חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 429ראשיהפצה

שלום, לא חבר

במשך 30 שנות שלטונו עיצב חוסני מובארק את יחסי מצרים עם ישראל: לא מלחצה, אבל גם לא באמת שלום
03/02/11, 16:35
חגי הוברמן


דבר אחד ברור: יהיה מי שיהיה השליט הבא של מצרים, זה לא יהיה גמאל מובארק, בנו של הנשיא שאביו ייעד אותו להחליפו. גמאל ברח השבוע ללונדון

לפי הסטטיסטיקה הרשמית האבטלה עומדת על 9 אחוזים, אך במציאות היא כנראה כ-25%. נתוני הבערות הם 35 אחוז בקרב כלל האוכלוסייה ו-50 אחוז בקרב הנשים. נראה שהמספרים האמיתיים חמורים יותר

עם פרוץ המהומות, איבד מובארק את תומכיו בזה אחר זה. באופן פראדוקסלי, התומך היחיד שנשאר למובארק בזירה הבינלאומית היה האדם הכי מושמץ בפיו – ראש הממשלה בנימין נתניהו

מלך חדש על מצרים

עוד לא ברור מי יירש אותו, אבל אחרי 30 שנה שבהן הלך מצבה הכלכלי והחברתי של מצרים והידרדר, הכניעו ההפגנות את חוסני מובארק * הפניית העורף האמריקנית לבן בריתם הוותיק מדאיגה לא רק את סעודיה וירדן, אלא גם את ישראל והרש"פ * למרות אי הוודאות וסכנת האחים המוסלמים בישראל מעריכים: השלום הקר יימשך, לפחות בטווח הקרוב  

אחרי למעלה משבוע של מהומות במצרים, שידר הנשיא חוסני מובארק שלשום בלילה נאום של כניעה, אבל זו לא היתה מושלמת. מובארק ניסה לאכול את העוגה וגם להשאירה שלמה: בנאומו לאומה הודיע נשיא מצרים כי לא יתמודד לכהונה נוספת בבחירות לנשיאות – מעשה שכנראה ממילא לא התכוון לעשות, בלי קשר למהומות - ויפעל להעברת השלטון בצורה מסודרת. מאידך, הוא לא הודיע על התפטרותו כפי שדרשו ההמונים.

"הוריתי לסגן הנשיא לפתוח בדיאלוג עם כל כוחות האופוזיציה על כל הנושאים שעלו ועל התיקונים הדרושים בחוקה, כדי למלא את הדרישות הלגיטימיות ולהחזיר את השקט והיציבות" אמר מובארק.
מובארק המשיך: "מעולם לא ביקשתי כוח או השפעה, העם יודע את התנאים הקשים שהביאו אותי לשלטון. הבאתי לאומה שלום, ולא מלחמה. אני איש הכוחות המזוינים ולא אברח מאחריות. האחריות שלי היא להשיב בטחון ויציבות למדינה. אני אדאג להעביר את השלטון בצורה מסודרת למי שייבחר על ידי העם בבחירות הבאות לנשיאות".

בהמשך אמר הנשיא: "אני אומר בכל הכנות, אני לא מתכוון להתמודד פעם נוספת, שירתי מספיק את מצרים ואת העם המצרי. אני אשאר בתפקידי בחודשים הבאים כדי למלא את מה שצריך להעברת השלטון. מצרים תצא מהאירועים האלה יותר חזקה, יותר יציבה ובטוחה בעצמה. חוסני מובארק שמדבר אליכם שירת את מצרים במשך שנים רבות. המולדת היקרה הזו היא מולדתי, כמו כל אזרח כאן חייתי, הגנתי על האדמה, ועל האדמה הזאת אמות".

מי שהתבונן בפניו של מובארק בנאומו ראה נשיא עצוב, כועס, כבוי, נבגד ומותש.

הנאום לא הרגיע את המוני המפגינים בקהיר, שהגיבו בקריאות זעם לנאומו של מובארק והמשיכו לקרוא לו להתפטר, "לא מחר, לא מחרתיים - היום". פעילי האופוזיציה הבטיחו שההפגנות יימשכו עד שהנשיא אכן יתפטר.

