חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

אבא בא, סבא בא

תופעת הורים וסבים שעוברים לגור בקרבת ילדיהם הנשואים, צוברת תאוצה דווקא בציבור הדתי | ד"ר דניאל גוטליב, מצטרף בחום להמלצה
03/03/11, 15:35
רבקי גולדפינגר


הפסיכולוג ד"ר ברוך כהנא: כיום ישנה מגמה ברורה לחזור לדגם של 'משפחה מורחבת'. לסבא ולסבתא יש יותר מקום בתא המשפחתי. בציבור הדתי, שבו המשפחתיות מלכתחילה יותר עוצמתית, תהליך כזה של הכנסת דור ההורים המבוגרים לחיי המשפחה יהיה משמעותי הרבה יותר

ברגע שבו עזבו את הבית במושב, התחיל אצלם המשבר הגדול. הם התנתקו מהמקום שהיה במשך עשרות שנים כל מהותם. מיום המעבר הכול אצלם היה מחולק לקטגוריות: 'כמו שם' או 'לא כמו שם'. הם התגעגעו לחיים הישנים במושב ולמרחבים הפתוחים

אמא סבלה ממצב רוח ירוד, ודווקא המעבר לבית חדש עם רהיטים חדשים ונוף מקסים הכניס לה תקווה ורעננות לחיים. היה מאוד משמעותי בשבילה שבני המשפחה הפכו פתאום לכל כך קרובים וזמינים. זה נתן לה טעם לחיים
תופעת הורים וסבים שעוברים לגור בקרבת ילדיהם הנשואים ונכדיהם, צוברת תאוצה דווקא בציבור הדתי | לצד התוצאות החיוביות של כיבוד הורים מחד וסיוע בטיפול בנכדים מאידך, המעבר עלול לגרום גם השלכות נפשיות לא קלות הן להורים המבוגרים והן לילדיהם | קשיים כמו ניתוק מהסביבה המוכרת, מעבר מפעלתנות לחוסר עשייה או התאקלמות בקהילה צעירה, יכולים להביא גם להידרדרות בריאותית להורה המבוגר, מעידים הילדים | מאידך, מספרים אחרים, הביקור היומי של הנכדים לצלחת מרק, מעניק טעם חדש לחיים בגיל השלישי

זה כבר הפך לתופעה של ממש: הורים מבוגרים מעתיקים את מקום מגוריהם קרוב לילדים ולנכדים. יותר ויותר הורים עוזבים את ביתם, שם גרו במשך עשרות שנים, ועוברים להתגורר סמוך לאחד מילדיהם. בשנים האחרונות מורגשת המגמה במיוחד בקרב הקהילות הדתיות ברחבי הארץ, וכבר ניתן לפגוש כמעט בכל עיר ויישוב הורים שעזבו הכול והשתלבו בקהילה הצעירה של בנם או בתם.

 ללכת עם הנכדים לבית הכנסת

שלמה ואילה סטרול, בני זוג בשנות השבעים לחייהם, הם דוגמה מובהקת לתופעה. לפני כעשור הם עזבו בית וקהילה באחת משכונותיה הוותיקות של חיפה, ועברו לגור ליד בתם הצעירה בעיר אלעד שבמרכז הארץ. "בחיפה גרתי חמישים שנה, ומאוד אהבתי את האווירה ואת החברים שם", מספר שלמה, ניצול שואה יליד רומניה. הוא הגיע ארצה על גבי האונייה 'גלילה' היישר לנמל חיפה. שלמה התגורר תחילה במעברה ואחר כך בנה את ביתו בשכונת שיכון המזרחי בעיר. "חיפה היתה הבית שלי מהיום הראשון שעליתי לישראל, בשנת תש"ט", הוא מציין. את שלושת ילדיהם גידלו בני הזוג סטרול בחיפה. שלמה היה פעיל בבית הכנסת השכונתי ובמשך שנים ארוכות הקדיש את זמנו לכלל חברי הקהילה החיפאית. למרות כל אלה, בחרו השניים לעזוב הכל ולהתחיל בחיים חדשים קרוב לילדים. "ההחלטה לעזוב נבעה מהרצון לגור לצד הילדים והנכדים. היה לנו טוב בחיפה, אבל הילדים היו רחוקים מאיתנו והרגשנו שאנחנו מפספסים את העיקר. כשהבת קנתה דירה באלעד הצטרפנו גם אנחנו וקנינו דירה באותה השכונה", הוא מסביר. "כאן, קרוב לנכדים, אנחנו נהנים מהם ומשתדלים לעזור במה שאפשר. ההנאה היא הדדית", הוא מדגיש. "הילדים מרגישים טוב מהעובדה שאנחנו בסביבה. כשצריך אני מוציא את הנכדים מהגן. אשתי שומרת על הקטנים כשהם חולים ולא הולכים לבית הספר. הנכדים יודעים שיש להם סבא וסבתא מעבר לפינה, וכשהם רוצים הם מוזמנים לבוא להתפנק אצלנו", אומר שלמה.

