חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 11ראשיהפצה

תמיד איתו - בגליון השבוע

יעל זאבי ליוותה את בעלה רחבעם לכל מקום, מאז נכנס לפוליטיקה לפני 15 שנה. שנה לאחר הרצח היא ממשיכה לפקוד את קברו פעם בשבוע. לפעמים היא לא מאמינה שהוא איננו. ולפעמים זה כה חסר שאין עם מי להתייעץ, עם מי לצחוק ועם מי לכאוב. ולפעמים, כשהיא יושבת עם ילדיה ונזכרת בכל מיני דברים יפים שהיו, יש גם כוח לצחוק
13/11/87, 00:00
חגית ריטרמן

מאז שנטמן האלוף והשר רחבעם זאבי באדמת הארץ שאהב עולה רעייתו יעל פעם בשבוע אל קברו שבהר הרצל בירושלים. שנה כבר עברה, אבל רק ברגעים מסוימים פתאום חודרת בה ההכרה שבאמת איבדה את היקר לה כל כך, את גנדי שלה.

ומדי שבוע היא מוצאת על קברו עוד אבנים קטנות, מכתבים ומזכרות שאנשים משאירים. ביטוי לצערם של המונים שאיבדו מנהיג וגיבור. דמעתם של אוהביו שבאים לומר 'לא שכחנו'. יעל זאבי יודעת שהאובדן הפרטי שלה ושל משפחתה הוא אובדן של כל העם. עוד זוכרת איך במסע הלוויה עמדו אנשים ברחובות והצדיעו לו. כשחזרה מבית החולים בו נקבע מותו, מצאה בחצר הבית שלט על דיקט צבוע לבן במסגרת שחורה, מעין מודעת אבל במכחול שמישהו הכניס מבעד לגדר: "הלך האיש, נשארה האגדה. גנדי ת.נ.צ.ב.ה". המילים נכתבו בתערובת אותיות דפוס וכתב, וטיפות של צבע שחור שנזלו מהן נראות כמו דמעות שאין להן נחמה. יעל החליטה לשמור את השלט דווקא בגלל הפשטות שלו, קולו של אדם מן השורה שמבטא את הכלל.

בספרייה המפורסמת של רחבעם זאבי עומדים ארגזים עמוסים במכתבים המבכים את לכתו. מכתבי ניחומים ותודה של אנשים פרטיים, וגם חוברות של ציורי ילדים. בלילות השבעה, אחרי שהמנחמים הלכו, הוציאו בניו ובנותיו מכתבים מיוחדים והקריאו לאמם. המכתבים מגלים את מה שגנדי תמיד הצניע: שעזר למאות. ולא רק מהימין, אלא מקשת רחבה של אזרחי ישראל. יעל: "הוא לא התפאר במעשיו. הילדים ביקשו שיספר, אבל הוא אמר 'יש עוד זמן'. כשגמרנו את השבעה בני (בנימין) אמר לי: 'אמא, יש לי הרגשה שהיו קטעים גדולים בחיים שלו שאנחנו פספסנו. שמעתי אותם מהאלפים שבאו'".

אחזור מהר, חכי לי

יעל זאבי (לבית סלע) היא בת קיבוץ דגניה ב' שבעמק הירדן. ערש התנועה הקיבוצית. לאחר שאחיה נהרג במלחמת השחרור, לא רצו בקיבוץ שתתגייס, אבל היא התעקשה, והתגייסה לחטיבת יפתח בפלמ"ח.

