בשבע 432: מי פירק את החללית שלי?

היא פתחה את המצלמה, ולחצה על אחד הכפתורים. למרבה המבוכה, ראיתי את עצמי צועד בהבעה טושטושית מצד לצד במסדרון

אסתי רמתי , כ' באדר תשע"א

"נווה!" צעקתי בקולי קולות כשחזרתי הביתה מבית הספר ונכנסתי לחדר, "בוא הנה!"

נווה הציץ מהדלת. "היי תומר" הוא אמר בחיוך, "מה קורה?"

"תגיד לי אתה מה קורה!" אמרתי בכעס, "כמה פעמים אמרתי לך לא לגעת בחללית שלי, אה? ותראה איך היא נראית!"

החיוך של נווה נעלם. הוא הביט על המדף הגבוה, שם אני שומר את חללית הלגו שבניתי משך שבועיים שלמים, ושלא הרשיתי לאף אחד לגעת בה. החללית נראתה, איך לומר... קצת שונה ממה שנראתה אתמול. מישהו פירק את החלק האחורי, וחיבר אותו באופן מאוד מוזר לחלק הקדמי.

"זה לא אני", הוא אמר. "למה אתה סתם מאשים אותי? החללית המצ'וקמקת שלך לא מעניינת אותי בכלל. למרות שבעצם, היא נראית הרבה יותר יפה ככה..."

"שקרן!" קראתי, "מי זה עוד יכול להיות? אפרת? היא אמנם מפרקת את הבית, אבל למדף הזה היא עוד לא מגיעה... זה יכול להיות רק אתה".

נווה עשה את עצמו נעלב, "נמאס לי שאתה מאשים אותי בדברים שלא עשיתי!" הוא אמר, ויצא מהחדר בכעס.

משך כל אחר הצהריים לא דיברנו. שקרן כזה... משחק לי עם החללית, ואחרי זה לא מסכים אפילו להודות כמו גבר ולהגיד שזה הוא. איזה פעור.

"מה קרה לכם?" שאלה אמא בארוחת הערב, "רבתם?"

"איתו לא שווה אפילו לריב", אמר נווה.

"הוא הרס לי את החללית", אמרתי לאמא, "והוא עוד אומר שזה לא הוא!"

"ולמה אתה כל-כך בטוח שזה כן הוא?" שאלה אמא.

"מי זה עוד יכול להיות?" שאלתי. "את ואבא בטח לא תשחקו לי במשחקים, וגם לא ליאת. ואפרתי לא מגיעה. זה חייב להיות נווה!"

"אבל זה לא אני. מה אני יכול לעשות?" התערב נווה. "אולי חייזרים הטיסו אותה בלילה לירח, ולא הצליחו להנחית אותה חזרה כמו שצריך".

"מצחיק מאוד", אמרתי.

"תשמע, תומר... אם נווה אומר שלא הוא נגע בחללית, אז צריך להאמין לו", אמרה אמא, "היו יכולים לקרות כל מיני דברים שלא חשבת עליהם. למשל... אולי אני ניקיתי את המדפים שלך מאבק והפלתי את החללית?"

"עשית את זה?" שאלתי בקול קטן.

"לא", הודתה אמא, "אבל רציתי להראות לך שאתה לא מסוגל לחשוב על הכל. וזה באמת לא יפה להאשים את נווה אם אין לך שום הוכחות ממשיות. טוב, תפסיקו עכשיו לריב ותאכלו את הפסטה שלכם".

שתקתי. הכל טוב ויפה, אבל לי היה ברור שנווה אשם, ושלחתי לעברו מבט זועם.

בסוף הארוחה ליאת נכנסה הביתה. "שלום אמא, שלום נווה, שלום תומר, שלום בית!" היא קראה בקול עליז. אמא חייכה, "מה שלומך ליאתי? איך היה באולפנה?"

"סבבה!" היא אמרה. "הי, תומר, רוצה לראות משהו מצחיק? לא הספקתי להראות לך הבוקר, זה קטע אדיר, אתה תתפוצץ מצחוק..." והיא חיטטה בתיק והוציאה את המצלמה שלה, שתמיד נמצאת איתה.

"נכון שאתה תמיד לא מאמין לנו כשאנחנו אומרים לך שאתה הולך מתוך שינה? אז אתמול בלילה, כשלמדתי למבחן בתושב"ע, ראיתי אותך מטייל ברחבי הבית. איזה מצחיק אתה נראה... הייתי חייבת לצלם את זה. בוא תראה!"

היא פתחה את המצלמה, ולחצה על אחד הכפתורים. למרבה המבוכה, ראיתי את עצמי צועד בהבעה טושטושית מצד לצד במסדרון, ואז המצלמה עקבה אחרי כשחזרתי לחדר.

"עכשיו זה הקטע הכי חזק", צחקקה ליאת, "אפילו תוך כדי שינה אתה מנסה לבנות את החללית שלך!".

אופס.