בשבע 430: בית ספר למנגנים כשרים

בני המגזר המוסיקליים לא צריכים עוד להתלבט בין התפשרות על נגינה בתזמורת חתונות להשתלבות בעייתית בבית ספר חילוני

עפרה לקס , ו' באדר תשע"א

בני המגזר המוסיקליים לא צריכים עוד להתלבט בין התפשרות על נגינה בתזמורת חתונות להשתלבות בעייתית בבית ספר חילוני| בבית הספר הדתי למוסיקה 'מזמור' שנפתח השנה, הם ילמדו על הלחנה, כתיבת טקסטים וביצוע שירים מפי מיטב היוצרים בתחום, ובכיתות נפרדות לפי הצורך| וגם: גילויים על הקשר בין מוסיקה לבית המדרש, ומה מיוחד בנשים ששרות בנפרד? 

הרב מרדכי ורדי, רב בית הספר: אני לא רואה באמנות, כל אמנות, שעות פנאי ולא ביטול תורה. אני רואה בזה עבודה רוחנית. אני חושב שברגע שתהיה אמנות ברוח ישראל, זה ישפיע גם על בתי המדרש, התורה תהיה יותר עמוקה, יהיו צדדים נפשיים וגם של דמיון בתוך הלימוד והעבודה

דן, תלמיד: החבר'ה לא מחפשים את התהילה, ומרגישים את זה. כשמנגנים עם מישהו שעובד עכשיו על מידת הענווה שלו, למשל, הוא אומר 'תעשה מה שאתה רוצה'. במקום אחר הוא היה אומר 'אני רוצה שישמעו אותי יותר'

מיקה קרני: בשביל ניצוץ צריך תמיד כוח מנוגד. יש לי תלמידה שמתחילת השנה נכנסת בי, והיא עושה את זה בכל השיעורים. היא תמיד שואלת ואומרת 'זה אסור'. בהתחלה התלמידות האחרות התקוממו כלפיה אבל אמרתי להן להניח לה, כי זה עושה את השיעור. הפער התרבותי תורם להמון דברים

דניאל זמיר, מנהל אקדמי: אני מגדיר את הרמה של התלמידים פה כמו כיתה ט' בתלמה ילין. זו פעם ראשונה שהם נתקלים בחומרים האלה באופן מובהק ובלתי תלוי. חלק גדול הם הורים לילדים וצריכים גם לעבוד וגם להתאמן. זה היסטרי מבחינתם, אבל הם מגיעים לתוצאות

"מי שניסה וישב הרבה ולא הצליח - זה מאה אצלי, העיקר זה לשבת ולנסות, גם אם זה לא הולך לשום מקום. זה קורה גם לי בתור יוצר: אני מנסה שעתיים ולא הולך לי כלום, ואז אני הולך ברחוב ונולד לי משהו. זה בזכות השעתיים שישבתי, כי קרה משהו בנפש. גם מי שלא מצא כשניסה, עבר תהליך מסוים". מילים: אהרן רזאל, הסיטואציה: שיעור הלחנה לבנים בבית הספר הגבוה למוסיקה 'מזמור'. הבנים נתבקשו ליצור מנגינה מכמה תווים שקיבלו, ורזאל, יחד עם התלמידים, מתקן את המנגינות, ועל הדרך גם מיישר את נפשם היוצרת. מייסדי 'מזמור' שבגבעת וושינגטון, מבקשים להביא את בשורת לימודי המוסיקה למגזר הדתי, והם רוצים לעשות את זה הכי מקצועי והכי נכון שאפשר. הלימודים התובעניים לא מצליחים להסיר את החיוך מפניהם של התלמידים, שמרגישים שהגיעו הביתה אחרי חיפוש מייגע למציאת מקום לימודים. האוסף הרב גוני של המורים הופך את המקום למעניין וגם, אפשר להמר בזהירות, מבטיח.  