יום אחד המתינו היא ושתי חברות ליחידה לטרמפ. גנדי, חבוש בכובע אוסטרלי גדול וכולו מאובק, עצר את הג'יפ. בדרך שאל כל אחת לשמה. "יפה", השיבה אחת, "מקסימה", אמרה השנייה, ויעל ענתה "זה לא עניינך". גנדי נדהם מתשובתה והחליט מיד: "אני אקרא לך בב"ש – בת בלי שם". חודשיים אחר כך, כשישבה וכתבה מכתב להורים, הופיע פתאום, פתח ספר ואמר "תקראי את השיר הזה". זה היה שירו של אלתרמן "גם הלילה נוותר על השינה". וגנדי הוסיף: "אני הולך כי יש לנו פגישה עם שרת, אבל אחזור מהר. חכי לי". יעל לא הבטיחה כלום, והשיבה שאם תסיים לכתוב היא תלך. אם לא – עוד תהיה כאן. "אז עוד לא ידעתי שאתו אסור להילחם כל כך".

כשנישאו גנדי שירת בצבא הקבע, ויעל גידלה לבד ארבעה ילדים. "כשהשתחרר הוא אמר לי: 'עכשיו יהיה לי יותר זמן, אנחנו יכולים לגדל עוד סדרה', ונולדה החמישית. אבל הוא המשיך לא להיות הרבה בבית, אז החלטתי שאסתפק בחמישה. היום אני מצטערת שלא שמעתי בקולו".

בדרכם המשותפת הייתה עזר כנגדו. בכל נימי נפשה רצתה שיצליח, שיהיה מאושר, שלא יפגעו בו. היא עצמה התרחקה מפרסום ומכל מה שיכול להציע לה היותה אשתו של קצין בכיר ואיש ציבור. גם הפעם בקושי הסכימה להתראיין, ובמהלך הראיון אמרה "אם גנדי רואה מלמעלה, הוא בטח לא מאמין שאני מתראיינת."

מאז שנכנס לפוליטיקה, לפני 15 שנים, הם היו כל הזמן יחד. ב'מולדת' לא היה כסף, אז בהתחלה הייתה גם הנהגת שלו "כדי שיוכל לנוח או לעבוד בזמן הנסיעה". בהרצאותיו ישבה בקהל, מאחור. "לא רציתי שיצלמו אותי ולא רציתי שידעו מי אני, כדי שאוכל לשמוע מה אומרים, איך מגיבים. כשהתנגדו לדעות שלו אמרתי 'זכותם', אבל כשדיברו עליו אישית דברים לא נכונים, לא יכולתי לסלוח ונורא סבלתי. לרוב הוא לא שמע, וכשסיפרתי לו אמר 'אל תתרגשי משטויות כאלה'. הוא לא היה נפגע, אני נפגעתי בשבילו".

היו חברים מהפלמ"ח ששינו את היחס כלפיו בגלל דעותיו?

"היו כאלה שכן, וזה כאב לו. הפלמ"ח והצבא היו בשבילו קודש. הוא הגיב במכתבים והם ענו 'לא אמרנו', 'לא התכוונו'. כשבכנסת ציינו יום לפלמ"ח, החליטו שמטעם הפלמ"ח גנדי ידבר. היו פלמ"חניקים ששמעו והתרגזו. הם אמרו 'כשגנדי ידבר, נעזוב את האולם'. כשגנדי דיבר יכולת לשמוע זבוב שעף בכנסת. איש לא זז, כולם היו קשובים. בכנסת לא מוחאים כפיים, אסור. כשהוא גמר לדבר, קמו ומחאו לו כפיים".

יחס עמוק לשפה

בבית משפחת זאבי יש ספרייה אדירת ממדים. עכשיו שולחן הכתיבה והכסא ריקים, ואלפי הספרים, מהם נדירים ועתיקים, עומדים בדום ואלם. כאן עבד רחבעם זאבי שעות ארוכות. כאן ישב לקרוא. ובין טיפול בנושא לאומי לעזרה לאדם פרטי, היו הנכדים מתגנבים בין המדפים, בשקט בשקט שסבא לא ישמע, ומפתיעים אותו בקפיצות וחיבוקים. סבא היה מקריא סיפורים, וסבא היה צוחק יחד אתם. על שולחנו הצטברו מעטפות עם בולים הנושאים את דיוקנו, מוכתם בחותמות דואר שהונחתו בגסות. "אני לא יכולה לראות אותן ולא יכולה לזרוק אותן", אומרת יעל.

