גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 434ראשיהפצה

פשעת? אנחנו הכתובת - שופטים ושוטרים

נוסח הפרסומים שמרשים לעצמם עורכי דין בגוגל ובפייסבוק גולש לעיתים לכדי שידול, האסור על פי החוק
10/03/11, 13:27
יאיר שפירא

נוסח הפרסומים שמרשים לעצמם עורכי דין בגוגל ובפייסבוק גולש לעיתים לכדי שידול, האסור על פי החוק | כתב אישום עם בסיס עובדתי רעוע ביותר הסתיים בזיכויים של בני הזוג כהן מחברון. מדוע בכלל הוגשה התביעה? אולי שי ניצן יודע | האם הרכב מורחב של שופטי בג"ץ יבטל את חוק החנינה למתנגדי ההתנתקות? 

הבדיחה על עורכי הדין הרודפים אחרי אמבולנסים כדי לנסות ולהשיג לקוחות נפוצה הרבה לפני שמספר עורכי הדין בישראל נשק לחמישים אלף. אמנם על פי האומדן של חברת הייעוץ 'דן אנד ברד סטרייט' השכר הממוצע של עורכי הדין עלה בשנה החולפת, אך בדיחות ותיקות נכתבו גם על אמינותו של הממוצע. וכך בעוד המשרדים הגדולים גדלים עוד יותר ומתבססים כלכלית, אלפי עורכי דין מתבוססים במלחמה על כל לקוח.

חוק לשכת עורכי הדין ניסה לשוות למקצוע מראית עין מכובדת ולמנוע מלחמה פרועה על הלקוחות, ועל כן הגביל את הפרסום לכללים שקבעה הלשכה. זו פרסמה לאחרונה כללים לפרסום באינטרנט. אסור לעורכי דין למשל לפרסם על ידי באנרים באתרי אינטרנט. אסור להם גם לנהל פורום באינטרנט תמורת תשלום לאתר המארח. ועדת הפרסום בלשכה התירה פרסום בגוגל ובפייסבוק על ידי קישורים ממומנים. ואכן, תוכלו לבחור עבירה פלילית כל שהיא, או סתם נקבו בשמה של צרה כזו או אחרת, הקישו במנוע החיפוש, ושפע של קישורים יזמינו אתכם לאתרים של עורכי דין שונים. אלא שבסקירה קצרה שערכנו הסתבר כי גם הקישורים הממומנים יכולים להיות אגרסיביים עד כדי מה שייראה כעברה על החוק.

סעיף 56 לחוק עורכי הדין קובע כי "לא ישדל עורך דין, בעצמו או על ידי אחר, כל אדם למסור לידיו עבודה מקצועית". מסתבר שאסור לעורכי דין לרוץ אחרי אמבולנסים, ובאופן כללי אסור לשכנע אדם להעביר לטיפולם תיק. גם פרסום בוטה מידי יכול להיחשב כשידול. כך למשל, הקישור שעלה בגוגל כשהקלדנו את המילה מעילה הכריז "הטלפון היחיד שאתה צריך מהרגע שהסתבכת בפלילים. התקשר עכשיו", ושלח אותנו למשרדה של עורכת דין. בפעם אחרת קפץ הקישור "הטרדה מינית - צור קשר מייד !" לא יצרנו קשר, אך בהחלט גיגלנו את שמו של עורך הדין המפרסם, וגילינו שהוא ממליץ בכל פה על השירות. "עד היום אני מתקשה להאמין כי לקוחות בתחום הפלילי מגיעים אליי דרך האינטרנט", כתב עורך הדין הפלילי "ואין ספק כי הסיבה העיקרית לכך היא הקידום האגרסיבי... אשר דואג שאהיה תמיד במקומות הראשונים בגוגל".

כתב אישום חלול

שופטת בית משפט השלום בירושלים, רבקה פרידמן-פלדמן, זיכתה בשבוע שעבר את ענת ורונן כהן, תושבי בית שניאורסון בחברון, וזה לא היה קשה. הזוג כהן, כך ניטען בכתב האישום, פרץ קיר משותף בין בית שניאורסון לבית חרבאווי ובנה בו מטבח. על כן הואשמו בני הזוג בהשגת גבול ובכניסה לבית כדי להקניט את בעליו.