 האופק שמעבר לתזמורת חתונות

מהמשרד של איציק וייס, מקימו ומנהלו של 'מזמור', נשמעים היטב קולות הנגינה שמעבר לקיר. כשהאצבעות מדגדגות לו, הוא נכנס  לשיעורים לנגן או להאזין, ופעם בשבוע הוא גם מלווה את אחד ההרכבים המוסיקליים של התלמידים.

עבור וייס, מנהל להקת 'איילת השחר' והמעבד המוסיקלי שלה, 'מזמור' הוא הגשמת חלום ומילוי חסך: "כילד ניגנתי על כינור, תופים וקלידים, וחוויתי על בשרי את מה שמוסיקאי דתי חווה: יש כישרון אבל אין דרך להגשים. התחנכתי בצורה כזאת שמוסיקה זה טוב וזה יכול להיות תחביב נהדר, ואם אצליח, המקסימום יהיה לנגן בחתונות". וייס טוען שהציבור הדתי רואה במוסיקה בידור ולא עניין או מקצוע בפני עצמו. "כדי להיות 'אמן' אתה צריך להיות מוזר, ובעצם אתה לא שייך למגזר אם אתה כזה". לקלחת הזאת יש להוסיף מגבלות הלכתיות המונעות מחבר'ה מוסיקליים במיוחד ללכת לבתי ספר גבוהים למוסיקה כ'רימון' ודומיו, וקיבלת אופק צר ביותר למוסיקאי הדתי. מי שהיה ממש עקשן, כמו וייס עצמו, למד את מקצועות המוסיקה באופן פרטי, אבל הרוב נוטשים את התחום. לתפישתו של וייס, המצב כואב דווקא משום ש"יש לנו מה לתת, יש לנו רקע רוחני מאחורי המילים", אבל המוסיקה לא נלמדת בצורה רצינית.

וייס חשב שצריך לעשות משהו כדי לשנות את המצב, והצוהר לשינוי נפתח כשאביו, ד"ר אביעזר וייס, עמד בראש מכללת גבעת וושינגטון והקים במסגרתה את היחידה ללימודי תעודה. וייס הבן ראה ונדלק.

"מבחינת התנאים, גבעת וושינגטון היא קרקע פורייה ליצירה: יש כאן מדשאות ואפשרויות מגורים וחדר אוכל, רק תשב ותנגן". וייס הציע לאביו לפתוח בית ספר גבוה למוסיקה, ובשלב די מוקדם הם עירבו את הרב מרדכי ורדי, רב בית הספר לקולנוע 'מעלה', שבו הוא משמש גם ראש המגמה לתסריטאות. "אמרנו: אנחנו צריכים רב בשביל להקים בית ספר כזה, כי אנחנו רוצים להקים אותו לכולם, לבנים ובנות. אנחנו רואים בזה שליחות לציבור שלנו ולעם. חיפשתי רב שיש לו זיקה לעשייה אמנותית ולאמנות".

"אבא של איציק שאל אותי אם יש צורך בדבר כזה, ואם יש סיכוי שיבואו אליו", נזכר הרב ורדי, שהיום הוא חלק מהנהלת 'מזמור', "אמרתי לו שלדעתי זו המהפכה וחייבים לעשות את זה. עד היום בית הספר הדתי הגבוה לאמנות שאינו בית ספר למורים היה 'מעלה', עכשיו יש גם את 'מזמור'. זה באוריינטציה אחרת. כשמלמדים אנשים הוראה פלוס אמנות זה יוצא בערך. זה לא עובד. בי"ס לאמנות צריך לגדל אמנים ולא מורים. אמנים צריכים להיות מחויבים לאמנות שלהם".