לזאבי אוהב הספר היה יחס עמוק לשפה העברית. הוא הקפיד על עברית תקנית, והעיר למי ששגה. "הוא היה דייקן", מספרת יעל. "כשהוציא ספרים על ארץ ישראל, הוא היה בקשר עם פרופ' וילנאי, וכששאל אותו על פרטים מסוימים, וילנאי ענה 'מי ישים לב? אתה יכול לכתוב כך'. פעם וילנאי אמר: 'אתה לא מוכן להתפשר על שגיאות, ואם אין לך התשובה האמיתית, אתה לא תכתוב. זה יפריע לך מאוד'".

אולי מה שפרופ' וילנאי אמר היה נכון גם לגבי דרכו הפוליטית: ההליכה העקבית לאורן של אמיתותיו לא הקלה עליו.

"כשהיה בפוליטיקה אמרתי לו 'אתה כל כך ישר והגון, אתה לא יכול להיות פוליטיקאי', אז הוא ענה 'אני לא אעגל פינות בשביל למצוא חן. אז אקבל רק שני מנדטים, אבל אהיה ישר עם עצמי'.
"בתחילת דרכו הפוליטית הוא לא אמר 'טרנספר', אלא 'חילוף אוכלוסין'. אמרו לו: 'בן-גוריון קרא לזה טרנספר, אתה יותר צדיק ממנו?'. גנדי אמר שהבעיה היא שהקונוטציה נוראית, כי זה כאילו מה שהיטלר עשה, אבל בעצם היטלר ימח שמו עשה לנו 'טרנספורטינג' למחנות השמדה, והלוואי שהיה עושה לנו טרנספר לכאן, כי אז היינו פה עוד שישה מיליון. אחר כך הייתה תקופה שאמרו לו 'תרוויח קולות אם תחליף את המילה', והוא לא הסכים. אז הרבה אנשים שתמכו בו לא הצביעו בשבילו בגלל המילה ששובשה".

קשרים טובים עם רבין

לרחבעם זאבי היו קשרים טובים עם אנשי שמאל בהם רבין, פרס, רמון ולפיד, שהעריכו את הידע שלו, את אישיותו ואת עשייתו הצבאית. בקדנציה הראשונה של רבין כראש הממשלה הוא מינה את זאבי ליועצו לענייני לחימה בטרור. רחבעם ויעל זאבי היו בנסיעה כששמעו שרבין נורה. "הוא עצר ולא יכל להמשיך לנהוג. הוא ממש לא מצא את נפשו, וכל הזמן אמר 'הלוואי שהוא יצא מזה, הלוואי'. אבל אחר כך האשימו את הימין ואת אלה שעמדו בראשו."

יולי תמיר מהמרכז להנצחת רבין הופיעה בתקשורת ביום השנה ואמרה שאי אפשר להשוות בין רצח רבין לרצח גנדי

"היא לא הבינה 'איך מדברים עליהם בכפיפה אחת' ואמרה 'היום בבתי הספר כבר לא רוצים ללמד את מורשת רבין, רק את מורשת גנדי שהיא ערבי טוב הוא ערבי מת'. למחרת התקשרתי אליה ושאלתי: 'שמעת פעם שגנדי אמר ערבי טוב הוא ערבי מת? אני הלכתי אתו כל החיים, ומעולם הוא לא אמר את זה. לרבין מגיעות כל הזכויות, אבל בשביל לשבח אותו את צריכה לקטול את גנדי? גנדי לא עשה שום דבר בשביל המדינה? הרי המורשת שלו היא אהבת הארץ והמאבק על קיומה של המדינה'. היא התחילה להתבלבל, ואמרה 'יעל, אני יושבת עם אנשים, תני לי את הטלפון שלך ואני אענה לך'".
והיא באמת ענתה?

