בשבע 430: עניים עם סלולרי

גל התייקרויות מוצרי היסוד מחזיר את קו העוני לקדמת הדיון הציבורי: האם עניים הם רק בעלי המקררים הריקים או שגם בעלי רכב ומחשב אישי

שלמה פיוטרקובסקי , ו' באדר תשע"א


ירדן גזית, 'מכון ירושלים לחקר שווקים': כאשר אנו שומעים כי למעלה ממיליון וחצי ישראלים חיים בעוני, הדבר לא אומר הרבה. מנתון זה איננו למדים מה רמת חייהם, מה הם יכולים או אינם יכולים לקנות, האם יש ביכולתם לענות על צרכיהם הבסיסיים, וכו'. כל מה שאנו למדים הוא כי הכנסתם נמוכה ביחס לאחרים

אוריאל לדרברג 'פעמונים': קל לטעון שהיום יש טלפון סלולארי להרבה יותר אנשים או שהחזקת רכב הפכה לנורמה גם בקרב שכבות חלשות באופן יחסי, אולם ניסיון מלאכותי לאכוף על העניים של היום את נורמות ההתנהגות והחיים של לפני עשרים ושלושים שנה איננו מעשי וגם איננו נכון
גל התייקרויות מוצרי היסוד מחזיר את קו העוני לקדמת הדיון הציבורי: האם עניים הם רק בעלי המקררים הריקים או שגם בעלי רכב ומחשב אישי יכולים לרדת אל מתחת לקו? גם שיטות החישוב בישראל ובעולם עוד לא הצליחו למדוד את העוני במדויק. והמגזר החרדי, המוגדר דרך קבע כעני, מתחיל לפלס את הדרך החוצה

"המקרר שלי אמנם לא ריק ויש לי טלפון סלולארי, אבל אני ענייה", כך אומרת מורן, אם לארבעה ילדים, תושבת אחד מישובי השומרון, איתה שוחחתי השבוע כחלק מהניסיון להכיר את פניו של העוני בישראל של שנת תשע"א. "אף פעם לא קרה שילד הלך לישון רעב, וגם אני לא רעבתי ללחם בשום שלב. אבל החיים שלי הם מלחמה יומיומית, מרדף אחרי השקל הבא, מחשבה בלתי פוסקת איך אצליח לגמור את החודש הזה ולהתחיל במרדף לסוף החודש שאחריו", מספרת מורן, אשר מדגישה כי היומיום איננו החוויה הקשה ביותר. "המרדף הבלתי פוסק והניסיון לחסוך בכל שקל פשוטים יותר כל עוד מדובר בשגרה, אולם כשמגיעים חגים או אירועים מיוחדים, הילדים של השכנים ובני המשפחה כולם לבושים בבגדים חדשים ורק הילדים שלי עם בגדים מיד שניה או שלישית, הלב שלי נצבט. כשאני חושבת על בת המצווה של הילדה הגדולה בעוד שנה אני לא מסוגלת שלא לבכות. אין לי מאיפה, פשוט אין לי מאיפה להוציא אפילו ששת אלפים או שבעת אלפים שקל באופן חד פעמי. על בגדים חדשים לעצמי או לבעלי בכלל אין על מה לדבר, אולי עד החתונה של הילדה בעוד עשור נמצא מאיפה לקנות".

