בשבע 430: מתנה לסבתא דינה

"יש!" קפץ פתאום רועי "יש לי רעיון! ואני בטוח שסבתא תאהב את זה... אבל נצטרך לעבוד על זה קשה".

אסתי רמתי , ו' באדר תשע"א

 

ישבנו בחדר הילדים, מתנאל, רועי, רחלי ואני. "התכנסנו כאן הערב", הכריז מתנאל בחגיגיות, "כדי להחליט מה קונים לסבתא דינה ליום ההולדת".

"עכשיו לא ערב, עכשיו צהריים", העיר רועי.

"נכון, אבל 'התכנסנו כאן הצהריים' לא נשמע טוב", השיב מתנאל. "בכל אופן, יש למישהו רעיונות?"

"אולי נקנה לה mp4?" הציעה רחלי, "או אייפוד, או משהו?" מכשירי חשמל קטנים ומשוכללים הם פסגת שאיפותיה של רחלי, והיא מתקשה להבין שלא כולם כמוה.

"טוב שאת לא רוצה לפתוח לה דף בפייסבוק", אמרתי, "נו, באמת. סבתא בת תשעים וחמש! היא ממש לא בקטע הזה. חידושים והמצאות מבהילים אותה".

"אני חושב שתכשיט זה רעיון טוב", אמר מתנאל.

"סבתא שונאת תכשיטים", אמרה רחלי, וכולנו השתתקנו. סבתא דינה היא הסבתא רבתא שלנו, סבתא של אבא, ואנחנו אוהבים אותה מאוד. כשאנחנו באים לבקר היא תמיד נותנת לנו שוקולד ועוגיות טעימות. אבל היא באמת כבר מבוגרת מאוד, ואת רוב הזמן היא מבלה בבית. עכשיו סבא חנניה – שהוא הבן הבכור של סבתא דינה -  החליט שחייבים לחגוג לה יום הולדת מכובד, עם כל המשפחה המורחבת. ולנו לא היה מושג מה קונים לסבתא בת תשעים וחמש.

"יש!" קפץ פתאום רועי "יש לי רעיון! ואני בטוח שסבתא תאהב את זה... אבל נצטרך לעבוד על זה קשה".

הערב הגדול הגיע. מכל רחבי הארץ הגיעו הצאצאים של סבתא דינה לאולם הקטן שבשכונתינו. בשורה הראשונה התיישבו חמשת ילדיה של סבתא – שהם כבר ממש לא ילדים, וביניהם סבא שלי. מאחוריהם התנחלו הנכדים: עשרים ושבעה נכדים בדיוק. ובשורות האחרונות ישבו הנינים. סבתא אומרת שהיא לא אוהבת לספור, אבל אנחנו פעם ספרנו, ויש לה 67 נינים. אחרי שכולם ישבו, סבא חנניה עזר לסבתא להיכנס לאולם, וכולם שרו לה "היום יום הולדת..." ומחאו לה כפיים. סבתא התרגשה מאוד, מה אתם חושבים. אחר-כך דודה רינה הראתה מצגת שהיא הכינה על חייה של סבתא – איך היא עלתה לארץ מתוניס, ולחמה בלח"י, שם היא הכירה את סבא רבה ארנון. ואיך כל החיים סבתא תמיד היתה שמחה ולימדה את הילדים שלה לשמוח בחלקם, ולא לדבר לשון הרע, וכמה חסד היא עשתה עם כולם אפילו שהיה לה קשה בעצמה. זאת היתה מצגת מאוד מעניינת, וכולנו היינו גאים שיש לנו סבתא רבתא כזאת.

ואז הגיע תור המתנות. בני הדודים שלנו מהמושב הביאו לסבתא עץ קטן לחדר, כי היא אוהבת צמחייה. בני הדודים החרדים מירושלים הביאו לה סידור מהודר עם כריכת עור. ואז הגיע תורנו. ניגשנו לסבתא, והגשנו לה קולאז': מין תמונה ענקית שמשולבות בה תמונות של כל הילדים והנכדים והנינים. סבתא שמחה מאוד, ואמרה שכל יום היא תסתכל בתמונה ותגיד תודה לה' על המשפחה המקסימה שלה.

ופתאום, הפלאפון של סבא חנניה צלצל. "הלו..." הוא ענה, "באמת?! מזל טוב!" הוא שאג בשמחה. "אמא!" הוא קרא והתקרב לסבתא דינה – "בזה הרגע התבשרתי שקיבלת מתנה נוספת. נחשי מה? נין חדש! רעותי שלנו ילדה לפני חמש דקות בן חמוד, הצאצא המאה שלך בדיוק! חמישה ילדים, ועוד עשרים ושבעה נכדים, ועכשיו ששים ושמונה נינים!"

"מזל טוב סבתא!" צעקו כולם יחד, ומעיניה הזוהרות של סבתא דינה נשרה דמעה קטנה של התרגשות.

אבל מתנאל לא היה לגמרי מרוצה. "אויש", הוא לחש לי, "עכשיו התמונה שלנו כבר לא מעודכנת..."