"עד היום היא לא ענתה. איך אפשר לדבר נגד הסתה ובאותה שעה להסית נגד אדם שכבר לא יכול לענות?"

איך את מרגישה עם זה שלא מוכנים לקרוא על שם גנדי את מוזיאון ארץ ישראל, מקום שהוא בנה ופיתח?

"בעבר היו לוקחים לשם ילדים כדי לראות מדליות. לא היו אפילו שירותים, רק קוצים ולכלוך. גנדי קיבל את המוזיאון לידיו, הוציא 250 משאיות אשפה, ובנה ושתל. הוא יצר פנינה שאין כמותה. ואיזה אודיטוריום נפלא הוא הקים שם.

כשגנדי נרצח פנו לרון חולדאי ואמרו שהמוזיאון צריך להיקרא על שמו. הוא אמר 'אתם צודקים'. כשהתחילו לטפל בזה, פתאום זה לא היה תלוי בו. הייתה קבוצת שמאל שהפגינה מול המוזיאון וכינתה את גנדי פשיסט. כנראה הם לא ראו מה יש בפנים".

יעל זאבי אומרת שאם המוזיאון ייקרא על שם רחבעם ויבנו שם מתקן מתאים לספרייה שלו, ספריו יעברו לשם. ביום השנה נפגשה המשפחה עם יו"ר הכנסת, עם הנשיא, עם פואד בן-אליעזר ועם ראש הממשלה. המשפחה נשאלה מה צריך להיעשות ולא נעשה להנצחת גנדי, וביקשה את המוזיאון. פואד אמר שיטפל בזה, "אבל מאז עסק בהישרדות פוליטית". שרון אמר שיעזור אם צריך, והנשיא הצהיר שהוא "מוכן לכתוב מכתב רשמי למי שצריך".

"התנ"ך האיר את דרכו"

בראיון ל'נקודה' סיפר פעם גנדי: "יש לי שתי כיפות בכיס. אחת סרוגה, שאותה אני חובש כשאני הולך אל השחורים, ואחת שחורה – שאותה אני חובש כשאני הולך אל הסרוגים. כדי להפגין את אחדות ישראל". את החזרה בתשובה של בנו סייר בנימין, שנמנה עם חסידי ברסלב, הוא קיבל באהבה. "גנדי היה מסורתי מאוד" מספרת יעל. "הייתי מדליקה נרות, היינו עושים קידוש. הילדים מיהרו ללכת לתנועה, אבל לא ויתרנו על קבלות השבת: כל ילד היה שר שיר או מדקלם. אבא שלי, שהוא קיבוצניק, גם חזר בתשובה. אני זוכרת את בני ופלמ"ח הולכים לבית הספר, אבי מניח תפילין, והם לא מבינים מה זה. לימים גם גנדי התחיל להניח תפילין".

בעקבות החזרה בתשובה של בני?

"הוא התחזק אז מבחינה דתית, אבל תמיד העריך את המסורת. הוא היה מצטט המון מהתנ"ך, ופלמ"ח אמר: 'אבא – ביד אחת היה לו רובה וביד השנייה התנ"ך'. התנ"ך האיר לו את דרכו".
ספרי קצת על הקשר שלו עם המתנחלים.

"הוא לא יכל להשלים עם זה שבתקשורת תוקפים אותם כל הזמן. כל כסף שהשיג, כל עזרה שביקשו, מיד התנדב להגיש. נסענו המון להתנחלויות, גם לרחוקות. לחברון באנו הרבה, ובקדומים גרנו שנה וחצי כי גנדי חשב שייתן דוגמא לח"כים אחרים לבוא לראות איך חיים שם. נסענו אז לבד, הוא היה עם העוזון שלו, אני עם האקדח שלו. כשאמרתי לו שמסוכן, הוא ענה 'שנינו חמושים, אין מה לדאוג. אם את מפחדת תישארי בבית, אני נוסע'. כמובן, מה אני אתן לו לנסוע לבד?

