בשבע 432: שלום עם רודנים

גם לאחר שלושים שנות שקט בדרום, התמוטטות השלטון במצרים ממחישה עד כמה הסכמי שלום עם רודנים הם שבריריים

עמנואל שילה , כ' באדר תשע"א


יש לצפות בתקווה שמשפטנים מסוגו של שי נזרי יבססו כאן בעתיד מערכת משפט צודקת והגונה יותר. אך ככל שירבה נזרי לסנגר על המערכת הקיימת, כך תקווה זו תיעשה קלושה יותר
גם לאחר שלושים שנות שקט בדרום, התמוטטות השלטון במצרים ממחישה עד כמה הסכמי שלום עם רודנים הם שבריריים | מי שמסנגר על עיוותי מערכת המשפט, ספק אם יוכל לתקן אותה

עד לאחרונה, כאשר דובר על כך שהימין צדק בכל אזהרותיו נגד הנסיגות וההסכמים למיניהם, ניתן היה להציג יוצא מן הכלל אחד: הסכם השלום עם מצרים, שמחזיק מעמד כבר שלושים שנה.

נכון שמעולם לא שרר כאן השלום הנחשק שהבטיחו לנו תמורת הנסיגה מסיני עד לסנטימטר האחרון. יחסי ישראל ומצרים, שידעו עליות ומורדות, מעולם לא התקרבו ליחסי ידידות של ממש או לפחות לנורמליזציה. למרות שהסכמי השלום הותירו את מצרים ללא אויב של ממש, ולמרות העוני הקשה שהיה גם גורם מרכזי להתקוממות האזרחים שפרצה לבסוף – המשיך מובארק להשקיע הון עתק בטיפוחו של צבא גדול מצויד בנשק חדיש, שהיעד שאליו כוונו אימוניו היתה ישראל. גם החברה המצרית המשיכה לטפח יחס עוין לישראל ולישראלים. בעוד האליטה הישראלית מכרכרת סביב שגריר מצרים בתל-אביב, שגריר ישראל בקהיר סבל לאורך השנים מנידוי ובידוד.

הסחר והתיירות בין ישראל למצרים נותרו חד-כיווניים. אנחנו קנינו מהם וביקרנו בסיני ובפירמידות, והם לא קנו מאיתנו והדירו את רגליהם מארצנו. ממשלו של מובארק גילה כלפי ישראל יחס עוין עקבי בכל פורום בינלאומי. מובראק עצמו התייחס אל ראשי ממשלות ישראל בהתנשאות, והקפיד שלא לגמול על ביקוריהם אצלו בביקור בישראל. זה לא הפריע לכלי התקשורת המרכזיים בישראל להתייחס אל נשיא מצרים בהתרפסות, ולפרסם בשקיקה את דבריו המתנשאים בראיונות שהעניק להם כל אימת שמצא בכך תועלת לקידום האינטרסים שלו. את רודנותו, חמדנותו ושאר מעלותיו של הרודן המצרי גילו תקשורתני ישראל רק לאחר נפילתו.

השלום היה צונן ומקפיא, אך נותרה לפחות נחמה אחת: המצב הביטחוני בין שתי המדינות. לאחר כשלושים שנה של מלחמה ומתיחות בטחונית, השתרר שקט רב-שנים בגבולה הדרומי של ישראל. לא שחסרו בעיות כמו הברחות הנשק ממצרים לעזה או הצפת ישראל במסתננים  - תופעות שהמצרים לא באמת התאמצו למנוע. אבל כל זה נחשב למטרד קטן לנוכח ההישג של הוצאת מצרים מרשימת מדינות העימות. כעת גם ההישג הזה מוטל בספק.

מוקדם עדיין להעריך מה יהיו השלכותיה של המהפכה שעוברת מצרים על יחסיה עם ישראל. לא ברור מה יהיו יחסי הכוחות בין הפלגים השונים בממשל החדש שייכון במצרים, ואיזו השפעה תהיה לתנועות האסלאם הקיצוני בעתיד הקרוב ובעתיד הרחוק. בכל מקרה, מה שקרה למובארק צריך להזכיר לנו את הבעייתיות של הסכמי שלום שנכרתים בינינו לבין ממשלות ומשטרים שאינם מכהנים ופועלים בזכות תמיכת עמם ומכוח בחירתו הדמוקרטית. השתלטות של כוחות האסלאם הקיצוני, כפי שקרה בעזה וכפי שקורה בלבנון, היא תרחיש אפשרי בכל מדינה ערבית.

למרבה המזל, בין דיביזיות הטנקים של צבא מצרים לגבולנו הדרומי מפריד שטח ריק ענק ומפורז של חצי האי סיני, שמסכל אפשרות של פלישה קרקעית מהירה ומסוכנת אל תוככי ישראל. מכיוון שתנאים דומים אינם קיימים בגבולותינו האחרים, אסור לישראל להישען ביטחונית על הסכמי שלום עם המשטרים השבריריים השולטים בסוריה, ירדן, לבנון או הרשות הפלשתינית.

בדברי פרידה מוועדת החוץ והביטחון של הכנסת אמר השבוע הרמטכ"ל היוצא גבי אשכנזי כי לנוכח התהפוכות במדינות ערב, על ישראל להחזיק בנכסיה האסטרטגיים: צה"ל חזק, והסכמי השלום עם מצרים וירדן. אשכנזי אף רמז לכך שיש לחתור להסכם שלום גם עם סוריה. אלא שהסכמי שלום יציבים לא ייכונו אלא בין שני צדדים שדבקותם בשלום היא יציבה, ואת הדבקות בשלום של הצד השני לא תוכל ממשלת ישראל להבטיח. לא הסכמי השלום אלא מרחבי ארץ ישראל הם, בנוסף לצה"ל, הנכסים האסטרטגיים האמיתיים של ישראל. חבלי יהודה ושומרון ורמת הגולן, הם אשר מרחיקים את צבא האויב ממרכזי האוכלוסייה הגדולים, והם שמותירים לצה"ל מרחב תמרון גם לעת מצוקה אילו תבוא חלילה, כפי שקרה במלחמת יום הכיפורים.