 

נגמרו ימי המלוכה

מאז פרוץ המהומות בסוף השבוע שעבר, ניסה מובארק את כל התרגילים האפשריים כדי להרגיע את ההמונים. בתחילת השבוע, בלחץ האירועים, עשה מובארק 'היסטוריה' בתקווה שהצעד הזה יציל אותו: הוא מינה לו סגן, האיש הקרוב אליו ביותר - שר המודיעין המצרי, עומר סולימאן. זאת לאחר שבמשך יותר מ-20 שנה לא מינה לו סגן, ורק סימן את בנו ג'מאל כיורשו. מובארק בחר בסולימאן כי הוא מקובל על הצבא. סולימאן הוא איש מתון, מוכר, ולא שנוא למרות שהוא חלק מהשלטון. הוא גם לא אחראי על כוחות ביטחון הפנים. בנוסף, מובארק פיטר את כל הממשלה ומינה תחתיה ממשלה חדשה.

ההחלטות הללו זכו לבוז עמוק מצד תנועות האופוזיציה, שטענו כי האישים המוחלפים הם אנשיו של מובארק וחזרו על דרישתן המרכזית: סילוק הנשיא עצמו.

דבר אחד ברור: יהיה מי שיהיה השליט הבא של מצרים, זה לא יהיה גמאל מובארק, בנו של הנשיא שאביו ייעד אותו להחליפו. גמאל ברח השבוע ללונדון. מובארק התחיל להכין את בנו לנשיאות לפני מספר שנים. הוא מינה אותו למזכיר הוועדה הפוליטית של מפלגת השלטון, מה שאיפשר לגמאל להשתלב בקבלת החלטות של הסוגיות הלאומיות החשובות ביותר ולהקים קשר קבוע עם הציבור.

נראה כי דווקא הצעד הזה הגביר את זעם הציבור. ההמונים חשו שהמלכות במצרים שבוטלה על ידי מהפכה לפני יובל שנים, שוב חוזרת ועימה גם השחיתות של המשפחה המלכותית.

ההודעה לפיה לא יתמודד בבחירות הבאות היתה מבחינת מובארק מוצא מכובד למשבר, תוך שמירה על כבודו. מובארק לא יכול היה להרשות לעצמו להסתלק בבושת פנים באמצע הכהונה. היה ברור לו שאותו לא יראו בורח מהמדינה מבוהל כמו נשיא טוניסיה זיין אל-עאבדין בן עלי. "אני מכיר אותו", אמר מזכ"ל הליגה הערבית ומי שהיה שר החוץ תחת מובארק במשך יותר מעשור עמרו מוסא, "הוא לא יוותר".

 

בגידת האמריקנים

שעות ספורות לאחר שמובארק הודיע כי לא יתמודד בבחירות בספטמבר, נשא נשיא ארה"ב ברק אובמה דברים בבית הלבן, שבהם העמיק עוד את הסכין שתקע בגבו של מובארק עם פרוץ המשבר. הוא סיפר ששוחח עם מובארק בטלפון במשך חצי שעה ואמר לו כי על מצרים "להתחיל בהליך של מעבר שלטוני מסודר עכשיו".
"הוא מכיר בכך שהסטטוס-קוו אינו קביל וששינוי צריך להתרחש", אמר אובמה על מובארק. "כל אלה מאתנו המשרתים בעמדת כוח פוליטי עושים זאת מתוך רצון של העם שלנו. לאורך אלפי שנים, מצרים ידעה רגעים רבים של שינוי, והקולות של העם המצרי אומרים לנו שזה אחד הרגעים האלה". הנשיא האמריקני ציין כי המהלך במצרים צריך להוביל כעת לבחירות "חופשיות והוגנות".

מובארק הוא אחד המנהיגים הוותיקים ביותר בעולם. במשך 30 שנה הצליח הנשיא בן ה-82 לשמור על יציבות פוליטית, וגם לזכות באמונם של המערב וישראל. במשך השנים שימש כשחקן פעיל בתהליכי השלום במזרח התיכון, וצבר לזכותו שם של מתווך בין העולם הערבי למערב.