יוסי קרישבסקי מארגון 'חסדי יוסף' מציין, כי מורן איננה לבד. "אם בעבר ה'לקוחות' שלנו היו אנשים קשישים, חולים, כאלו שבאמת גורלם לא שפר עליהם והבעיות שלהן הם אובייקטיביות, היום אנחנו נתקלים ביותר ויותר אנשים שעובדים, מתפרנסים ביומיום, אולם נשחקו לרמה כזו שכל אירוע חריג, כל חג, מוציא אותם מאיזון כספי ולא מאפשר להם להמשיך ללא סיוע מבחוץ. זה לא עוני של בית תמחוי אבל גם זה עוני, שלעיתים הוא הרבה יותר קשה. גם אם אדם שגר בישוב מחזיק רכב זה עדיין לא אומר שהוא איננו זקוק לעזרה, הרי בלי הרכב הוא לא יוכל להגיע לעבודה וגם את מעט הכסף שהוא מרוויח היום לא יהיה לו. אלו אינם אנשים שנעזרים בארגוני עזרה וחסד בשגרת החיים, אולם כשמגיעים החגים פתאום אתה רואה אותם נאלצים לבקש תלושי קניה ומצרכי מזון על מנת לעבור את התקופה בשלום".

עניי ישראל מול עניי העולם

דו"ח העוני אותו מפרסם הביטוח הלאומי מדי חצי שנה, ודו"חות אלטרנטיביים אותם מוציאים גופים בעלי עניין מסוגים שונים, מלווים באופן תדיר בחגיגה תקשורתית מוכוונת רייטינג. תמונות של מקררים ריקים, קשישים מחטטים בפחי אשפה וחסרי בית ממתינים בתור לארוחה חמה בבית תמחוי, ממלאים בימים שכאלו את מסכי הטלוויזיה ועמודי העיתונים. אולם אנחנו ביקשנו להתרחק מעט מכל ההמולה הזו, על מנת לבחון את הנושא מנקודת מבט מעט מרוחקת, אולי אפילו אובייקטיבית. נכשלנו. שרשרת עליות המחירים שספגו השכבות החלשות בשבועות האחרונים, החל מעליית מחירי הביצים והלחם, עבור לעליית מחירי המים והדלק והמשך בעליית מחיריהם של מוצרי יסוד בסיסיים נוספים, החזירו לכותרות את מצבם הכלכלי של העניים גם בימים אלו.

אבל מיהו בעצם עני? ואיך ניתן בכלל למדוד את כמות העניים במדינה? שאלה זו מטרידה את קובעי המדיניות בעולם כולו וגם בישראל כבר שנים ארוכות, אולם תשובה טובה עדיין לא נמצאה. האם רק מי שרעב ללחם הוא עני, או אולי מי שאין לו קורת גג לראשו. האם ייתכן להגדיר אדם שהמקרר שלו מלא באוכל כעני? ומה יחשבו על ההגדרה הזו למעלה ממיליארד בני אדם סביב לגלובוס, אשר נמצאים על פי נתוני האו"ם בסכנת רעב מיידית ומוחשית? האו"ם, אשר בוחן עוני בראיה גלובלית, נהג במשך שנים רבות להגדיר את העוני במונחים של הכנסה לנפש. על פי הגדרה זו, מי שהכנסתו היומית לנפש עומדת על 2 דולר ביום ופחות מכך נחשב לעני, מי שהכנסתו גבוהה מכך לא ייחשב לעני. מטבע הדברים, ארגון כמו האו"ם חייב להעמיד את הרף בנקודה שכזו, אולם ברור שהיא איננה מתאימה למדינות מפותחות כמו ישראל. 2 דולר ליום לנפש, משמעותם הכנסה חודשית של כ- 890 ש"ח לחודש למשפחה ישראלית בת 4 נפשות. על פי הגדרה זו בישראל של היום כמעט אין עניים, אולם כל אחד יודע שבסכום זה לא ניתן להתקיים בישראל אפילו ברמת הקיום הבסיסית ביותר של לחם לאכול וגג מעל הראש.