בני הזוג סטרול אינם מסתירים את המורכבות הכרוכה בהשתלבותם בחברה הצעירה מהם בעשרות שנים, אך מדגישים ש'הרווח גדול מההפסד', כהגדרתם. "נכון, נושאי השיחה של האימהות הצעירות בבית הכנסת הם לרוב על טיטולים, שיעורי בית וחינוך ילדים, ואני כבר מזמן עברתי את התקופה הזו", מודה אילה, "אבל יחד עם זאת, הקהילה הצעירה עוטפת אותנו בחום ומקבלת אותנו כחלק בלתי נפרד ממנה. גם באלעד שלמה פעיל בבית הכנסת ודואג לכל דבר קטן שצריך טיפול. שלמה הפך לסבא של כולם", אומרת אילה בחיוך. שלמה מוסיף ומתאר בהרחבה את הנחת לה הוא זוכה מדי שבת וחג כשהוא צועד יחד עם נכדיו לבית הכנסת. "אנחנו לא היחידים שעזבנו את הקהילה בחיפה", מציינת אילה. "לאחר שהילדים של כולנו נישאו וקבעו את ביתם במקומות שונים בארץ, הרבה מהחברים בחיפה עברו לגור לצידם. למעשה התפזרנו בכל הארץ: ביישובים ביהודה ושומרון, במרכז ובדרום הארץ".

גם חנה, תושבת ירושלים בת 79, החיה בגפה בשנים האחרונות, בחרה לעשות שינוי בחייה והחליטה לגור סמוך לבתה באחת משכונות ירושלים. "בעידוד המשפחה, אמא הגיעה למסקנה שכדאי לה לעבור לגור לידי וכך ליהנות מהנכדים ולקבל עזרה מאיתנו בכל שעה שצריך", מספרת הבת. "היא עשתה את הצעד הזה בתקופה ממש לא פשוטה בשבילה. היא סבלה ממצב רוח ירוד, ודווקא המעבר לבית חדש עם רהיטים חדשים ונוף מקסים הכניס לה תקווה ורעננות לחיים. היה מאוד משמעותי בשבילה שבני המשפחה הפכו פתאום לכל כך קרובים וזמינים. הנכדים יכולים לקפוץ לסבתא לחמש דקות לאכול צלחת מרק, או סתם להתעניין בשלומה. זה נתן לה טעם לחיים. אנחנו מצטערים שלא עשינו את המעבר הזה כבר כמה שנים קודם", אומרת הבת.

 הדתיים מכבדים יותר

ד"ר רחל וינינגר, המתמחה בזקנה ומרצה במכללות ולבני הדור השלישי בכל רחבי הארץ, רואה בתופעת העתקת מקום המגורים של הורים סמוך לילדיהם כמאפיינת במיוחד את הציבור הדתי. "כנראה שחונכנו לכבד הורים", קובעת וינינגר. "זה טבוע בנו לכבד ולהעריך את בני הגיל השלישי. אני נפגשת עם זה יום יום בשטח. האוכלוסייה הדתית חונכה על 'והדרת פני זקן' ועל 'כבד את אביך ואת אימך' בצורה מאוד משמעותית. היחס ביישובים ובקהילות הדתיות מאוד חם ומקבל. הילדים יודעים להעריך את כל מה שעברו ההורים בימי חייהם ואת מה שהצליחו לבנות, למרות הכול. בסך הכול, הבנים הדתיים מוקירים ומעריכים את הוריהם ומשתדלים כמה שיותר לעזור במה שצריך".

את הגושפנקה המדעית לכך מעניקה פרופ' אריאלה לבנשטיין, מנהלת המרכז לחקר הזקנה (גרונטולוגיה) באוניברסיטת חיפה. במחקרה בחנה לבנשטיין את השפעת הדתיות על הנורמות המשפחתיות, ובו הוכח באופן חד משמעי כי בנים למשפחות דתיות חשים חובה גדולה יותר ואף מתמסרים בפועל לסייע להוריהם המבוגרים. במחקרה קבעה פרופ' לבנשטיין כי מחויבותם של בנים דתיים להוריהם מתבססת על דגשים חזקים יותר ביחס לערכים כמו 'עזרה לזולת' ו'כיבוד הורים'.