58 שנים קיימת מצרים המודרנית כרפובליקה נשיאותית, מאז שנת תשי"ב, 1952, כאשר 'מהפכת הקצינים החופשיים' הפילה את השלטון המלוכני, הדיחה את המלך פארוק ותפסה את השלטון. יותר ממחצית הזמן הזה שלט מובארק על מצרים. נגיב, הנשיא הראשון, שלט שנתיים בלבד עד שהודח בידי שותפו-אויבו גמאל עבדול נאצר. נאצר כיהן כנשיא 16 שנה, עד מותו בספטמבר 1970. יורשו של נאצר, סגנו אנואר סאדאת, שלט במצרים 11 שנה, עד הירצחו. מאז שלט במצרים חוסני מובארק 30 שנה שלטון חסר מיצרים – עד לשבוע האחרון. הוא נבחר מחדש בארבע מערכות בחירות נוספות בהן היה המועמד היחיד (אורכה של כל כהונה הוא שש שנים). הוא ניצח ברוב של 88 אחוז בבחירות דמוקרטיות לכאורה לנשיאות, לפני כשש שנים. הבחירות הקרובות צפויות להתקיים בעוד כחצי שנה. ההערכות עד השבוע היו שמובארק החולה יפרוש – אך יוודא שלתפקיד ייבחר בנו גמאל (הקרוי על שמו של הנשיא השני גמאל עבדול נאצר, שהיה מושא להערצתו של מובארק).

עם פרוץ המהומות, איבד מובארק את תומכיו בזה אחר זה. באופן פראדוקסלי, התומך היחיד שנשאר למובארק בזירה הבינלאומית היה האדם הכי מושמץ בפיו – ראש הממשלה בנימין נתניהו. התמיכה הישראלית באה בדמות האישור למצרים להזרים כ-800 חיילים לסיני, לראשונה מאז שנת 1979, בניסיון להשיב את השליטה והסדר במקום, למרות שעל פי הסכם השלום בין שתי המדינות, מותרת נוכחותם של כוחות משטרה ומנגנוני ביטחון הפנים בלבד בחצי האי.

הצבא המצרי נותר אמנם נאמן למובארק, אבל ההמונים לא יכלו להתעלם מהצהרת דובר הצבא המצרי, איסמעיל עותמאן, שהודיע כי הצבא לא ירה בהמון ואינו מתכוון לעשות זאת בעתיד בשום מקרה, כי הצבא מבין את המפגינים ואת הלגיטימיות של טענותיהם. הצהרה דומה של ראש הצבא התוניסאי, לפני כחודש, היתה האות לתחילת קריסת השלטון של הנשיא הכל יכול זיאד בן־עלי.

נטישה כואבת למובארק היתה של מי שהיה אמור להיות מנאמניו הגדולים, מזכ"ל הליגה הערבית ומי שהיה שר החוץ תחת מובארק במשך יותר מעשור, עמרו מוסא. "אנחנו צריכים למצוא דרך ללכת קדימה ולבצע העברת שלטון בדרכים פייסניות", אמר מוסא לסוכנות הידיעות אי.אף.פי. בעבר רמז מוסא כי הוא עשוי להעמיד את עצמו כמועמד לרשת את מובארק כשזה יפרוש מתפקידו.

גם ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן תרם את חלקו בעצה הלבבית למובארק בנאום בפרלמנט הטורקי כי "הממשל המצרי חייב לשאת באחריות ולבצע רפורמות למען העם המצרי".

 

 מדינה במשבר

מסיבות רבות לא היה דבר טבעי יותר מזעם ההמונים כלפי מובארק. מובארק בן ה-82 שינה את הסעיף בחוקה המגביל את בחירת הנשיא לשתי תקופות כהונה ונבחר כבר לחמש כהונות רצופות, כל אחת מהן בת שש שנים. במשך תקופת שלטונו הארוכה הוא אמנם ביצע מספר רפורמות בתחום הכלכלי, אך אלו הועילו בעיקר לשכבות האוכלוסייה המבוססות, בשעה שהעוני הלך והעמיק. בהתאם לנתונים רשמיים, כ-40 אחוז מהמצרים מרוויחים פחות משני דולרים ליום וחיים מתחת לקו העוני. לפי הסטטיסטיקה הרשמית האבטלה עומדת על 9 אחוזים, אך במציאות היא כנראה כ-25%. נתוני הבערות הם 35 אחוז בקרב כלל האוכלוסייה ו-50 אחוז בקרב הנשים. נראה שהמספרים האמיתיים חמורים יותר. לכן אין זה מפתיע שבקרב שכבות רבות קיימות תחושות חריפות של קיפוח ורצון עז לראות שינוי במערכת הפוליטית.

לאורך כל שנות שלטונו של מובארק, היה המצב הכלכלי חברתי במצרים קשה עד אנוש. מאזן התשלומים של מצרים גרוע, הקרדיט הבינלאומי נמוך, הגירעון הבינלאומי והחוב הבינלאומי מרקיעים שחקים, וכך גם החוב הפנימי.