חוסר יכולתם של מדדי העוני העולמיים לתת תמונת מצב נכונה אודות הנעשה במדינות מפותחות, הביאה את אותן מדינות, ובכללן גם ישראל, לפתח שיטות אחרות להגדרתו של העוני. עוני הוא במידה רבה עניין יחסי, ועל כן החליטו מדינות רבות לקבוע מדד עוני המבוסס על היחס בין ההכנסה לנפש של השכבות החלשות יותר לבין ההכנסה החציונית לנפש. מדידת הכנסה חציונית מתבצעת על ידי דירוג כל בעלי ההכנסה מהנמוך לגבוה, והאמצעי בטור סידורי זה, יסמן את ההכנסה החציונית לנפש. ברבות ממדינות אירופה מוגדר קו העוני כ- 60 אחוזים מההכנסה החציונית לנפש, ואילו במדינת ישראל היו צנועים יותר וקבעו את הרף על 50 אחוזים מההכנסה החציונית. ההיגיון בשיטה היחסית נובע מההנחה שהעוני הוא מצב נפשי לא פחות מאשר מצב פיזי, אולם מתנגדי המדידה היחסית מקפידים לעמוד פעם אחר פעם על חולשותיה.

ירדן גזית, חוקר ותיק ומוערך ב"מכון ירושלים לחקר שווקים", פרסם לאחרונה נייר עמדה ארוך ומנומק, בו הוא תוקף בחריפות את שיטת מדידת העוני בישראל. לדברי גזית, "כאשר אנו שומעים כי למעלה ממיליון וחצי ישראלים חיים בעוני, הדבר לא אומר הרבה. מנתון זה איננו למדים מה רמת חייהם, מה הם יכולים או אינם יכולים לקנות, האם יש ביכולתם לענות על צרכיהם הבסיסיים, וכו'. כל מה שאנו למדים הוא כי הכנסתם נמוכה ביחס לאחרים". על מנת להסביר את עמדתו עושה גזית שימוש במונח שפותח בבנק ישראל ומכונה "קו העוני המוחלט". מונח זה פותח כאחת הדרכים "לנטרל" את העובדה שעלייה ברמת ההכנסה של שכבות הביניים ללא שיפור תואם בהכנסותיהן של השכבות החלשות, מביא לעלייה בכמות העניים. על פי שיטה זו לוקחים את קו העוני שחושב על פי השיטה היחסית בשנת 1997 ומצמידים אותו למדד המחירים לצרכן וכך מתקבל קו עוני "מוחלט". לטענתו של גזית, "תחולת העוני המוחלט לפי נפשות ירדה מ- 18.1 אחוזים בשנת 2004 ל- 14.7 אחוזים בשנת 2008, ירידה של 18.8 אחוזים בארבע שנים בלבד, זאת על אף שתחולת העוני היחסי עלתה".

מי שלא כל כל נרגע מדבריו של גזית, והתקשה להצטרף למסקנתו החד משמעית לפיה העוני בישראל לא רק שאיננו עולה אלא דווקא יורד, לא יופתע לגלות שגזית קורא את הנתונים בדרך הנוחה לו ולמכון במסגרתו הוא פועל, המוביל משך שנים קו מחשבה קפיטליסטי קיצוני. ההיגיון על פיו נקבע "קו העוני המוחלט" נובע מהנחה שתרגומו של קו העוני בשנת תשנ"ז לימינו בדרך של הצמדתו למדד, מבטא שמירה על "כח הקניה" של אותן שכבות אוכלוסיה חלשות. כלומר, שמירה על יכולתן של שכבות אלו לרכוש את אותו סל מוצרים אותו יכלו לרכוש בשנת תשנ"ז. אולם, כל מי שנבר אי פעם בהודעות הארוכות המפורטות והמעייפות אותן מפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בצמוד לפרסומו של מדד המחירים השנתי לצרכן, שם לב שהמדד מבטא ממוצע של כלל האזרחים, אולם משקף בצורה מעוותת את מצבן של השכבות החזקות ביותר מחד והשכבות החלשות מאידך. בשנה שעברה לדוגמה, עלה המדד הכללי ב- 2.7%, אולם מדד המחירים לשני העשירונים התחתונים עלה באותה השנה בשיעור חד יותר של 3 אחוזים, ומדד המחירים לשני העשירונים העליונים עלה באופן מתון הרבה יותר, 2.2 אחוז בלבד. בבנק ישראל, שאת נתוניו שמח כל כך גזית לצטט, בדקו גם את "קו העוני המוחלט" כפי שהוא מתורגם לימינו על פי מדד המחירים לחמישון התחתון, הרלוונטי למצבם של העניים הרבה יותר, ושם כצפוי התוצאות מרשימות הרבה פחות.

