גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 434ראשיהפצה

תחזיקו אותו - שולחן עורך

האגף הימני בליכוד ובקואליציה יכול עדיין להפעיל לחצים על נתניהו ולמנוע הצעה ישראלית להקמת מדינה פלשתינית בגבולות זמניים
10/03/11, 13:27
עמנואל שילה


אנו עדים לתופעה חוזרת של ניסיון להדיר ממוקדי ההשפעה אנשי מקצוע מצטיינים שמאתגרים את ההגמוניה המחשבתית השלטת. מקהלה של אנשי תקשורת שוכבת במארב בטן כדי ליירט כל מינוי של מישהו שאינו משלהם.
העובדה המדאיגה היא שראש הממשלה נתניהו עורך הכנות והתייעצויות לקראת נאום מדיני דרמטי שבכוונתו לשאת, שכבר מכונה בתקשורת 'בר אילן 2'. בהתאם לתקדים של נאום בר-אילן הראשון, שגם הוא נועד בעיקר לרצות את האמריקנים, צפויים להיכלל בנאום ויתורים ישראליים חד-צדדיים שיש בהם היענות חלקית לתביעות הפלשתינים. על פי התקדים, הוויתורים הישראלים ייהפכו לעובדה מדינית מוגמרת, אך תמורה מהפלשתינים לא תינתן.

נאום בר-אילן הראשון הפך את הקמתה של מדינה פלשתינית למדיניותה הרשמית של ממשלת הליכוד, בניגוד מוחלט להבטחות מלפני הבחירות. אך גם לאחר הנאום סרבו הפלשתינים לחזור אל המשא ומתן, והלחץ המדיני על ישראל רק הלך וגבר. אחר כך באה הקפאת הבנייה בהתיישבות שגם היא נועדה להקל על הלחץ המדיני, אך הניבה בעיקר לחץ בינלאומי להסכים לתקופת הקפאה נוספת. לחץ נגדי מצד חברים בליכוד ובמפלגות הקואליציה הביא את נתניהו לסרב לדרישת אובמה להאריך את ההקפאה באופן רשמי, אך בפועל נמשכת ההקפאה בערי יו"ש ואפילו בירושלים. הבטחותיו של 'מר אמינות' בני בגין כי בתום חודשי ההקפאה "נחזור לבנות כמו בעבר" נותרו על הנייר. שר הביטחון, בהסכמת ראש הממשלה, עושה הכל כדי למנוע את התפתחות ההתיישבות. על מכרזים לבנייה בערים הוא לא חותם, ואת שוטריו וקלגסיו הוא שולח לרדת לחייהם של תושבי המאחזים.

המצב המדיני כעת הוא שהפלשתינים אינם מעוניינים עוד במשא ומתן. מבחינתם, הצעד הבא הוא הכרזה חד-צדדית בעוד כחצי שנה על מדינה פלשתינית בכל שטחי יהודה ושומרון עד קווי 67'. רוב אוטומטי במוסדות האו"ם יכיר במדינה החדשה ויקבל אותה לשורותיו. במקום להקדים רפואה למכה ולהכין תשובה ציונית הולמת ומרתיעה לתוקפנות המדינית הזאת, נתניהו מבקש להכות את ישראל במכה משלו שתקדם למכה הפלשתינית. הוא מתכוון להציע לפלשתינים כבר כעת מדינה בגבולות זמניים, ולאחר שתקום - לנהל משא ומתן על גבולות הקבע שלה. כך יזכו הפלשתינים במדינה בלי להכריז על קץ הסכסוך, בלי שהכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ובלי שנמצא פתרון מוסכם לבעיות הליבה כמו ירושלים או 'זכות השיבה'.

הפלשתינים מצדם כבר דחו את הרעיון והודיעו שלא יסכימו למדינה בגבולות זמניים. אך מכיוון שעצם ההצעה היא ויתור מדיני שנזקו החמור בצדו, יש לצאת כעת למאבק הסברתי ופוליטי נגד הכוונה להקים מדינה פלשתינית בגבולות כלשהם.

חסרונו של נתניהו הוא גם יתרונו. הוא לחיץ, ולכן ניתן וצריך ללחוץ עליו גם מימין. התבטאויות ראשונות מצד שרים וח"כים כמו סילוון שלום ובוגי יעלון חייבות להשתדרג לכדי התנגדות ברורה קבוצתית ושיטתית לרעיון המדינה הפלשתינית. גם זאב אלקין צריך להוכיח ששליחותו כיו"ר חזית ארץ ישראל חשובה בעיניו יותר מתפקידו כיו"ר הקואליציה של נתניהו. המצב המדיני הקשה בו נמצאת כעת ישראל נובע בין השאר מכשלונו של האגף הימני בליכוד ובקואליציה לבלום את נאום בר-אילן ואת ההקפאה. המאבק המוצלח שמנע את הארכת ההקפאה צריך לשמש מודל למאמץ נוסף שייאלץ את נתניהו לנטוש את דרך החולשה ולאמץ את דרך העוצמה. הגיע הזמן להחזיר את אהוד ברק לגודלו הטבעי. לא ייתכן שראש מפלגה של חמישה ח"כים חסרי עתיד פוליטי יתנהל כאילו המדינה היא שלו וצה"ל הוא צבאו הפרטי.

