גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 434ראשיהפצה

על דעת עצמו - על דעת עצמי

אני לא תושב אריאל. אני בא אליכם מסיבות אידיאולוגיות, כדי למלא את היכל התרבות שלכם מול כל היריבים הקיצוניים והמחרימים.
10/03/11, 13:27
אבי סגל

מערכה ראשונה

"הלו? אני מעוניין בזוג כרטיסים ל'הרוזן ממונטה כריסטו' בבקשה".

"בשמחה. יש לנו שורה 1 בצד או שורה 8 באמצע".

"מה יותר טוב?"

"זה תלוי בך. אתה מעדיף להתמקד בפרטים הקטנים או לראות את התמונה השלמה?"

"הממ... רגע, תני לחשוב".

"אתה תושב אריאל?"

("לא, גבירתי, אני לא תושב אריאל. אני בא אליכם מסיבות אידיאולוגיות, כדי למלא את היכל התרבות שלכם מול כל היריבים הקיצוניים והמחרימים. אני מבקש לחזק את ידיכם, לתמוך באלה המגיעים אליכם, להוכיח כי תרבות אינה רק נחלת השמאל, ואולי גם ליהנות מהצגה טובה. זאת הסיבה ש...")

"אדוני?"

"סליחה, ריחפתי קצת. לא, אני מגוש דן".

"שורה 8".

"סליחה?"

"קח שורה 8 באמצע!"

תרבות בכיף, גם בלי נאום של ראש העיר. היכל התרבות באריאל | צילום: פלאש90'

 

מערכה שנייה

תמונה א': אמצע השבוע באריאל. מחוץ לאולם הכול דומם, ואולי זה משפיע גם על הנוכחים בלובי: דיבורים שקטים, קופאיות אדיבות, תחושה חמימה ונעימה. אנשים ממתינים על כיסאות, או מכינים לעצמם קפה כדי לשתות לצד המאפה – חמישה שקלים לשתייה, עוד חמישה לגבינית. בזווית העין אני מזהה את ראש העיר, האב החוקי של היכל התרבות. לרגע אני תוהה אם הוא עומד לשאת נאום לפני ההצגה, אבל לא – הוא פשוט בא ליהנות כמו כולם.

תמונה ב': האולם אולי לא ענק, אבל נעים מאוד לישיבה ולצפייה. כל הכיסאות נמצאים מול הבמה ולא מצדדיה, השורות מרווחות – אני נזכר בכאבי הרגליים שחטפתי בתל אביב – והריפוד מספק. לא היתה מזיקה עוד נגיעה עיצובית בקירות האולם, אולי בתאורה, אבל מבחינת נוחות זהו מקום ידידותי למשתמש.

תמונה ג': ההיכל לא מלא. רוב הכיסאות מאוישים, אבל לא כולם. אמנם זהו אמצע השבוע, וההצגה עולה שם ערב שני ברציפות, ועדיין אני חש אכזבה קלה. חייבים לבוא, חייבים למלא את השורות עד אפס מקום, חייבים להוכיח להם, לאלה שתרבותם נמצאת בין קדושת השלום לחרב ההחרמה. בסך הכול נסיעה של כמה דקות מכפר סבא, ואולי חצי שעה מגבעת שמואל. לא בדיוק מעבר להרי החושך. אני עצמי מבטיח לבוא שוב, בלי נדר.

תמונה ד': אני לא יכול להימנע מהמנהג המגזרי המגונה של ספירת כיפות. מתברר שמספר הדתיים באולם הוא, פחות או יותר, זהה לחלקם היחסי באוכלוסייה. מצד שני, אני לא מצליח לזהות כיפות שחורות. בכלל, כיף לצרוך תרבות עם קהל הטרוגני: חילונים ודתיים, צעירים ומבוגרים, צברים ועולים, רווקים וזוגות ומשפחות שלמות. רבים מהנוכחים מכירים זה את זה. אריאל היא עיר, אבל לא כרך, וישנם גם מנויים רבים הנפגשים זה עם זה ביותר מהצגה אחת. האווירה משפחתית, בלי הרעשנות המטרידה שהיא מביאה עימה במקומות אחרים.

תמונה ה': את ספרו של אלכסנדר דיומא האב 'הרוזן ממונטה כריסטו' עיבד לבמה עידו ריקלין המוכשר. הביצוע מקורי ויצירתי: אנסמבל של מספר שחקנים לובש ומחליף ומגלם לא רק עשרות דמויות אנושיות, אלא גם בעלי חיים, ואפילו את אביזרי התפאורה הדוממים. העלילה עצמה מעניינת, ההברקות לא נגמרות, הקצב מסחרר והתאורה אפקטיבית. אם רק היו חותכים מההצגה שניות אחדות של וולגריות מיותרת, אפשר היה להמליץ עליה בלב שלם. בכל מקרה, השחקנים קנו ביושר את מחיאות הכפיים כבר בתחילת ההצגה, ברגע שעלו להופיע על במת ההיכל באריאל.