אלא שלמובארק היה מזל אחד: הפיכה ללא מנהיג. המתקוממים נגדו יצאו ספונטאנית, ללא יד מכוונת. ריכוז של קבוצות לא הומוגניות שאין ביניהן הרבה מהמשותף למעט דבר אחד: שנאת הנשיא ושלטונו. אין להם מנהיגות רצינית ולא יד מכוונת, ואף לא תוכנית ליום שאחרי.  אל-בראדעי, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר המתמודד מטעם עצמו על נשיאות מצרים, נחשב לנטע זר, תושב וינה בכלל שרוב שנותיו לא עברו במצרים. קשה לראות איך הוא, המנהיג המשכיל החילוני איש העולם הגדול, חובר לאחים-המוסלמים הפונדמנטליסטים הקיצונים. בראדעי הוא אולי פטריוט, אבל הוא לא מנהיג המונים.

עד השנה הצליח מובארק לדכא את האופוזיציה באמצעות השליטה של המפלגה הלאומית-דמוקרטית (המפל"ד), שבראשה הוא עומד. השלטונות 'דאגו' כי המפלגה תזכה בכל מערכות הבחירות לפרלמנט שהתקיימו ב-30 השנים האחרונות בלפחות בשני שליש של המושבים, כדי להבטיח שליטה מלאה בבית המחוקקים, כולל האפשרות לתיקונים בחוקה. השלטון גם פעל לשיתוק מתנגדיו של מובראק באמצעות חוקי החרום שנתקבלו אחרי רצח סאדאת והושארו בתוקף מאז. לרשות השלטון עומדים גם כוחות גדולים של ביטחון פנים, המאומנים לסיכול הפגנות.

 

גם אבו-מאזן מודאג

האירוע המשמעותי יותר השבוע, כתוצאה ממהומות מצרים, הוא הבגידה של נשיא ארה"ב. אובמה החליט להפקיר את מובארק, אחת המשענות המרכזיות של ארה"ב באיזור, בגד בו בגלוי, תקע לו סכין בגב בשידור חי. במשך שנים טיפחו האמריקאים את מובארק בן בריתם, ראו בו עוגן מרכזי במדיניותם, קיימו עם ממשלו דיאלוג אסטרטגי, שימנו את משטרו באתנן של 2.3 מיליארד דולר לשנה, הזרימו לקסרקטיניו את הנשק החדיש ביותר שהפיקו קווי הייצור שלהם. ודווקא ברגע המבחן הקריטי, כאשר בן בריתם נקלע לצרה, בגד בו הצמד ברק חוסיין אובאמה והילארי קלינטון לעיניו הנדהמות של העולם המוסלמי כולו,  ללא שום סנטימנטים.

הצעד הזה עורר דאגה בעיקר במדינות הערביות הפרו-מערביות: ירדן, סעודיה, מרוקו – וגם ברשות הפלשתינית. אבו מאזן שוחח בטלפון עם מובארק והביע את דאגתה של הרשות לשלומה של מצרים. מובארק נחשב למשענת המדינית העיקרית של הרשות-הפלשתינית בעולם הערבי, בעיקר בתקופות של מתיחות בין הרש"פ לממשלות ישראל. התמיכה הזו החלה עוד בימי ערפאת. מובארק היה השושבין של הסכמי אוסלו השונים. הסכם עזה-יריחו נחתם כזכור בקהיר, בטקס שהפך לפיאסקו בגלל התנהגותו של ערפאת, שסירב בשידור חי, אל מול מצלמות כל העולם, לחתום על מפות ההסכם. מובארק איבד אז את סבלנותו ולחש לערפאת "תחתום, יא כלב..." מובארק השתתף בכל טקסי החתימות של ההסכמים עם הפלשתינים, הסכם אוסלו ב', והסכמי וויי ושארם. בעבור הרשות הפלשתינית, נפילת מובארק היא אובדן מדיני אמיתי.

 

 השלום הקר יימשך

בירושלים, כמובן, עקבו בדריכות אחר הנעשה במצרים. התחושה היתה ש-30 שנות יציבות בגבולנו הדרומי עלולות להגיע לסיומן. ההנחה היא שיהיה אשר יהיה המשטר הבא במצרים, יחסו לישראל יהיה צונן ואפילו עוין. האינטלקטואלים במצרים, שרבים מהם מנהיגים כעת את האופוזיציה המצרית, רואים בשלום שחתם אנואר סאדאת שגיאה היסטורית ומגלים התנגדות אידיאולוגית עיקשת לחימום היחסים עם ישראל.