רב-אלוף אשכנזי יודע מהו המחיר שתידרש ישראל לשלם תמורת הסכם עם סוריה. גם אם עקירת כל יישובי הגולן היא מעשה לגיטימי בעיניו, אל לו לדחוף לשינויו של מצב אסטרטגי שמונע מלחמה בגבול סוריה כבר קרוב לארבעים שנה. תהיה זו איוולת חסרת אחריות להמירו בהסכם שלום על הנייר עם משטר סורי של מיעוט עלאווי השולט ברוב סוני - משטר שעלול לקרוס במהירות ממש כמו מובארק, בן-עלי וקדאפי.

 

קטגור נעשה סנגור

הרמתי גבה למקרא מאמרו הארוך למדיי של רז נזרי, עוזר בכיר ליועץ המשפטי לממשלה, שנמרח בהבלטה רבה על פני עמוד כפול של 'מקור ראשון' ביום שישי האחרון. התזה המרכזית במאמרו של נזרי היתה שניתן אמנם להתווכח האם נכון או לא נכון היה לזמן את הרב דב ליאור לחקירה, אך משהחליטה הפרקליטות לנהוג כך - חובה היה על הרב לכבד את החוק ואת רשויות המדינה, לציית ולהתייצב.

העניין הוא שטיעון כזה יכול להשמיע כל אחד אחר, אבל לא מי שעובד אצל היועץ המשפטי וכותב כנציג משרד המשפטים וכחברו לעבודה של שי ניצן. כותב המייצג את מי שחתום על הזמנת הרב ליאור לחקירה ועל צו המעצר השערורייתי, אינו יכול להתייחס אל הצו כאילו נפל משמיים, ולטעון כי אם מוצדק הצו או אם אינו מוצדק - על הרב לציית לו. אם עוזר היועץ המשפטי מסוגל להצדיק את זימונו של הרב לחקירה - שיעשה זאת. אם לא - שישאיר לאחרים להטיף מוסר.

ואם כבר החליט נזרי להתגייס להגנתם של שי ניצן וצוותו מעל דפי התקשורת המגזרית, מן הראוי שיסביר עוד כמה דברים. למשל את הובלתו של הרב איציק שפירא לבית המשפט כשהוא כבול באזיקים - בניגוד לחוק; את רמיסת החוק הבוטה בהליכי המעצר של המפגינים הכתומים בימי המאבק על גוש קטיף; את מעצרו הממושך חסר ההצדקה של איתי זר, והחזקתו בתנאים גרועים יותר משל ענת קם שגנבה את סודות צה"ל; את מדיניות האכיפה הדרקונית והמפלה שמתאמצת להדביק תיק פלילי לכמה שיותר יהודים בחברון ובמאחזים; את האפליה הבוטה והמביכה בין יהודים לערבים בכל הנוגע לבנייה ללא אישורים. וזה רק חלק קטן מרשימה מאוד ארוכה, שאי אפשר לפטור אותה באמירות כוללניות על כך שלא כל האמת נמצאת בתקשורת הדתית.

רז נזרי מציין בסיפוק כי "רבנים רבים וחשובים הביעו כבר דעתם הנחרצת נגד תוכנו וסגנונו של הספר תורת המלך". הוא רק שוכח כי הרבה יותר רבנים רבים וחשובים הביעו את דעתם, וביתר חריפות, לא רק נגד חקירה או מעצר של הרב דב ליאור שנתן הסכמה לספר, אלא גם נגד מעצרו של מחבר 'תורת המלך' עצמו - הרב איציק שפירא. ניסיונו של נזרי להגן על שי ניצן ולתקוף את מבקריו רחוק מלשכנע, ואין בו התייחסות לטענות הרציניות והמבוססות שנשמעות כלפי ניצן במשך שנים מפי גופים רציניים שחקרו את הנושא לעומק. נזרי לא מועיל לניצן אלא רק מזיק לעצמו.

אינני מכיר אישית את עו"ד נזרי. העובדה ששלושה יועצים משפטיים בחרו להשאיר אותו לצידם מעידה כנראה שמדובר במשפטן מבטיח. סביר להניח שהשתלבותו במערכת המשפט, כנראה מתוך מניעים ערכיים, תורמת כבר בהווה או תתרום בעתיד לערכים שכולנו מאמינים בהם. אם יצליח להישאר נאמן לערכים הישיבתיים שעליהם התחנך, צפויה לו התמודדות קשה עם ניסיונות להצר את צעדיו בדרך אל עמדות השפעה בכירות יותר. את הדוגמא לכך הוא יכול לראות אצל נועם סולברג, בעבר גם הוא עוזר ליועץ המשפטי וכיום שופט מחוזי, שמועמדותו לבית המשפט העליון ולתפקיד היועץ המשפטי נפסלה רק בגלל מגוריו בגוש עציון והכיפה שלראשו. יש לצפות בתקווה שמשפטנים רבים מסוגו של נזרי יתברגו במערכת ויבססו כאן בעתיד מערכת משפט צודקת והגונה יותר. אך ככל שירבה נזרי לסנגר על המערכת הקיימת כך תקווה זו תיעשה קלושה יותר.