"כשנהיה שר ודרשו ממנו לנסוע עם ליווי, הוא אמר 'איך אסע ברכב ממוגן, מלפני ומאחורי משטרה, כשמאחור נוסעת אישה עם שלושה ילדים באוטו לא ממוגן? אם צריך למגן – אז שימגנו את כולם. אמרתי לו 'כאיש ציבור אתה מטרה', והוא ענה 'גם המתנחלים מטרה, עובדה שרוצחים אותם בלי סוף'. אבל הוא השלים עם זה ונסע באוטו משוריין ועם ליווי".

הרצח

בואי נחזור רגע לאותו בוקר מר. את יכולה לשחזר את הרגעים האלה?

"ישבנו ואכלנו ארוחת בוקר. גנדי סיים ואמר שהוא עולה. אמרתי לו 'חכה חצי רגע, נעלה יחד', אבל הנהג לא סיים לאכול, וגנדי לא רצה שהוא יפסיק בגללו. כזה היה גנדי".

באותו בוקר מיהר גנדי לעלות כדי להתראיין לתוכנית הבוקר 'בוקר בשבע' בערוץ שבע. היה חשוב לו לקיים ראיון אחרון לפני שתיכנס לתוקף התפטרותו מתפקידו כשר התיירות.

את יודעת מה רצה להגיד?

"לא. אולי רצה להגן על מופז. התקשורת עלתה על הרמטכ"ל, וערב הראיון בערוץ 7 גנדי נחלץ לעזרתו ב'פופוליטיקה'". מופז, יוזכר כאן, הזהיר את הממשלה מפני נטישת הגבעות המשקיפות על היישוב היהודי בחברון, ואמר שזו תביא לחידוש הירי על בתי היהודים ולרציחות נוספות. טענו נגדו שדבריו הם "הפרה של ההיררכיה".

יעל: "הוא עלה, ואנחנו עלינו שלוש דקות אחריו. המעלית נפתחה וראיתי שהוא שוכב על הרצפה. עוד לא ראיתי דם, וחשבתי שקיבל התקפת סוכרת. תכף עטתי עליו וניסיתי להרים אותו. אמרתי לנהג 'תעזור לי להרים אותו, הוא מקיא, נזיז אותו הצידה שלא ייחנק!'. ואז ראיתי פתאום ליד הראש שלו קליע, ומיד הבנתי. התחלתי לצעוק כמו משוגעת 'תביאו אמבולנס', 'תביאו עזרה'. אמרו לי שהאמבולנס הגיע די מהר. אני יודעת שהספקתי לרדת ולעלות במעלית, צעקתי למטה 'איפה האמבולנס?' וצלצלתי לבן שבירושלים. הוא לא הבין בכלל, הייתי היסטרית נורא, ואחרי שסגרתי את הטלפון הוא אמר 'רגע, אולי זו הייתה אמא'. הוא צלצל למלון. אמרו לו 'אבא שלך נורה', והוא עוד הספיק להגיע לפני האמבולנס. לא, אולי מהירות לא היה עוזרת, כי הפגיעה הייתה די קטלנית. לא התקרבתי, אבל כל הזמן ביקשתי שיגידו לי אם הוא נושם.

"רצנו לבית החולים, ואני לא יודעת איך, כל התקשורת כבר עמדה שם. עוד לא הבנתי מה קורה בדיוק, אבל ידעתי שהוא פצוע ולא רציתי שיצלמו אותו על האלונקה. וכמו חיה פצועה רצתי ביניהם וזרקתי להם את המצלמות. מישהו שהיה קצת יותר חזק ממני קפץ עם מצלמת הטלוויזיה מעליי, ושוטר שראה תפס וסילק אותו.

