לפתע קול עבה, שנשמע בדיוק כמו  הקול המפחיד מהטלפון. "יפה, ילדים. אז אולי עכשיו אתם זוכרים איזה יום היום?" הסתובבנו לאחור וגילינו את דוד יחזקאל מביט בנו בחיוך מתחת לשפמו הרחב. "אתה שמת לנו את החידה הזו?" שאלנו בפליאה. "רגע, עוד לא סיימתם לפתור", השיב. "רגע, מה היה לנו? תמר, זית, רימון, ענבים", מנתה מעיין. עברו חמש שניות ואז שנינו קפצנו יחד: "ט"ו בשבט! איך יכולנו לשכוח?" דוד יחזקאל צבט אותנו בלחי וחילק לנו שקיות מתוקות עם הפירות המיוחדים של א"י.