למרות ערכה החיובי הרב, מסתבר שתופעה זו היא לעיתים פעולה מורכבת, הגוררת עימה לא אחת קשיים שונים הן להורים והן לילדים. ד"ר רחל וינינגר מביאה את סיפורה האישי כדוגמה. וינינגר קיבלה את אימה המבוגרת בזרועות פתוחות לביתה החם שבקדומים, אך כעבור שנתיים נוכחה לדעת שהמהלך שנבע מרצון להיטיב, היה לא נכון עבור האם. "אמא שלי כיום בשנות התשעים לחייה. בצעירותה היא היתה אישה פעילה ונמרצת. במשך שנים היא ניהלה חנות ספרים ברמת גן", מספרת ד"ר וינינגר. לאחר שהחנות בה עבדה נסגרה, הציעו לה בני משפחתה לבוא ולגור יחד עימם בביתם שבקדומים. האם, החיה בגפה, נעתרה לבקשתם. "במשך שנתיים אמא גרה אצלנו. סדר היום שלה היה קבוע. בבוקר היא היתה הולכת למועדון לבני הגיל השלישי ונפגשת עם חברות, ומשעות הצהריים היא נותרה בבית לבדה עד שחזרנו כל אחד מעיסוקיו". האם שמטבעה היתה פעלתנית ו"לא הטיפוס האופייני של קשישה", חשה חוסר שביעות רצון מהשקט וחוסר העשייה שנכפו עליה. לאחר שנתיים החליטה לעזוב את החיים הנוחים עם משפחתה האוהבת ולחפש מסגרת שונה שתתאים לצרכיה. 

גם במקרה של אליעזר וסלי, סמנכ"ל כספים בחברת 'אלקו', המעבר של הוריו סמוך למקום מגוריו היה אמנם בלתי נמנע, אך היווה לדעתו זרז להידרדרות במצבם הבריאותי. "ההורים שלי עלו לישראל לאחר השואה וקבעו את ביתם במושב עין אילה", מספר וסלי. "במשך עשרות שנים הם היו חקלאים בנשמה. הם גידלו וטיפלו במסירות יום ולילה בלול התרנגולות וברפת. לאמא היתה גם גינה יפה שהיא טיפחה. כשההורים הגיעו לשנות השבעים לחייהם הם החלו לסבול מבעיות בריאותיות שונות. הגענו יחד איתם להבנה שעם כל הקושי, אין מנוס ממעבר מהמושב למרכז הארץ כדי להיות קרובים אלינו, הילדים".

איך ההורים קיבלו את זה?

"ברציונל הם ידעו שזה מה שצריך לעשות, אבל במבט לאחור, ברגע שבו עזבו את הבית במושב, באותו הרגע התחיל אצלם המשבר הגדול. ההורים שלי הרגישו שהם התנתקו מהמקום שהיה במשך עשרות שנים כל מהותם. מיום המעבר הכול אצלם היה מחולק לקטגוריות: 'כמו שם' או 'לא כמו שם'. הם התגעגעו לחיים הישנים במושב ולמרחבים הפתוחים".

אולי בדיעבד הם היו צריכים להמשיך ולהזדקן בביתם שבמושב?

"לא יכולנו לעשות את זה אחרת. הקרבה הפיזית אפשרה לנו לדאוג להם ולהעניק להם באופן שוטף את הצרכים הרפואיים הנדרשים. כשהם עברו אלינו, הם כבר סבלו ממחלות ונזקקו לעזרה ולתמיכה יומיומית. במרחק הגיאוגרפי הגדול שהיה מהמושב, לא היינו יכולים לדאוג ולהשגיח עליהם. זו היתה משימה בלתי אפשרית. אולי בשלב הזה של חייהם ההורים כבר לא היו מסוגלים לפתוח בחיים חדשים, וככל הנראה מכאן נבע הקושי הגדול", אומר וסלי. לאור ניסיונו האישי, הוא מציע לכל אותם הורים המתכננים מעבר דומה, להשתדל ולבצע זאת בשלב מוקדם ככל האפשר בחייהם. "עדיף לא לדחות מעבר שהוא כל כך משמעותי ובעל השלכות, לגיל מבוגר מדי. אם ישנן מחשבות בכיוון, אני ממליץ בחום לעשות זאת בשנות החמישים והשישים של ההורים, כשישנה עוד יכולת הסתגלות גבוהה וכשיש עדיין את הכוחות לפתוח בחיים חיוניים במקום המגורים החדש", מסביר וסלי.