"נכנסתי פנימה והייתי עם בני. הילדים הגיעו, והגיעו שרים וחברי כנסת ששאלו את מנהל בית החולים שאלות, ואני כל הזמן הסתכלתי עליו, עקבתי כדי לראות את התגובות. ופתאום ראיתי שהוא עזב. ביקשתי להיכנס לראות אותו. ניגשתי ונתתי לו נשיקה וכך נפרדתי ממנו.

אין אשמים

הוא חשש שירצחו אותו? הוא דיבר על זה פעם?

"לא, הוא אמר 'אף אחד לא יצליח לעשות לי את זה', לא תיאר לו באיזו פשטות כן יצליחו".
מישהו לקח אחריות?

"באותו יום אמר ראש השב"כ 'האשמה היא שלנו'. אח"כ ישבו אצלי בבית ראש השב"כ וראש האגף לאבטחת אישים ואמרו לי 'לא ידענו בכלל שגנדי מתאכסן בהייאט. אולי זאת פאשלה שלנו'".
כמה זמן הייתם שם שלא ידעו?

"רק 13 שנה. האם השב"כ או קצין הביטחון של משרד התיירות לא הבינו שצריך לבדוק במלון את סדרי הביטחון?

"לפני שלושה חודשים הם אמרו לי – והם מביטים לי ככה בעיניים – 'אמרנו לעוזי לנדאו (שגם התאכסן במלון) ולגנדי תעזבו את המלון, הוא מסוכן. עוזי עזב, גנדי לא הסכים'. עניתי 'היום אתם אומרים לי שידע, מפני שהוא לא יכול לענות לכם?' אף אחד לא אמר. אילו אמרו אולי הוא היה מתייחס לזה בספקנות, אבל גם היה מספר לי שאומרים כך. אמרתי להם 'הסיפור על עוזי לא הגיוני. שלושה ימים לפני זה הוא התאכסן חדר לידנו במלון!'. כשהלכו הרמתי טלפון לעוזי ושאלתי 'מתי אמרו לך לעזוב את הייאט?' הוא אמר 'אחרי הרצח של גנדי'. מהמסקנות של ועדת החקירה הראשונה ניתן היה להבין שגנדי כביכול אשם ברצח של עצמו. בוועדת החקירה השנייה, של הכנסת, הגיעו למסקנה שהיו פאשלות אבל אשמים אין. אין מי שעשה את הפאשלות".

שנה אחרי הרצח, מה את חושבת על זה שהרוצחים יושבים במלון יריחו?

"תפסו אותם בשכם והעבירו לרמאללה בחיפוי של צה"ל ועם מסוק שהשגיח מלמעלה, שמא חס וחלילה מישהו בדרך ירצה להתנקש בהם. כנראה עשו איזה הסכם שלא יפגעו בהם, לא יודעת למה. אבל שצה"ל ילווה רוצחים של שר בישראל?! של אלוף במילואים בצה"ל?! איך זה יכול להיות? כשישבנו אצל יו"ר הכנסת עם ראש הממשלה והנשיא, פלמ"ח אמר שזה לא יכול להיות לא בגלל המשפחה, אלא בגלל הכבוד של מדינת ישראל".

בלעדיו

"להנציח באמת את גנדי", אומרת זאבי, "זה מקומות שלומדים בהם אהבת הארץ ואיך להתחבר אליה דרך התנ"ך. על הכרטיס של מולדת כתוב 'ארץ ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל' וגנדי אמר 'אם אתה נוטל אחד מהם, השאר לא יכולים לשרוד'".

גנדי נרצח ב-ל' תשרי, יום הולדתה של יעל. "פעם אמרתי לו שאני רוצה למות דקה לפניו כי לא אוכל לחיות בלעדיו. והנה, עברה שנה ואני למרות הכל ממשיכה לחיות וזה באמת רק בזכות הילדים הנהדרים שהוא העניק לי. אנחנו נפגשים הרבה, מדברים ומזכירים אותו ואת כל מה שחווינו איתו ולפעמים אפילו יש כוח להעלות צחוק על השפתיים".