הטענות של גזית אולי מוטות אידיאולוגית ובחירת הנתונים קצת סלקטיבית, אולם הוא מפנה את הזרקור לנקודה מהותית להבנת העוני ולמדידת העוני. מדידת העוני על פי מדדי הכנסה חוטאת לאמת, משום שהיא מדידה עקיפה ואיננה מודדת את העוני עצמו, כלומר את רמת החיים בה חיות בפועל אותן שכבות חלשות. גזית עצמו עשה ניסיון, גולמני במקצת, לבצע מדידה כזו על פי הנתונים אותם מפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. לדבריו, "אם נעיין בנתונים נגלה, כי שיעור הבעלות על מכשיר סלולארי בקרב משקי בית בעשירון התחתון עלה מ- 52.3 אחוזים ל- 80.3 אחוזים בשנים 2001-2008, שיעור משקי הבית בעשירון התחתון עם מנוי לאינטרנט עלה מ 2.5 אחוזים ל- 27.6 אחוזים. שיעור הבעלות על מחשב ביתי בעשירון התחתון עלה מ 23.3 אחוזים ל- 49.3 אחוזים ואף שיעורי הבעלות על מזגן, מייבש כביסה, מיקרוגל, מכשיר DVD ומוצרים נוספים עלו באופן ניכר".

האו"ם גם הוא שינה לאחרונה את מדדי העוני, זאת על מנת להתאימם לתפישה זו, תוך שהוא מתאר עוני כ"תופעה רב מימדית". העוני על פי האו"ם איננו נמדד כמובן על פי רמת ההחזקה במכשיר טלפון סלולארי או הימצאותו של מייבש כביסה בבית, אלא נגזר בנוסף למבחן ההכנסה משורה של פרמטרים כמו: נגישות לשירותים בסיסיים של בריאות ברמה סבירה או שירותי חינוך ברמה בסיסית. על פי גישה חדשה זו, אותה ניסה האו"ם ליישם בדו"ח האחרון שפרסם בנושא לפני כשלושה חודשים, ישנם בעולם כ-1.75 מיליארד איש החיים בתנאי עוני "רב-ממדי", כ-300 מיליון עניים יותר מאשר בדו"חות הקודמים בהם נבחנה רמת ההכנסה בלבד.

 כורעים תחת נטל מחירי הדיור

מי שבא מהשטח והעוני אצלו איננו עניין מספרי אלא חווויה יומיומית, הוא אוריאל לדרברג, מנכ"ל ארגון פעמונים, המלווה משפחות שנקלעו למצוקה כלכלית בבנייה מחושבת של חלוקת התקציב הביתי.

את העוני מחלק לדרברג לשני סוגים עיקריים, "עוני מוחלט" של אנשים אשר נמצאים במצב שבו אין להם לעיתים אפילו פת לחם להביא אל פיהם, ועוני "רגיל" הכולל את כל אלו אשר אינם מצליחים לקיים את עצמם בצורה סבירה ואפילו מצומצמת מההכנסות העומדות לרשותם. לדבריו, "הבעיה העיקרית שלנו היא עם השכבה הרחבה של העוני. מדובר באנשים אשר לפני שלושים וארבעים שנה, כשנורמות החיים היו שונות ויוקר המחייה היה אחר היו מסוגלים להתקיים בכבוד, אולם כיום הם נמצאים בבעיה גדולה מאוד. אלו בדרך כלל משפחות שבהם עובדים, לפחות אחד מבני הזוג ולעיתים אף שניהם, אולם הם אינם מצליחים לממן לעצמם רמת חיים סבירה".