הרב ורדי הוסיף ואמר שפתיחת בית ספר למוסיקה היא דבר הרבה יותר מתבקש מאמנויות אחרות, מכיוון שזה שדה שנטוע במסורת היהודית. "ויש גם יתרון למוסיקה, שהחיידק הוא יותר אלים. מי שנתפס למוסיקה ומנגן מגיל צעיר, החיידק הוא חזק. אני רואה הרבה מוסיקאים מתוסכלים שנעצרים באמצע הדרך כי אין להם אופק, אלא להיות נגני חתונות. זה צר וקטן, ולכן כל הפירמידה נמוכה. אמרתי לו, ברגע שנרים את הפירמידה ובקצה יהיה בי"ס מקצועי למוסיקה, זה ייצור מהפכה. הילד שמתחיל לנגן בפסנתר בכיתה ז' ויש לו כישרון, יידע שיש לו לאן להגיע. אפילו עליו זה ישפיע. זה מה שעניין אותי להצטרף לעניין הזה". הרב ורדי צופה למרחוק ורואה את הסיכוי להקים אסכולה של מוסיקאים שגדלו על המקורות, ומביאים את המטען הזה למוסיקה שלהם. התוצרת תכוון פנימה לתוך המגזר, וגם החוצה, למוסיקה הכללית. "לא מה שקורה היום בחברה החרדית, שלוקחים פסוקים ומדביקים אותם למוסיקה של שנות ה-60. שיעשו דברים מעוגנים במוסיקה טובה, ובאים מנפש שבאה ממקורות של בית מדרש".

המייסדים, שחרתו על דיגלם את הסיסמה 'מקצועיות', ציפו לפתוח את בית הספר החדש עם 30 תלמידים. לאודישנים הגיעו 90. את השנה הם פתחו עם 55.

בית הספר כולל היום כיתות נגינה עם אקוסטיקה טובה, חדר פסנתרים וחדרי אימון להרכבים מוסיקליים. מערכת הלימודים כוללת לימודי הלחנה, כתיבה, אילתור, הרמוניה פיתוח שמיעה, תולדות המוסיקה, מוסיקה יהודית, קומפוזיציה ועוד. ב'מזמור' תכנית של 3 שנים, "שבסיומן יש תעודה והמון ידע ויכולת. בשנה הבאה יהיה פה גם אולפן, ובשנה ג' אנחנו מתעתדים ליצור פרויקטים שייצאו מפה החוצה", מבטיח וייס. השיעורים מתנהלים בכיתות מעורבות ונפרדות לסירוגין, בהתאם לדרישות ההלכה ולנושא השיעור.

אז מי בעצם לומד פה?

"כל מי שיש לו מספיק כישרון מוסיקלי שאפשר לעשות איתו משהו. רובם מנגנים, אבל לא כולם. חלק הגיעו עם שמיעה מוסיקלית מצוינת אבל הם עשו עם זה כלום עד עכשיו, מן הטעם שאמרנו. הרוב באים עם שאיפה, ולשם אנחנו מכוונים".

וכל הבוגרים יוכלו להשתבץ במקצועות המוסיקה? יש מקום לכולם?

"ודאי, כל אחד בתחומו. המוסיקה מתפתחת היום: אפשר לא רק לשיר ב'צוללת הצהובה', אלא גם לכתוב מוסיקה לסרטים, להצגות, שזה עוד דבר שמתפתח בציבור הדתי. המוסיקה היא כלי מלא יצירה ואפשרויות".

מבחינת שמירת המצוות של האוכלוסייה הלומדת, מספר וייס שהנוף האנושי מגוון: יש דתיים, דתל"שים, כאלה שעוד לא החליטו "ואפילו חילוני אחד מבית". הכלל הוא שעל הלומדים להסכין עם כללי המקום שנשים לא שרות בפני גברים ושיש כבוד למקום ולשמירת המצוות.

כבר בתחילת הדרך היה ברור לווייס האב והבן שכדי להקים בית ספר גבוה למוסיקה צריך לגייס מנהל אקדמי בעל שם, שהמוניטין שלו יאציל על בית הספר, והקשרים שלו יסייעו למשוך מורים מן השורה הראשונה. אחרי חיפושים הם הגיעו לדניאל זמיר.