ההורים עוברים לשומרון

ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי, מצטרף בחום להמלצה. "קיים חשש ממחיר אישי-נפשי כבד שעלול לשלם ההורה כתוצאה ממעבר שכזה. זוהי בדיוק חרב הפיפיות של העניין. זה יכול להיות דבר משמח ומחייה להורה המבוגר, אבל עלול לגרור קושי עצום. ניתוק אדם מהסביבה המוכרת, במיוחד בגיל מבוגר, נוגע במרכיבים מאוד ממשיים בבריאות הנפש. כמובן שהשפעות המעבר הן שונות ממשפחה למשפחה וממבוגר למבוגר", קובע ד"ר גוטליב, ומביא את הוריו כדוגמה לאפקט השונה בין אדם למשנהו שיוצר המעבר לקרבת הילדים. "ההורים שלי עלו לישראל מארצות הברית כדי לחיות קרוב אלינו. בזמן העלייה אמא כבר היתה במצב בריאותי לא טוב, ולצערי היא נפטרה בישראל לאחר שנתיים לא קלות בכלל. לאבא, לעומת זאת, המהלך היה מצוין. אבא היה מנתח בעל שם, וחששנו שהמעבר יהיה לו קשה. אבל אבא מיד התאקלם והוא מאוד נהנה מהקרבה למשפחה. אבא ממש פורח כאן", אומר ד"ר גוטליב. 

אז לעבור או לא? התשובה לשאלה היא ככל הנראה אישית ביותר ומותאמת לאופיו של כל אדם ואדם. "יש להבין כי שינוי מקום המגורים משליך על כל תחומי החיים", מדגישה ד"ר רחל וינינגר, ומסבירה כי העתקת מקום המגורים והשינויים הרבים הנלווים לכך, מחייבים תקופת הסתגלות. "מעבר דירה נראה לכאורה כפעולה טכנית קצרת מועד, אבל במקרים רבים מדובר בפעולה רגשית ארוכת מועד. צריך לקחת בחשבון שההסתגלות לסביבה החדשה, במיוחד אצל אדם מבוגר, יכולה להימשך חודשים ארוכים". וינינגר מציינת את הקושי המיוחד אותו חווים הורים רבים במעבר מסגנון חיים אחד למשנהו. "הורה שרגיל לחיי עיר סואנים ועובר ליישוב שקט במקום שהוא נידח יחסית, או להיפך - הורה שחי במשך שנים בכפר ועובר לגור בעיר הגדולה ליד ילדיו, יכול לסבול מתחושה של חוסר שייכות. זה לגמרי טבעי", אומרת וינינגר. "מצד שני, יש הורים שהשינוי יכול להוות עבורם שלב חדש ומבורך בחיים. הורה שמסתגל לשינוי ובונה לעצמו במקום החדש מסגרת חיים שמתאימה לו - יוכל ליהנות מהמגורים לצד המשפחה לאורך הזיקנה", היא מסכמת.  

שרית בס, רכזת הגיל השלישי ויועצת ראש מועצת שומרון לאזרחים ותיקים, מכירה במסגרת עבודתה מקרים רבים של הורים שהגיעו בעקבות ילדיהם ליישובים השונים ברחבי השומרון. "בעשורים האחרונים חלו תמורות במבנה המשפחה", מסבירה בס. "תוחלת החיים הארוכה יוצרת מערכת יחסים בין-דורית ענפה. ההורים המבוגרים זוכים לשנים ארוכות ומבקשים להמשיך וליהנות מבני משפחתם. כיום ישנם בשומרון הורים שבחרו לגור בסמוך לילדיהם, והם מהווים חתך אוכלוסיה ייחודי וחשוב", אומרת בס. "לעניות דעתי, בחלק גדול מאותם מקרים אחד מבני הזוג נפטר, והילדים דואגים להורה שנותר לבדו ומעודדים אותו לבוא לגור בסמוך אליהם. מעבר כזה הוא לא תמיד קל ופשוט לאדם המבוגר. הוא נאלץ להתנתק מהסביבה המוכרת, מהרופא המטפל בקופת חולים או מהמכולת השכונתית. ההורה צריך להתחיל מחדש וזה לא פשוט. במסגרות שלנו אנחנו מודעים לקושי ומנסים להקל על ידי שיתוף המבוגר בחיי הקהילה ומציאת תחומי עניין חדשים".