מובארק שמר על הסכם השלום עם ישראל, דאג מראש לקיים עם ישראל 'שלום קר': בלי קשרי מסחר, בלי קשרי תרבות או אקדמיה, בלי קשרי כלכלה, בלי תיירות מצרית בישראל. תיירות ישראלית במצרים, כזו המעשירה את קופת המדינה, הם קיבלו בחפץ לב. השלטון עודד התקפות ארסיות על ישראל בתקשורת המצרית, והגבלות פורמליות ובלתי פורמליות על כל קשר שמקיים מצרי עם ישראל או ישראלים. מדיניות השלום הקר המצרית באה לידי ביטוי בהחרמה מוחלטת שמטילים האיגודים המקצועיים במצרים על כל קשר עם ישראל וישראלים. כך לדוגמה, ביקורו הבודד של הסופר המצרי עלי סאלם בישראל, גרר את נידויו המוחלט על ידי איגוד הסופרים בארצו.

מובארק עצמו, במכוון, הדיר רגליו מישראל. אם סאדאת ביקר בישראל חמש פעמים במשך שש שנים, מובארק ביקר בישראל בכל ימי חייו פעמיים בלבד: בשנת תשל"ט, 1979, עדיין כסגן נשיא, ביקר בבאר-שבע לצידו של הנשיא סאדאת, וב-1995 השתתף בהלווייתו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. כל הפגישות הרבות שלו עם בכירים ישראלים התקיימו תמיד על אדמת מצרים, פעמים רבות בשארם א-שייח' שבסיני.

ולמרות זאת, הקפיד מובארק כל השנים לא לבטל רשמית את הסכם השלום עם ישראל. אפילו המלחמות אליהן נקלעה ישראל עם גורמים ערבים לא הביאו לביטול הסכם השלום. למובארק היתה חשובה התשואה של ההסכם: התמיכה הצבאית והכלכלית של ארה"ב.

בכך נהנה מובארק מכל העולמות: כלפי מדינות ערב הציג מציאות של 'אין שלום'. כלפי ארה"ב הפגין דבקות בהסכם שלום וקצר את פירותיו: סיוע צבאי וכלכלי מצרי נדיב. מאז תחילת שנות ה-80, מקבלת מצרים מארצות הברית מענק כספי שנתי של כ-2 מיליארד דולר, המשמש בלעדית לרכש נשק אמריקני. רק מדינת ישראל מקבלת מארצות הברית מענק צבאי גדול יותר מדי שנה. שתי המדינות מקבלות כ-80 אחוזים מהסיוע הצבאי שמעניקה ארה"ב לכל מדינות העולם גם יחד.

בישראל הביטו בעיניים דואגות, לאורך כל השנים, למראה הצבא המצרי שהלך ונבנה כצבא המודרני ביותר בעולם הערבי. בשנת 1981, היתה מצרים המדינה השנייה במזרח-התיכון שרכשה מטוסי F-16 כשנתיים לאחר ישראל. ב-1986 נרכשו מטוסי בקרה והתרעה מסוג הוקאיי, במה שנחשב להשוואת יתרון השליטה והבקרה הישראלי. מערך מסוקי הקרב המצרי תוגבר משמעותית לאחר רכש 36 מסוקי אפאצ'י מאז 1994, כמות דומה לזו שרכשה ישראל באותה עת.

והדבר המטריד ביותר: הצבא המצרי ערך את כל אימוניו, ביבשה באוויר ובים, תוך התייחסות לישראל כאויב שמולו צריכים להתכונן.

עם זאת, כיוון שהשלום עם ישראל חשוב למצרים בעיקר מסיבה כלכלית: הסיוע האמריקני המאסיבי, העריכו השבוע בירושלים כי כל שלטון שלא יקום לא ירצה למהר ולהסתבך בעימות מחודש עם ישראל, שיטרפד את הסיכוי לקבל סיוע כלכלי אמריקני ועלול להיגמר במרחץ דמים.

ההנחה הרווחת בישראל היא שבכל מקרה, הצבא המצרי לא ירצה לאבד את תמיכת ארה"ב ואת הסיוע הצבאי בסך מיליארד וחצי דולר מדי שנה שהממשל בוושינגטון מעניק להם. סיוע זה מאפשר להם לבצע מודרניזציה בצבא ולשמר את עצמם ואת מצרים ככוח צבאי משמעותי במזרח התיכון. מצרים, לפחות בתקופה הראשונה, תשמור על מציאות השלום הקר.