 המנהל משתדל לא להפריע

זמיר מתיישב לשיחה שלנו בתום פגישה שקיים עם מאיה דוניץ, מוסיקאית רב תחומית וממש לא מיינסטרימית, שאמורה ללמד את כיתת הבנות אילתור. מלבד דוניץ מלמדים בבית הספר גם האמנים והיוצרים מיקה קרני, נאור כרמי, אהרן רזאל, רוני עברין ועוד. זמיר, יש להזכיר, הוא מוסיקאי ג'אז נחשב שהתפתח מקצועית בארה"ב, בוגר התיכון לאמנויות 'תלמה ילין', שמיד בתום לימודיו החל ללמד בו ("זה לא היה לי מוזר, לא יודע, היה לי מאוד טבעי") והוא מלמד גם ב'רימון'. את התפקיד שלו ב'מזמור' הוא מגדיר "אחראי על הצלילים, על מה שהתלמידים לומדים, המורים שמלמדים אותם, לאן רוצים להגיע, ולפי אילו שיטות מוסיקליות".

זמיר, חב"דניק כיום, מסביר בצורה ישירה ומאוד 'זמירית' איך נקלע לכאן בכלל: "ישבנו ב'קפה גינזבורג' ודיברנו על זהות המוסיקה יהודית ולאן היא הולכת. כשאיציק הציע לי את התפקיד היה לי ברור שאני אומר לא, כי אני לחלוטין לא בא מהעולם של האקדמיה. אני לא מאמין גדול במילים, אלא יותר במוסיקה, אני לא בקטע של מנהל אלא יותר מנגן, וזה גם סוג של אתגר ברמה המקצועית, כי זה סקטור שלא חשוף למוסיקה. אז הרגשתי סוג של 'תעזוב אותי עכשיו'. אבל מכיוון שבתחילת השיחה היתה לי כל כך הרבה ביקורת על המוסיקה היהודית, זכרתי את מה שכתוב בספר 'היום יום' (ספר הדרכה חב"די, ע"ל), שהביקורת, האנחה, ה'אוי אוי' זה חשוב, אבל חשוב מזה לפתור את העניין. חשבתי: איך אתה יכול להגיד עכשיו 'לא' כשאומרים לך - בוא תנהל בית ספר שמלמד יהודים שומרי תורה ומצוות ובכלל, כל יהודי?".

איך אתה מרגיש עם זה עכשיו? בכל זאת, עברו כמה חודשים מתחילת השנה.

"זה נס, זה מדהים לראות את זה, לחשוב שכל הדברים האלה לא היו כאן עד לפני כמה חודשים. זה אדיר, אנשים מנגנים ומתאמנים ונחשפים להרבה מוסיקות. אני משתדל לא להפריע".

לגבי הרמה ההתחלתית של בני המגזר הכישרוניים ביותר - הבשורות לא מי יודע מה טובות, מה שמחזק את הצורך בבית ספר כזה. אז מי שהתכוון להסמיק בענווה לשמע מחמאות מזמיר, שיבנה על סומק קנוי: "אני מגדיר את הרמה כמו כיתה ט' בתלמה ילין. זו פעם ראשונה שהתלמידים נתקלים בחומרים האלה באופן מובהק ובלתי תלוי. יש להם המון מוטיבציה וזה מדהים, כי הם לא עושים את זה בכיתה ט'. חלק גדול הם הורים לילדים וצריכים גם לעבוד וגם להתאמן. זה היסטרי מבחינתם, אבל הם מגיעים לתוצאות. אפשר לראות תנועה מתמדת מהמקום שבו הם התחילו עד המקום שהם נמצאים בו עכשיו. יש כבר שינוי גדול".

היוצרים הגדולים של המוסיקה נמצאים בעולם החילוני, ואלה מהם שחזרו בתשובה, הם כיום היוצרים הגדולים של המוסיקה היהודית. יש סיכוי לאדם שנולד דתי להיות יוצר טוב?

"אחד הסיפורים הכי משמעותיים הוא על ר' עקיבא שהתחיל ללמוד תורה בגיל 40 ואז הפך לאחד המאסטרים שהיו לעם היהודי, אז ברור שכן. אבל ר' עקיבא לא ישב שם והתפנק, הוא עבד וחפר עמוק. אני מבחינתי רוצה לתת להם את השירות הכי טוב, את הכלים הכי טובים, ויש בזה את הפוטנציאל לעשות עם זה הכי טוב שאפשר".