לגור קרוב, לשמור מרחק

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני, מבקש להדגיש כי החיים זה לצד זה של הורים מבוגרים ומשפחות הילדים, הוא מהלך נפלא אך צופן בחובו גם פוטנציאל לחיכוכים ופגיעות בין הצדדים. "סבא וסבתא הם חלק חשוב ביותר בהתפתחות הרגשית התקינה של הילד, ולכן החיים בקרבתם יכולים לתרום ולפתח במובנים רבים. אבל על ההורים שעוברים לגור ליד הבן או הבת ישנה מחויבות להיות רגישים ביותר. הקרבה הפיזית עלולה ליצור התמודדויות חדשות בתוך המשפחה וחשוב לשים לב לכך", מתריע ד"ר כהנא. "לא אחת אני נפגש עם הורים שבלי לשים לב כופים את העולם הערכי שלהם על הדור הצעיר ולא מאפשרים לילדים לבחור בסגנון חיים הרצוי להם. הערות לבן נשוי כמו: 'למה לא היית הבוקר בתפילה בבית הכנסת?' או 'אצלנו במשפחה לא מקובל לעשות ככה' עלולות להיות הרסניות. חשוב ביותר שהורים ייתנו את המרחב הנדרש לילדיהם הבוגרים כדי שיוכלו לגבש לעצמם דרך חיים משלהם".

ד"ר כהנא מביא כדוגמה מקרה של הורים הגרים בסמוך לבנם, ובמהלך הביקורים היומיומיים מעירים הערות ביקורתיות בנוגע לחינוך הנכדים. "הם היו נכנסים הביתה ומיד מתחילים לזרוק הערות בסגנון: 'אל תגידי לילד ככה' או 'איזה מסכן הילד' ועוד. ההורים המבוגרים לא היו מודעים להרס שזרעו בכל התערבות מיותרת שכזו, והבן שלהם חש פגוע וצבר תסכול רב. כמובן שההורים יכולים לחוות דעה בעדינות ובכבוד בנוגע לחינוך אבל יחד עם זאת, חובה להפנים שהאוטונומיה של ההחלטה כיצד לנהוג נמצאת אך ורק אצל הורי הילדים. כשהסבא והסבתא יקפידו לתת את המרחב הנדרש לילדים ולא יתערבו בשיקוליהם, תוכל להיבנות מערכת חיים הדדית נפלאה".

ד"ר כהנא מציין כי מנגד, חלה על הילדים חובה ואחריות להכיל ולכבד את ההורים שהפכו לשכניהם החדשים. "מביקור של פעם בחודש זה הופך למפגש הרבה יותר אינטנסיבי ויומיומי, ולכן יש להציב גבולות ברורים. חשוב לתת אחד לשני את האוטונומיה הנדרשת לחיים בריאים. מומלץ לשתף את ההורים בפתיחות ובכבוד הראוי בציפיות והחששות מהמעבר".

כיצד ניתן להסביר כי למרות שנראה שהעניין סבוך ורגיש, מדובר בתופעה שהולכת ומתרחבת בשנים האחרונות?

"זה לא מפתיע אותי בכלל", אומר ד"ר כהנא ומסביר: "עד לימינו, בעידן המודרני המודל של משפחה גרעינית המתנערת מההורים ומגבשת לעצמה דרך עצמאית משלה, הפך לנפוץ יותר ויותר. האינדיבידואליזם תפס מקום מרכזי והמשפחה התמקדה כמעט רק בעצמה. במקביל, חלה התערערות במעמד של דור המבוגרים. כיום ישנה מגמה ברורה דווקא לחזור לדגם האחר של 'משפחה מורחבת'. ישנו רצון לקשר משפחתי נרחב יותר. לסבא ולסבתא יש יותר מקום בתוך התא המשפחתי. ומובן שבציבור הדתי, שבו המשפחתיות מלכתחילה יותר עוצמתית, תהליך כזה של הכנסת דור ההורים המבוגרים לחיי המשפחה יהיה משמעותי הרבה יותר. אני בהחלט רואה בחיים של הדור המבוגר קרוב לבני משפחתם דבר נפלא, וחש סיפוק מכך שמדובר בתופעה כל כך נפוצה בציבור הדתי".

------------------------------------------------------------    

Rivkig.besheva@gmail.com