חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 429ראשיהפצה

הכי קרוב לכמעט - על דעת עצמי

בסוף השבוע שעבר פורסמו במוסף '7 ימים' של ידיעות-אחרונות חלקים מספרו האוטוביוגרפי החדש של ראש ממשלתנו הקודם, אהוד אולמרט
03/02/11, 16:35
אבי סגל

בסוף השבוע שעבר פורסמו במוסף '7 ימים' של ידיעות-אחרונות חלקים מספרו האוטוביוגרפי החדש של ראש ממשלתנו הקודם, אהוד אולמרט. לפרקי הספר הארוכים צורפה הכותרת הדרמתית-משהו "איך כמעט הבאתי שלום", ומתחתיה כותרת משנה יומרנית לא פחות: "היינו קרובים מאוד, יותר מאי פעם בעבר, להשלים הסכם עקרוני שהיה מוביל לסיום הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים".

כאשר ראש ממשלה בדימוס מצוטט בכותרות כאלו, מוטלת עליו החובה לפתור שתי תהיות מתבקשות: כיצד היינו כה קרובים להסכם, ומדוע בסופו של דבר לא הגענו אליו. לזכותו של אולמרט ייאמר כי הטקסט אכן עונה על שתי השאלות: היינו קרובים להסכם, מפני שראש הממשלה העביר לפלשתינים הצעה נדיבה ומופקרת, הכוללת בין היתר הקמת מדינה פלשתינית בקווי 67', ויתור על מחצית ירושלים ועל המקומות הקדושים, מתן אישור דה-פקטו לצבא פלשתיני (תחת השם השקרי 'כוחות ביטחון' הזכור לרע מאוסלו) והחזרת אלפי ערבים לתוך ערי ישראל בגבולות הקו הירוק. מי שנותן הצעה כזו, טבעי ואנושי מצדו להאמין גם כי היא מקרבת אותנו לסיום הסכסוך.

ומדוע רק "כמעט" הגיע השלום? כאן התשובה פשוטה אף יותר: הפלשתינים אמרו לא.

אין בעד מה

גם אם נניח שאבו-מאזן מעוניין בשלום אמיתי, לא ברור מה בדיוק הוא מסוגל להציע לנו. החלק הישראלי בהסכם השלום ברור: מדינה, שלטון, חבלי ארץ וסיוע כספי הם מושגים שכמעט אין צורך לפרשם. אבל מהו השלום הפלשתיני שמציע אבו-מאזן? האם הוא יכול להבטיח שלא ייפלו טילים בשדרות? שלא יוברח נשק לרצועה? האם הוא יוכל לעצור את החמאס והג'יהאד האיסלמי, או אפילו את מחבלי הפת"ח? האם יהיה בכוחו לעצור ירי טילים משטחי יהודה ושומרון שבשליטתו? ומה עם משפחות הפליטים שיוכנסו לשטחי ישראל בהסכם הקבע, האם הוא יוכל לערוב לסיום הסכסוך מצדם?

בשורה התחתונה, אבו מאזן לא יכול להבטיח לנו דבר מתוך אותה פיסת נייר הקרויה הסכם, ולכן אין פלא שהוא עדיין מסרב לחתום עליה. ההנהגה הפלשתינית של היום לא מוכנה לתת לנו דבר, גם לא שקרים ואשליות. אפילו על אלה הם לא מסוגלים לוותר.

רוח המפקד

גם אם יואב גלנט אכן פלש, חמס, שיקר והתנהג כבריון שכונתי, אין זה מובן מאליו למנוע ממנו את תפקיד הרמטכ"ל. עם כל חוסר חיבתי לאישיותו של גלנט, כפי שעולה מבין דפי העיתונים, ההתלבטות עדיין קשה: היכן מיטשטש הגבול בין התנהלות אזרחית בעייתית לבין פסילה מתפקיד ציבורי, והאם כישורים צבאיים מוכחים אינם עומדים מול הגינות אישית רופפת? תשובה ברורה אין לי, אבל נטיית הלב שלי היא לפסול את מועמדותו של גלנט לתפקיד, אך ורק בשל חשיבותו העצומה של תפקיד הרמטכ"ל.

שכן רק אדם הגון, טהור לב ויפה עיניים, יוכל להורות על הרס סלקטיבי של בתי מתנחלים, על גירוש אלמנה וילדיה מביתם באישון ליל, ועל הריסת בתיהם של גיבורים שהקריבו את חייהם בצבאו של אותו רמטכ"ל. רק אדם ללא רבב וללא ארמונות פאר יוכל להתפנות לתפקיד המוסרי של החרבת חבל ארץ, גירוש אזרחים והזזת קברים. אדם שקמבן את מנהל מקרקעי ישראל ורימה את השופט טירקל לא יוכל לפקד על פעולות מבצעיות מזהירות של שליחת בולדוזרים והרכנת ראש בפני גחמות של ראש ממשלה או שר ביטחון.

רק רמטכ"ל נקי דעת יוכל לטפל כמו שצריך בחיילים שהניפו שלטים, סירבו ללחוץ יד או הביעו כל סוג אחר של מחאה מצפוניסטית נלוזה. רק אדם כזה יוכל לעקור את השטויות האידיאליסטיות שלהם מהראש. ורק כשאותו מפקד עליון יגיע לרמתם המוסרית של מלאכי השרת, יהיה בכוחו לבצע היטב את משימותיו החינוכיות החשובות: התחככות באנשי ציבור בכירים, סכסוכים מתוקשרים עם שרים, טיפול נכון במניות הבורסה האישיות והכנת הקרקע לקריירה הפוליטית שאחרי השחרור מצה"ל. ספק רב אם גלנט, עם כל הכבוד לעבר המפואר שלו, הוא האדם המתאים לאתגרים מוסריים כאלה.