זמיר מאחל ל'מזמור' שמי שיוצא מבין כתליו יהיה ברמה אקדמית של "בין בוגר 'תלמה ילין' למישהו שהוא בן 22-23, נמצא בסצינה וחופר בעניינים. אם אתה אומר לי שבוגר כאן יעשה בחינה ויוכל להתקבל ל'ניו סקול' (אוניברסיטה נחשבת בתחום הג'אז ומוסיקה בת זמננו בניו יורק, ע"ל) ולקבל מילגה, זה טוב". וכפרטים מאחל זמיר לתלמידיו "שיהיו בעלי מנגן שיעשו קידוש ה' בעולם".  

 בכי בשירה הראשונה

כיתת הבנות מתמלאת בצלילי פסנתר שמזמינים לרקוד. התלמידות התבקשו להלחין מנגינת ואלס למילים שיבחרו. מיקה קרני מתקנת בעדינות תלמידה אחת, לתלמידה אחרת היא מחמיאה ואומרת למתוח את הפזמון. לתלמידה השלישית היא כבר מצמידה מתופפת, וכולן מצטרפות לשיר. בין לבין היא נוזפת באיפוק בבנות שלא מקשיבות לתוצרים שהכינו חברותיהן. בעיניה, חוסר הקשבה כזה הוא פשוט לא מוסרי.

"השיעורים של מיקה מדהימים", תאמר לנו אחת הבנות בהפסקה, "יש המון משותף בינינו והשיח הפנימי שלה על יצירה מדבר אליי הרבה. המקום הזה שאתה יוצר, הוא משותף".

מיקה מכבה את הסיגריה ומתיישבת לשוחח איתנו בחדר הפסנתרים. כשהיא שומעת שהכתבה תתפרסם בעיתון דתי היא מבקשת לפתוח ביוזמה שלה ושל בעלה, שהספיקה להיוולד כאן. "גיליתי עד כמה בנות דתיות יודעות לשיר יחד. לימדתי בהרבה בתי ספר ואף פעם לא נתקלתי ביכולת הזאת, זה מדהים, זה כנראה מילדות". את ההתפעלות היא הספיקה לתרגם למעשה, ופתחה ארבע מקהלות נשים ששרות יחדיו שירים מן המקורות בלחנים ובעיבודים שלה ושל בעלה. העובדה שהיא מלמדת רק נשים, נראית לה "נהדרת", והיא מגדירה את מה שזורם בשיעורים "אנרגיה אחרת לגמרי". האם הייתה ממליצה לכל בתי הספר למוסיקה על כזאת שיטה? בהחלט. "יש משהו בכך שזה רק נשים, גם הנושאים שמדברים עליהם והחומרים שמתעסקים איתם. הנה עכשיו בשיעור תיפוף ביקשתי מכל אחת להביא דברים מהחיים שלה, כמו שהעבדים תופפו על מסילות הרכבת שהם בנו. אצל בנות סביר להניח שאלה יהיו דברים ממשק הבית. יש משהו שהוא רק נשים, שהוא מאוד חזק".

קרני, שלימדה ומלמדת בבתי ספר אחרים למוסיקה, מסמנת הבדלים בין התלמידות שלה כאן לתלמידים האחרים. היא מספרת על דברים מדהימים כמו בנות שחששו לשיר, או כאלה ששירתן הראשונה לפני הקבוצה היתה מלווה בבכי של התרגשות על התעוזה והמעמד. "נוצר פה משהו מאוד יפה, שכל פעם שמישהי שרה בפעם הראשונה כולן מצטרפות אליה לפזמון באופן ספונטני לעודד אותה. זה מאוד מיוחד מה שקורה כאן".

"התעוזה ליצור היא דבר לא פשוט למישהי שבאה ממקום שיש בו הגבלות, שבו לא תמיד אפשר למצוא את הדרך שלך ליצירה. לא שאני סמכות, אבל אני עושה את זה בעדינות ונזהרת לא לחשוף אותן לדברים שהם לא לעניין, טקסטים או הגשה שיכולה להיות לטעמי מבזה".

