בשבע 432: מהפכה? לגברים בלבד

תמונות הנשים המצריות העטופות מכף רגל ועד ראש מעידות כי למרות משאלות הלב, המהפכה רק תגביר את הדיכוי של זכויותיהן

רחל סילבצקי-טבק , כ' באדר תשע"א

בתקופה שבין החתימה על הסכמי אוסלו בשנת 1993 לבין מלחמת אוסלו בשנת  2000 נוצר האוקסימורן 'קרבנות השלום', אבל התקיימו בה גם כנסים לעידוד נורמליזציה בין ישראל למדינות ערב.

נעניתי לבקשה להרצות על 'האשה הדתית והמודרנה' כנציגת ישראל בכנס נשות המזרח התיכון באיסטנבול בנושא 'האישה והשלום העולמי'. הכרתי שם נשים אקדמאיות, רובן מוסלמיות אדוקות, מלבנון, בחריין, ירדן, מצרים, תוניסיה, כווית ואפילו אירן.

בתום ההרצאה שלי, ניגשה אלי נציגת מצרים, אשה נאה ולבושה בטוב טעם, בעלת טור בשבועון קהירי והראתה לי את עמוד 7 של מהדורת אותו שבוע. חציו היה משטח לבן ריק  הנושא את שמה. "הם שוב צנזרו את המאמר שלי", היא הסבירה בהשלמה. 

 המשכנו לשמור על קשר בפקס וטלפון עד שבעלה הטיל וטו, אבל קיבלתי את הכתבה היפה שלה על הכנס שכללה את דברי. כשנה לאחר מכן נפגשנו בכנס נוסף. הזמנתי אותה לבקר בישראל.

"בעלי אמר לי שאם אקבל הזמנה ואסכים לה, שלא אחזור יותר הביתה", היא ענתה. "ואת אוהבת אותו", עניתי בהומור. "כן", היא צחקה, "אז אין מה לעשות..."

מספר חודשים לאחר מכן, נחרדתי לקבל העתק של טור רווי שנאה ובוז שהיא כתבה לאותו עיתון: "אני לא מחבבת ישראלים, אבל אני מנסה להיות מנומסת. אז כשרחל סילבצקי מאמונה ניגשה אלי לדבר בכנס... עניתי בנימוס והלכתי. רחל הזמינה אותי לבקר בישראל. סירבתי. הסברתי שבעלי יגרש אותי אם אעשה זאת. 'תחשבי על זה', ענתה רחל, והתחלתי לחשוב... ידעתי שלעולם לא אבקר בישראל. מספיק לעקוב אחרי מה שהישראלים עושים... להבין ששיחות השלום הן סרק. אני אחד האנשים שאינו מאמין בשלום. אני סבורה שרק על ידי כוח מזוין יהיה אפשר לפתור את הבעיה, אבל עכשיו הם חזקים יותר... חונכנו לשנוא אותם והם אותנו... ישראל בשבילי תהיה הארץ האסורה לנצח".

לעולם לא אדע אם המאמר ביטא את רגשותיה של  רניה (שם בדוי) או את רצונה לשרוד במצרים של מובראק בעידן 'השלום' לאחר שנראתה מפטפטת אתי.

חשבתי על רניה בשבועות האחרונים, כשהתקשורת העולמית כתבה בליריות על הכמיהה לדמוקרטיה ורוח החופש הפועמות במצרים.

איפה היא, הרהרתי. הייתכן שהאשה המלומדת הזו מסתכלת עלי מהתמונות המבהילות של נשים מפגינות, המכוסות, למעט העיניים, מכף רגל עד ראש?

הרי נשים כמעט ולא נראו בתחילת ההפגנות במצרים. בהמשך, הן הופיעו בניגוד לגברים,  בלבוש האסלאם הרדיקלי. משמעות בגדי הנשים יכולה להצביע על דיכוי או על ההפך, הזדהות מרצון עם דרישות האסלאם.

אבל על דבר אחד הלבוש מעיד בצורה ברורה - הכיוון של המהפכה. מראה הנשים מוכיח שהיא אינה צועדת לקראת דמוקרטיה ושוויון במובנם המערבי.

הפמיניסטיות הרדיקליות בעולם אינן נלחמות ביחס האסלאם לנשים ולא בלבוש האסלאמי הנשי. להפך. הדעה הליברלית היא שיש לכבד את זכות הנשים האסלאמיות להתלבש כרצונן. נעלם מעיניהן היחס הסלחני לרצח נשים על רקע כבוד המשפחה באסלאם, התקפות מיניות ואלימות שהן מנת חלקן של 98 אחוז מנשות מצרים ,לפי סקר שערך מכון פיו.

ואין ספק שזכותה של אשה להזדהות עם תפישת מעמד האשה באסלאם הפונדמנטליסטי.  זכותה הליגיטימית של כל אשה, וגם של חברתי לשעבר רניה, להתכסות בחיג'ב, בבורקה, בניקב או במה שהיא רוצה. אלא שבדמוקרטיה מערבית, זכותה להחליט גם אחרת. זכויות האזרח כוללות את הזכות לקבוע לאיזו קבוצה, דת, סביבה  להשתייך ובאיזו מידה.

בעולם הערבי המתהפך מול מצלמות הטלוויזיה המצלמות כעת גם את הנשים, ובניגוד לכתבות הרומנטיות על הכמיהה לחופש האזרח, אין לנשים זכות כזאת, או זכויות בכלל.  כתבתCBS  לארה לוגן, נוצריה בלונדינית ואם לשניים שעברה לפני שבוע התקפה מינית אלימה בכיכר תחריר על ידי המון מצרי גברי כמה לחופש האזרח, תוכל להעיד על לכך. וגם  על שקט התקשורתי לגבי האירוע, צנזורה מרצון לאירוע שלא תאם את ההזיות המחייבות את הכתבים.

איחולי, רניה. והמשיכי להיזהר מהצנזורה.