לדרברג קובע, כי נתוני האינפלציה אינם משקפים באופן אמיתי את התייקרות המחייה, וזאת משום שעליית רמת החיים בכלל האוכלוסיה איננה יכולה שלא להשפיע גם על השכבות החלשות ביותר בחברה.

"קל לטעון שהיום יש טלפון סלולארי להרבה יותר אנשים או שהחזקת רכב הפכה לנורמה גם בקרב שכבות חלשות באופן יחסי, אולם צריך להבין שבמציאות של ימינו אי אפשר לחיות בלי טלפון סלולארי וזו לא קלישאה. שינוי נורמות החיים קרה בכל שכבות האוכלוסיה, גם בעשירונים העליונים, גם במעמד הביניים וגם בקרב העניים. ניסיון מלאכותי לאכוף על העניים של היום את נורמות ההתנהגות והחיים של לפני עשרים ושלושים שנה איננו מעשי וגם איננו נכון".

לדרברג תוקף במילים חריפות את התנהלותה של המדינה, אשר הביאה למה שהוא מגדיר "מעגל שוטה" הדוחף משקי בית רבים מהמעמד הבינוני-נמוך לזרועותיו של העוני. "מדיניות הממשלה אשר גרמה לעליית מחירי הדיור, הביאה למצב שבו חלקים גדלים והולכים של ההכנסה החודשית מופנים להוצאות הקבועות, שהעיקרית בהן היא הדיור, על חשבון ההוצאות המשתנות. אלא שגם לחיסכון בהוצאות המשתנות יש גבול מסויים, והממשלה איננה מקלה על האזרחים גם כאן. העלאת מחירי הבנזין, למשל, אשר הביאה לייקור משמעותי מאוד של הוצאות החזקת הרכב. משקי בית רבים מתקרבים לנקודה שבה לא יוכלו לעמוד בהתחייבויותיהם הכספיות".

בכל דו"ח ובכל מדד העוסק בעוני "מככבות" שתי קבוצות אוכלוסיה משמעותיות וגדולות, החרדים והערבים. העוני במגזר הערבי הוא סוגיה בפני עצמה, אך במגזר החרדי נהוג היה לטעון במשך שנים כי מדובר ב"עוני מבחירה". האידיאל של הקמת חברת לומדים, אשר "תשמור על הגחלת העוברת מדור לדור", גרם לבני החברה החרדית לבחור בהצטמצמות כלכלית למען המטרה החשובה של העמדת דורות של תלמידי חכמים. אולם, בשנים האחרונות עוברים על החברה החרדית שינויים משמעותיים, אשר יגרמו להערכתו של לדרברג ליציאה של חלקים הולכים וגדלים מתוכה ממעגל העוני. "מי שילך לאותם מוסדות להשכלה גבוהה בהם נפתחו תכניות יחודיות לחרדים, יגלה אלפים רבים של צעירים חרדים, נשים וגברים, אשר לומדים מגוון רחב של מקצועות אקדמיים במטרה לצאת לעבודה ולצאת ממעגל העוני".

לדרברג, אשר ליווה כמה מהפרוייקטים שנעשו בתחום, מאמין כי הדבר החשוב ביותר שצריך לעשות מי שמעוניין לקדם את מגמת הוצאתם של החרדים ממעגל העוני למעגל העבודה המכניסה, הוא לא להפריע. "החשש הגדול ביותר של החברה החרדית, וכל מי שמכיר את החברה החרדית יודע זאת היטב, הוא החשש מפני שינויים. ברגע שהתהליכים יהיו תהליכים שקטים והמדינה תשכיל להפריד בין התביעה, המוצדקת כשלעצמה, לשיוויון בנשיאת נטל השירות, לבין היציאה לשוק העבודה, כוחות השוק כבר יעשו את כל השאר".