ואיך את יודעת מה נכון?

"העוגן שלי היא הידיעה שכולנו שם בשביל המוסיקה ולא בשביל דבר אחר. ואני סומכת על זה שאם זו המטרה שלך, לא יכול להיות שתעשי משהו שלא יאה. מוסיקה היא תמיד דבר טהור, ואת תעשי את הדבר הנכון מול הדת".

כשאיציק פנה אליה, מודה קרני, היא לא ממש ידעה למה היא נכנסת. "זה מאוד סיקרן אותי. אני לא בן אדם דתי אבל מסורתי. אני מאמינה לגמרי מגיל קטן. אני רואה בזה סוג של שליחות, כי בתוך כל הדבר הזה יש המון המון נשמות שצריכות להעז ולגלות את עצמן, את ה'עצמי' בתוך הקולקטיב. וזה דבר גדול אם עושים את זה נכון".

קרני לא נבהלת מפערי התרבות ואומרת ש"בשביל ניצוץ צריך תמיד כוח מנוגד. יש לי תלמידה שמתחילת השנה נכנסת בי, והיא עושה את זה בכל השיעורים. היא תמיד שואלת ואומרת 'זה אסור'. בהתחלה התלמידות האחרות התקוממו כלפיה אבל אמרתי להן להניח לה, כי זה עושה את השיעור. הפער התרבותי תורם להמון דברים שגם אני מגלה, לשאלות חשובות בתוכן ובמוסיקה".

אחת הדוגמאות לפער בונה הוא שיר שקרני נתנה לבנות להלחין. השיר, שנקרא 'שיר שינה הדדי', נכתב על ידי יהודה עמיחי והולחן ע"י קרני עצמה. הוא היה נראה לאחת התלמידות לא מתאים והיא כתבה שיר חדש, 'שיר שינה הדדי', לשכינה. כמעט בכל שיעור, אומרת קרני, יש משהו כזה.

קרני מפרגנת לתלמידות ואומרת שהיא רואה הרבה כישרונות, גם כאלה שלקח להן זמן להתקלף מהבושה והיום הן מביאות מדי שבוע שירים שהיא מכנה 'מדהימים'. כן, היא משוכנעת שכוחות מכאן יפרצו קדימה.

עיוורון למוסיקה

הסטודנטים שפגשנו בהפסקה היו נראים מרוצים. כולם חיפשו במשך הרבה זמן מקום שיקדם אותם מבחינה מוסיקלית ושהאווירה בו תתאים להם. אחת הסטודנטיות החלה ללמוד כאן אחרי שכבר הופיעה עם אודה-לי'ה ברלין ולהקתה וסיימה תואר במוסיקה של המכללה בירושלים. "הייתי מורה למוסיקה ועשיתי את זה בחוסר חשק. חשבתי שבגלגול הזה אני כבר לא אהיה מוסיקאית, עשיתי ויתור בנפש. אבל כשראיתי את הפרסום של 'מזמור' הכל התעורר מחדש. תוך יומיים הייתי כאן באודישן".

מוריה החלה ללמוד במקביל כאן ובמכללה, ובתום סמסטר אחד החליטה להקפיא את לימודיה שם. "מהיום הראשון שאני פה אני רק נשאבת יותר ויותר לתוך המוסיקה. בכלל, זה ממש עולם". דן, בוגר מכינה קד"צ, צבא ואב לבן קטן, גם הוא מרוצה. "זה מקום מקבל בלי לחץ או תיוג, במובן של האופי של הצוות והאנשים. אני חושב שכשמורה אומר לך שהוא בודק את המאמץ שלך ולא את ההצלחה, זה בא מהמקום של האווירה היהודית". למרות העובדה שדן נדרש לתמרן בין עבודה, בית, לימודים ואימונים הוא נראה מאושר. "ללמוד כאן זה כמו להיות עיוור שפותחים לו את העיניים".