מי הוא התושב המוקנט של בית חרבווואי?  אף אחד. כבר ארבעים וארבע שנה שאיש לא גר במבנה, שפתחיו אטומים בבטון ומרותכים. מי הוא אם כן בעליו של המקום שהוקנט מהפלישה? לא ברור. על פי הרישומים, הבית הגדול מחולק לארבע יחידות המוחזקות בידי בעלים שונים. שתיים בידי משפחות אלגיבאלי, אחת ע"י משפחת דוויק, ואחת כמובן ע"י משפחת חרבאווי. אבל מכיוון שכמעט חצי מאה איש לא התגורר במקום, והתרשימים העתיקים מתארים רק את החלוקה של הקומה העליונה, אי אפשר לדעת בחלקה של איזו משפחה נפרץ הקיר. מכל מקום, התביעה הצליחה לאתר מתלונן - מיופה כוח של משפחת דוויק. הוא אומנם לא ביקר בבית, אך כשצפה ממרחק של מאה וחמישים מטר ראה שני מתנחלים במקום, והיה נראה לו שהם עוסקים בשיפוצים. מי שהצליח לתאר את המתרחש ברזולוציה טובה הרבה יותר היה איש שלום עכשיו, ואחד מראשי הארגון הפרו-ערבי 'שוברים שתיקה'. הוא העיד והציג צילומים של קיר גבס שנבנה, חומרי בנייה שנערמו ממול לבית שניאורסון, ונער יהודי על גג המבנה. הוא לא ידע למשל מה הוא הגבול החוקי בין הבית היהודי לזה הערבי. גם העד השלישי, מפקח מנהל התיאום והקישור, לא ידע, שכן לפני מלחמת ששת הימים פלשו ככל הנראה ערביי בית חרבאווי לתוך חללו של בית שניאורסון, ואין לדעת היום האם בית שניאורסון פולש אל תוך חללו של בית חרבאווי או שמא ההפך הוא הנכון.

ומי פלש? בוודאי שלא משפחת כהן. הם שוכרים במקום, וכל השיפוצים שנעשים בבניין מעת לעת נעשים על ידי בעלי הנכס - 'מחדשי הישוב היהודי בחברון'. החדר שבעטיו הוגש כתב האישום אינו פתוח לדירתה של משפחת כהן, והתביעה לא הצליחה להסביר בבית המשפט מה שכנע אותה שהוא בשימושה של משפחת כהן.

ומדוע סברה התביעה שמדובר במטבח? ההסבר שניתן בבית המשפט היה כי פקח המנהל האזרחי מצא במקום סירים. מדוע אם כך החליטה מדינת ישראל להעמיד לדין פלילי את בני משפחת כהן? מי יודע? אולי שי ניצן.

חנינה מן הצדק

השבוע הרחיבה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, את הרכב השופטים בעתירתם של אנשי שמאל נגד חוק ההתנתקות. החוק, שנחקק בשנה שעברה, הורה על ביטול הליכים משפטיים ומחיקת רישומים פליליים נגד מפגינים במהלך ההתנתקות שהואשמו או הורשעו בעברות פליליות קלות. המאבק על חוקיותו של החוק הוא סמלי בעיקרו, שכן מי מבין עצורי ההתנתקות שביקש לנצל את החוק כבר העביר את בקשתו למשרד המשפטים, והטיפול כמעט בכל הבקשות שהוגשו כבר הסתיים, או עומד להסתיים בקרוב. הרחבת ההרכב בראשותה של הנשיאה לתשעה שופטים מרמזת על כך שבייניש רואה אפשרות כי יוחלט לפסול את החוק. אך דווקא זהות חברי ההרכב המאוזן לא תקל על פסק דין דרמטי שכזה. לצד בייניש, ארבל, נאור, ג'ובראן וסגן הנשיאה ריבלין, יישבו בהרכב גם גרוניס, חיות, רובינשטיין ואדמונד לוי - הרכב מאוזן פוליטית, לפחות עד כמה שהדבר ייתכן בהרכב הנוכחי של בית המשפט העליון.

גם המשיבים הנוספים שהצטרפו לעתירה מפחיתים את הסיכויים כי העתירה תתקבל. בעוד תשובת המדינה הצהירה כי השיקול שעמד בבסיס החוק הוא איחוי הקרעים לאחר ההתנתקות לפנים משורת הדין, הרי שהמשיבים הנוספים, מעצורי ההתנתקות, טוענים בתשובותיהם שהוגשו בשבועיים האחרונים כי חוק החנינה הוא עניין של צדק. בתשובות השונות שהגישו עורכי הדין ד"ר אביעד הכהן, נדב העצני ועדי ברנר, הודגש בין השאר כי האכיפה והפגיעה השלטונית בתקופת ההתנתקות היתה יוצאת דופן, ועל כן תיקונה החלקי יכול לבוא בחוק חנינה יוצא דופן.