דבר הפרשן

"אם הייתי יכול, הייתי עושה טרנספר לאוהדי הפועל ת"א עם כל ערביי ישראל", כך צוטט בשבוע שעבר פרשן הכדורגל דני נוימן, ציטוט שחולל סערה תקשורתית וגרר תגובות זועמות, מכחישות או מאשרות מכל הצדדים והכיוונים. ח"כ שי חרמש מקדימה אף פנה לראש הממשלה נתניהו ותבע ממנו, כשר הממונה על רשות השידור, לפטר את נוימן "בגין הסתה, גזענות והתנהלות לא ראויה לעובד ציבור", לא פחות.

האמת, אני מתקשה להיזכר בתאריך שבו הוצאה התמיכה בטרנספר אל מחוץ לחוק. ברור שיש תאריך כזה, כי ח"כ חרמש בוודאי לא היה מטריד את ראש ממשלתנו רק בשביל כותרות בעיתונים, נכון? ועל כן יש צדק בדרישתו של הח"כ הנמרץ: אדם המעז לתמוך בטרנספר, לשנוא אוהדי קבוצה או להביע את עמדותיו בחופשיות בשיחה פרטית – יש להוקיע אותו ולהעיף אותו מתפקידו הממלכתי החשוב כפרשן ספורט גרוע. כך יישארו בערוצי הספורט אך ורק פרשני כדורגל מכובדים, מנומסים ופוליטיקלי-קורקטיים כמו שלמה ("הייתי מכניס אותו לכלוב ושולח אותו לניגריה") שרף, או אייל ("אני אחסל אותך, אתה לא מכיר אותי") ברקוביץ', ובא לליגת לוזון גואל.

בעשרה מאמרות

מדור זה כבר עסק בעבר בחיבתו של העיתונאי בן כספית לנוסטלגיה, ובנטייה שלו לתבל רבים ממאמריו בהבטחות "עוד נתגעגע אל". השבוע, תוך שהוא מבכה את כישלונו של ברק אובמה בנושא מצרים והעולם הערבי, נכסף פתאום כספית לגיבור חדש ומפתיע: ג'ורג' בוש. בכך הוכיח עיתונאי מעריב פעם נוספת כי עקביות היא שמו השני, ורק חבל ששמו הראשון הוא 'חוסר'. הנה עשרה ציטוטים מתוך רשימותיו של בן כספית, המציגים בזה אחר זה כטבעות בשרשרת את יציבות דעותיו ואת זיכרונו המעולה:

1. "כבר מזמן לא היה לאמריקה נשיא כושל כל כך... הטאליבן באפגניסטן מרימים ראש, עיראק מרוסקת, פקיסטן הגרעינית בדרך לתוהו ובוהו, סעודיה מתנדנדת, מצרים לא שקטה... הנזק שגרם בוש לעולם, ולאמריקה, מתגמד לעומת מה שעולל במזרח התיכון" (9.1.08).

2. "אפשר עכשיו להיזכר בערגה ב-2003, כשג'ורג' בוש פלש לעיראק והשתלט עליה. לוב שינתה מיד כיוון וחברה למערב. איראן השעתה את תוכנית הגרעין הצבאית שלה. ערפאת רוסן. סוריה רעדה מפחד... במזרח התיכון מי שלא מסתובב עם נבוט גדול ביד, מקבל אותו על הראש" (יום א' השבוע).

3. "כוונותיו של בוש היו טובות, אבל כשהן מחוברות לחזון מוגבל, תפיסת עולם פשטנית של 'טובים ורעים'..." (4.11.08).

4. "זו הקואליציה האנטי-איראנית שינסה אובמה לגבש בחודשים הקרובים. אלה הם בני האור. נתניהו יוכל לבחור: להיכנס פנימה או להישאר בחוץ, עם בני החושך" (18.4.09).

5. "כשנכנס לתפקידו, לפני שמונה חודשים, קיבל ברק אובמה סקירה מהירה על המזרח התיכון, ובעקבותיה סימן לעצמו שלוש מטרות מיידיות: לחזק את אבו מאזן, להחליש את בנימין נתניהו ולצבור נקודות אישיות. מה השיג? את ההיפך... 'וושינגטון השתנתה', אמר אז רם עמנואל לכל מי שהקשיב. היום הוא יודע שהיא השתנתה לרעה" (22.9.09).

6. "ברק אובמה הגדיר אתמול את כהונתו. הוא נשא נאום סוחף, לעתים מרגש, מנהיגותי ואמיץ באוניברסיטה של קהיר. אחרי הנאום הזה, כולם יודעים מה הוא רוצה, לאן הוא הולך, במה הוא מאמין" (6.6.09, ותודה לאתר 'לאטמה' על התזכורת).

7. "מי זוכר עכשיו את "נאום קהיר" המקושקש של ברק אובמה?... מאז הנאום הזה הכל קורס" (השבוע).

8. "נחגוג כולנו יום הולדת 5 לנאום 'חזון הנשיא בוש'... מאז הנאום הזה, המצב רק הלך והידרדר" (18.6.07).

9. "ספק רב מאוד אם מישהו, מתישהו, יתגעגע לבוש" (4.11.2008).

10. "עכשיו מותר לנו להתחיל להתגעגע, בשקט, לג'ורג' בוש" (השבוע).