בשבע 428: המכתב חזר לשולח

כוונותיו של 'מכתב הרבנים' רצויות, אך הוא מדבר בשפה שאינה מובנת לרוב הציבור ומעורר התנגדות אפילו בתוך המחנה

אמנון שפירא , כ"ב בשבט תשע"א

'בשבע' פרסם התייחסות חיוביות ל'מכתב הרבנים', שלפיה, התגובה היחידה למול החדירה הערבית לשכונות יהודיות בערים המעורבות היא פרסום פסק הלכה פומבי.

לדעתי, מסקנה זו אינה נכונה, משתי סיבות: עקרונית ונקודתית.

עקרונית, הדרך הנכונה להילחם בתופעות מסוכנות הפושׂות בציבור הרחב אינה בפסקי הלכה, אלא בפעולה ישירה על התודעה. בשעתו פרסם ר' אברום שפירא זצ"ל פסק הלכה ל'סירוב פקודה', ואף לא חייל דתי אחד ציית לפסק. קל וחומר שלא שמעו לו כאלה שאינם דתיים. הרי המאבק החשוב היום הוא בשאלה המדינית על גורל א"י, אבל גם בשאלות חינוכיות של זהות יהודית, ועל לבה ונפשה של מה שקרוי החברה הישראלית. וכמו מאבק הנביאים בשעתו, הוא יצליח אם לא ינופף בפסקי הלכה, אלא יתמקד בשכנוע מנטלי של אותו 'עמא פזיזא'.

כך עשו ברמת הגולן (בהנהגת הרב אייזנטל ועמו חילונים), שכבר לפני 30 שנה הגיעו למסקנה הבאה:  עם ישראל מחולק לשלושה שלישים - ימין, שמאל ומרכז. ה'שמאל' – ממילא נגדנו. ה'ימין' – ממילא בעדנו. נשאר ה'מרכז', ומטרת המאבק: להעביר לצדנו 50 אחוז מאותו שליש של המרכז. כשנעשה זאת – הצלחנו. ולכן, כל הפעולות שלהם כוונו למטרה מערכתית זו, והם הצליחו. המטרה הכתיבה ממילא את השפה: לא תורנית-פנימית, שנועדה לתלמידי בית המדרש, אלא שפה אזרחית. מי שבא לתל אביב ורואה את חילולי השבת, לא ינופף בשלטים של פסקי הלכה: "מחלליה מות יומת", כי כל בר דעת יאמר, שבת"א צריך לדבר ב'תל אביבית'.

כמובן, אין שטות גדולה מזו, שלפיה, לרבנים אסור להשמיע קול בסוגיות ציבוריות-פוליטיות. כאילו לאיש אקדמיה מותר, ולרבנים אסור. ולא תהא כהנת כפונדקית! אלא, שבמאבק הגורלי על הארץ, מי שיכריע את הכף הם אנשים חילונים ומסורתיים, שאליהם אפשר לדבר בהיגיון, בהיסטוריה, במסורת ובאהבה, ואילו שפה של פסק הלכה – תידחה.

כך הוכיחו 'מחקרי גוטמן' נחרצות: רוב הציבור החילוני בישראל רוצה זהות יהודית ורוצה בחתונה כדת משה וישראל, אבל בו בזמן הוא מסרב לקבל זאת כחוק חיצוני ובכפייה. הלוואי שנזכה בעתיד לחיות בחברה שהשפה ההלכתית תהיה בה מחייבת, אבל עד אז, כל מאבק ציבורי צריך להתבסס על מאבק תודעתי, המבוסס על ערכים תורניים ומוסריים אך בשפה פוליטית, ולא דרך פסקי הלכה.

שנית,  גם פסק ההלכה  המונח לפנינו, כשלעצמו, הוא בעייתי, בהציגו פסק כללי, ש"אסור מהתורה למכור בית או שדה בא"י לנוכרי, כדברי הרמב"ם וכו'".  הבעייתיות היא בציטוט חלקי של הרמב"ם, תוך התעלמות מטרידה מקביעות של אחרונים, ובהם שני הרה"ר: הרבנים הרצוג ואונטרמן זצ"ל.

וכך קבע הרב יצחק הרצוג (תחומין ב), שהחלטת העולם, שקיבלנוה ברצון, על הקמת מדינת ישראל, הייתה בתנאי שלא יקופחו זכויות המיעוטים שבה, ותנאי זה הוא בגדר "פיקוח נפש של כלל ישראל"(!), והיא "לטובת קיומנו"; ולדעתו, "לא יימצא רב בישראל בעל מוח ובעל שכל ישר" שיסבור אחרת (עמ' 176);  אלא אם כן המיעוטים הללו מסכנים את המדינה, כי אז משתנים "כללי המשחק". וזה בדיוק מה ש"מכתב הרבנים", לו נכתב כהלכה, היה צריך לעשות: להצביע, כסעיף יחיד ובלעדי (ולא כסעיף משני וצדדי), על הסכנה הלאומנית המלחמתית החמורה שיש בתופעה, ולעורר את הציבור הכללי, דתיים כחילונים, להיאבק כנגדה. ואילו פסק ההלכה הזה, בציטוט החלקי שלו, גרם נזק ממשי, וגרר הסתייגות צפויה של חילונים ודתיים, וגם בקרב אנשי ימין רבים מאוד, מפני שהוא הצדיק בעליל מאבק ישיר בערבים כערבים, ולא מפני שהם לאומנים הנלחמים נגדנו. דווקא משום שעֶמדתי האישית הפוליטית היא ימינה לרוב החותמים על 'מכתב הרבנים', ואני סבור שהמאבק בכיבוש הערבי  המשתלט על ישראל ועל חלקים מן העולם הוא גורלי, אסור לנו לעשות שגיאות, וחובה לדקדק במלחמה זאת, שהיא קשה ומתוחכמת.

אבל כיוון שהכותבים עומדים על דעתם, ש'מכתב הרבנים', בניסוחו המונח לפנינו, הוא התשובה הנכונה למלחמה גורלית זו על ארצנו ועל חיינו, באתי להביע הסתייגות כפולה ונמרצת ממנו. כל כך הרבה מונח כאן על כף המאזניים,

עד שלא יכולתי להחריש, והעזתי להכניס ראשי בין הרים גדולים. והריני מתפלל שהאמת תורה דרכה.