מול האיום הפלשתיני בהכרזה חד-צדדית על מדינה, יש להציב איום ישראלי לספח בתגובה את בקעת הירדן ואת מרבית שטחי יהודה ושומרון - בשלב זה ללא הערים הגדולות שבהן חיה רוב האוכלוסיה הפלשתינית. צעד שכזה יותיר את אבו-מאזן ופיאד עם אוטונומיה קטנה מוקפת בשטחים ישראלים נרחבים, שלעולם לא תוכל להתפתח לכדי מדינה של ממש.

 מקצוען, לא משלהם

טוב לפחות לדעת שבימים הלא פשוטים הללו יימצא קרוב לאזנו של ראש הממשלה יועץ לביטחון לאומי שלאיכות ניתוחיו ועצותיו יש קבלות מוכחות. התערערות המשטרים במדינות ערב, הלחץ המדיני המתגבר בחזית הפלשתינית וסכנת פרויקט הגרעין האיראני - כל אלה מבשרים תקופה רגישה ומסובכת, שבה יידרשו לנתניהו יועצים ביטחוניים ברמתו של האלוף (מיל') יעקב עמידרור.

הדברים אינם נאמרים משום שעמידרור הוא איש ימין. בעניין הזה דורשי רעתו מ'הארץ' יכולים להירגע. התבטאויותיו של עמידרור לאורך השנים מוכיחות (אפשר להוסיף: למרבה הצער) כי אין הוא נמנה על מקדשי עיקרון הריבונות הישראלית בארץ ישראל השלמה. עמדותיו העקביות נגד הסכמי אוסלו, נגד הנסיגה מעזה ונגד שחרור מאות מחבלים תמורת גלעד שליט התבססו על שיקולים ביטחוניים נטו, לא על נימוקים אידיאולוגיים. מבחינה אידיאולוגית, ספק אם עמידרור ימני יותר מעוזי ארד, קודמו בתפקיד היועץ לביטחון לאומי.

את תדמיתו הציבורית הניצית קנה עמידרור בימי אוסלו, כשהיה ראש אגף מחקר באמ"ן בדרגת תא"ל. בעת שחבריו בצמרת צה"ל נענו לצו השעה הפוליטי, 'החליפו דיסקט' והפכו לסוכני המדיניות החדשה של אוסלו והזיות המזרח התיכון החדש, עמידרור בסך הכל התעקש לשמור על מבט צלול ושכל ישר. כאשר אחרים התקרנפו, יישרו קו והצניעו את ספקותיהם לשביעות רצונם של הבוסים הפוליטיים מהשמאל, הוא היה שם כדי להילחם על טובת המדינה ועל האמת המקצועית שלו, ללא חשבונות של קידום ותועלת אישית. הוא התריע והם סירבו לשמוע לו, אך הוא צדק לאורך כל הדרך, ועל כך לא יסלחו לו בחוגי 'הארץ'.

המתקפה המכוערת מצד חוגי השמאל נגד מינוי של האלוף הדתי והמזוקן כבר איננה מפתיעה, אבל היא בהחלט מדאיגה. בתוך תקופה קצרה ראינו הסתערות משולחת רסן לבלימת קידומו של השופט משה דרורי לבית המשפט העליון; התייצבות כחומה בצורה נגד מינויו של השופט נועם סולברג לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, והתנפלות מקארתיסטית שהובילה להדחתו של ד"ר גבי אביטל מתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך. אנו עדים לתופעה חוזרת של ניסיון להדיר ממוקדי ההשפעה אנשי מקצוע מצטיינים שמאתגרים את ההגמוניה המחשבתית השלטת. מקהלה של אנשי תקשורת שוכבת במארב בטן כדי ליירט כל מינוי של מישהו שאינו משלהם.

את סימונו של עמידרור כבעל דעות לאומיות עוד אפשר להבין, אך ברור שזהו טיעון חלש נגד בחירת יועץ לראש ממשלה שקיבל את המנדט שלו מהציבור בזכות השקפות ימניות. על כן ניתן האות לשטף של נימוקים מופרכים ובלתי רלוונטיים. כתבו על עמידרור שהוא לא יהיה זמין בשבת, כאילו אין כאן אנשי ביטחון בכירים שומרי מצוות, כולל הוא עצמו, שכבר הוכיחו שיש פתרון הלכתי לבעיה. אמרו על מאמרי הפרשנות שלו ב'ישראל היום' שהם יבשים - כאילו הוזכר שמו כמועמד לפרס סוקולוב. הוציאו מהנפטלין התבטאות מחוספסת שלו מלפני שנה על העונש הראוי לחייל שאינו מסתער בקרב, כאילו היה מועמד לפרס נימוסים והליכות ע"ש חנה בבלי.

טוב שנתניהו עמד הפעם בלחצים והתעקש על המינוי. לא רק מפני שלעמידרור מגיע תפקיד בכיר בזכות יושרו, אומץ לבו ותרומתו רבת השנים, אלא בעיקר משום שמדינת ישראל זקוקה בימים הללו לאנשים מסוגו, אשר משלבים כישורים מוכחים עם מצפוניות מקצועית.

בד בבד עם המשך הקו העקבי של הבעת עמדותיו המקצועיות ללא מורא, יש לקוות שהאלוף עמידרור ישכיל למתן את התבטאויותיו החריפות המספקות חומר למתנגדיו. כמי שהתבטאות לא זהירה בריאיון עיתונאי עלתה לו בעבר בהסרת מועמדותו לתפקיד ראש אמ"ן, ולאחר שכמעט הפסיד את מינויו הנוכחי בגלל עוד התבטאות, לא נותר אלא לייחל שהפעם הוא ילמד גם את הלקח הזה.