בשיר שכתבה בעזרת אורן שמיר מתארת יעל זאבי את דמותו של גנדי, אוהב מולדתו ולוחם אמיץ, איש אשכולות שהיה לה כסלע איתן. כפי שבהתחלה אמר "חכי לי", השאיר בידיה ספר שירה, והלך למפגש עם הדרג המדיני, כך כל ימיו הקדיש את עצמו לעם ישראל וארץ ישראל כשהוא אומר "חכי לי". והיא חיכתה. חיכתה וידעה שישוב מכל משימותיו, עד הפעם בה לא שב: "...ודממה הארץ, נפל לו איש כסלע. / כיצד יכול עולם להתרוקן בין רגע? / אך לפעמים נדמה לי כי קולו אליי נישא / ולוחש 'ילדונת, חכי לי, אני בא!'".

שאלתי אותה מה היה הרגע הכי קשה בשנה שחלפה עליה. בקול שבור היא ענתה: "שהוא איננו", והסבירה שזה לא רגע מסוים, אלא החיבור של כל הרגעים שהוא לא כאן. "אין עם מי להתייעץ, אין עם מי לבכות, אין עם מי לצחוק, אין עם מי לכאוב. הוא כל כך חסר, שזה נורא".

גנדי והתקשורת

שאלתי את יעל אם הרגישה שינוי ביחס התקשורת אליו לאחר הירצחו. היא הראתה לי את שתי המהדורות של "שיחות עם רחבעם זאבי" מאת העיתונאי מיכאל ששר, זו שלפני הרצח וזו שאחרי. בסוף המהדורה שנכתבה בחייו הוסיף ששר אחרית דבר שפגעה לדבריה בגנדי. בתחילת המהדורה שלאחר הירצחו כתב פתיח רווי הלל. למהדורה הראשונה כריכה אדומה כמו דם, לאחרונה כריכה לבנה כמו דגל כניעה ופיוס.

הגבת פעם על השמצות שנכתבו עליו בעיתון?

"כשגנדי כבר היה בפוליטיקה, העיתונאי רונאל פישר כתב שלגנדי בכלל לא היתה תרומה ממשית לצה"ל, כאילו לא היה לו ערך, וקטל אותו לגמרי. זה פגע בו נורא. התייעצתי עם אנשים מה לעשות, ואורי סלע, שהיה שמאלן וכותב ידוע שאל 'את מסוגלת להחתים אלופים ורמטכ"לים לשעבר שמה שכתוב שם זה שקר גס, למרות שהם לא מסכימים עם דרכו הפוליטית? עניתי 'מה זה נקרא אם אני מסוגלת?'. באו בנותיי, מצדה, צאלה וערבה, וצלצלנו לכל בעלי הדרגות שהיו אתו בצבא. 120 איש חתמו לי, כלומר כל מי שפניתי אליו, מלבד אחד שפחד, דווקא מישהו שהיה אתו ביחסים טובים וגנדי עזר לו בכל הצרות שנקלע אליהן".

בראיון שנערך עם רחל סאמרלנד, אחותו של גנדי, הופיעה טענה כאילו אתם באתם לבקר אותה בביתה כדי 'לאמוד את שווי הנכס'.

"גנדי הוא האחרון בעולם שלכסף היה ערך אצלו. הוא חשב בכלל שכסף זה רק בשביל לקנות ספרים. לא אוכל או דברים אחרים, כסף זה כדי לקנות דעת. חוץ מזה, היה לו בית והוא לא נזקק לשלה. הוא ידע ששניהם כבר די מבוגרים וצריך לסגור את המעגל. אני בטוחה שהיא לא אמרה את זה אפילו, וזאת המצאה שלהם. נראה שהעיתונאים דיברו יותר מהגיגי לבם ממה שהיא אמרה".

עמוד 1 מתוך 2
הקודם | הבא