איך אתה חושב שקרה כזה דבר, שמה שקורה בציבור הדתי במוסיקה נמשל אצלך כעיוורון?

"כי זה נתפש הרבה פעמים כמשהו נחות יותר. אם אתה תלמיד חכם אז אל תתעסק במוסיקה, אבל זה לא נכון, הרבנים הכי גדולים היו מלחינים עצומים".

היצירה יחד עם חברים יראי שמים פוגשת את דן לאו דווקא בשפה ובחומרים, אלא באופן הנגינה.

"החבר'ה לא מחפשים את התהילה, ומרגישים את זה. כשמנגנים עם מישהו שעובד עכשיו על מידת הענווה שלו, למשל, והוא אומר 'תעשה מה שאתה רוצה', במקום אחר הוא היה אומר 'אני רוצה שישמעו אותי יותר'. נכון, אנחנו לא מתוקנים, יש עוד דרך, אבל יש הרגשה שונה לגמרי".

השיחה על מידות מחזירה אותנו לרב ורדי, שדוחה את שאלותיי המגששות לכיוון בעיות קונקרטיות בשירה וצניעות על הסף. "אתגרי הצניעות הם מינוריים, הכל פתיר. הבעייה המרכזית היא, איך פותחים את התלמידים תרבותית בלי לאבד את חוט השידרה, כי מוסיקה יהודית מקורית קיימת אבל היא לא כל כך נוכחת". הרב ורדי עצמו מעביר בבית הספר שיעור 'בית מדרש'. כותרת מעט מצמצמת לשיעור כתיבה סביב טקסטים מן המקורות, אבל גם כאלה של שירה מודרנית. "הם מקבלים מזה השראה ואז הם נשלחים לכתוב דברים מקוריים שלהם סביב הנושאים בהם עסקנו. הם לאט לאט נפתחים, בייחוד הבנים, להם זה קצת קשה. האינטליגנציה האמנותית של הבנות הדתיות היא הרבה יותר מפותחת, כי יש כנראה משהו בעולם הישיבות שקצת, נגיד את זה בעדינות, לא מתאמץ לפתח את זה".

הרב ורדי מדבר על נחיצותו של בית המדרש במקום כזה. "צריך להתסיס את הצד הרוחני, שהצד של חיבור ליהדות יהיה נוכח, אבל לא בצורה פרונטלית, אלא בצורה שמזמינה אותם להיות חלק. בתוך זה הם גם לומדים להרגיש טקסטים. מוסיקה מחוברת הרבה פעמים למילים, ולכן חשוב מאוד שלמוסיקאים יהיו כלים להרגיש את הטקסט והקצב שלו".

לדברי הרב ורדי, אחרי בית ספר לקולנוע ולמוסיקה נשאר לפתוח בתי ספר דומים לאמנות פלסטית, תיאטרון ומחול. "ברגע שכל המניפה הזאת תיפתח ויתחילו להיות יחסי גומלין בין התחומים השונים, יהיה כאן פיצוץ. אז נוכל להביא אלטרנטיבה תרבותית, שתהיה גם אלטרנטיבה של חיים, בלי שום ויתור על מקצועיות".

איפה אתה נמצא בדילמה של 'יש לך זמן - תמלא אותו בתורה ולא במוסיקה'?

"אני לא חושב שזו שאלה נכונה. זה כמו שאדם שואל אותי אם ללמוד גמרא או מוסר. אני לא רואה באמנות, כל אמנות, שעות פנאי ולא ביטול תורה. אני רואה בזה עבודה רוחנית. אני חושב שברגע שתהיה אמנות ברוח ישראל, זה ישפיע גם על בתי המדרש, התורה תהיה יותר עמוקה, יהיו צדדים נפשיים וגם של דמיון בתוך הלימוד והעבודה. ברגע שלאדם הדתי יהיה מזון תרבותי רגשי ודמיוני שהוא לא נמצא איתו בקונפליקט, זה יפתח אצלו הרבה דברים".

ofralax@gmail.com