מערכה שלישית

ההצגה נושאת עימה מוסר השכל: גם לשנאה מטורפת ולתאוות נקם יש לשים גבולות. כאשר הנקמה עלולה להפוך לגול עצמי, זה הזמן לעצור ולהירגע. לא הצופים באריאל זקוקים ללקח זה, אלא דווקא מי שלא הגיעו, אותם שחקנים המחרימים את בני עמם ומונעים מהם תרבות בשם איזה אידיאל מטורף וחסר היגיון פנימי. מי שמחרים היום הוא זה שמוחרם מחר, וחבל שאמנים רבים אינם מפנימים רעיונות נעלים שהם עצמם מוכרים לציבור בהופעותיהם.

ההצגה מגיעה אל סיומה. בזמן שהשחקנים מסיימים להשתחוות ולקבל זרי פרחים כמקובל, אנו זוכים ללמוד לקח חשוב נוסף: לעולם אין לזלזל בפרטים הקטנים. אפילו המנהג השדוף עם הפרחים הופך לסוג של הצגה, כאשר כל השחקנים למעט אחד משליכים את הזרים לעבר הקהל. האחרון שנותר עם הזר ביד הוא יוסי צברי, המגלם בהצגה את התפקיד הקומי של עלי המצרי. גם צברי לא משתהה יותר מדי, אלא לוקח את הזר, מסובב אותו כמו ביידוי פטיש ומשליכו לעבר הצופים. הפרחים טסים באוויר, חולפים מעל השורות הראשונות, עוברים סמוך לפדחתו של ראש עיריית אריאל ונוחתים בתוך ידו המופתעת של גבר חובש כיפה היושב במרכז האולם – שורה 8 באמצע, ליתר דיוק.

חמסה לא עלינו

השבוע פסק בית הדין הרבני הגדול בירושלים, במסגרת ערעור שהוגש במאבק גירושין, כי הבעל ישלם לאשה את הסכום שהתחייב בכתובתה על סך 555555 שקלים בלבד. גם בלי הבדיחות הצפויות נוסח 'הקש על החמש', 'נתקע לו המקש במקלדת' וכדומה, אפשר לחלץ מהסיפור מספר תובנות אמיתיות על החיים ובכלל.

ראשית, הגיע הזמן להגביל את סכום הכתובה בחוק. אין מה לעשות: לא כל הגברים הם אנשים בוגרים, חלקם מאמינים בתמימות כי סכומי הכתובה הם תמיד וירטואליים, ורבים מהם מאמינים כי האהבה נמדדת בכסף. שנית, תמיד שווה לשמור על נאמנות לבת הזוג, אבל כשסכום הכתובה גבוה זה שווה אפילו יותר. ושלישית – וכאן אני מתגרה בגורל, בחלק מהקוראים ובמספר קישוטי קיר הקרובים ללבי – חמסות זה טוב לפולקלור ולכותרת במדור, לא יותר. אם הסכום שהובטח בכתובה נועד לסייע נגד עין הרע, במבחן התוצאה זה לא ממש עבד, לפחות לא עבור מי שישלם אותו.

  • בעשרה מאמרות

הלכתם לחנות לקנות לילדכם תחפושת גורמיטי לפורים, למרות שלא היה לכם מושג מה זה. חזרתם הביתה כשעדיין אין לכם מושג, משום שהמלאי אזל. אל דאגה: עם קצת תושייה וכמה חומרים בסיסיים תוכלו להרכיב תחפושת נהדרת תוצרת בית. טוב, לא ממש נהדרת, אבל כזו שתשמח את הילד או הילדה. טוב, גם זה לא נכון. בכל מקרה, הנה עשר תחפושות אופנתיות שתוכלו להכין בביתכם במקרה חירום כדלעיל:

1. תחפושת: עורך בכיר בידיעות-אחרונות. אביזרים: תמונה של ראש הממשלה, אולר.

2. תחפושת: שליט לוב, מועמר קדאפי. אביזרים: תחפושת מלכת הפיות ששמרתם מהשנה שעברה.

3. תחפושת: הישראלי היפה. אביזרים: דגל מסין, ברז מטורקיה, פרס אוסקר מארה"ב.

4. תחפושת: משטרת ישראל. אביזרים: קסדה, אלה, רימון הלם, כדורי גומי, חוש הומור מיוחד שיכול להפוך את כל זה למשהו מידתי.

5. תחפושת: מקרה סוציאלי. אביזרים: בגדים בלויים, קופסת פח, מבט אומלל ורעב.

6. תחפושת: עובדת סוציאלית. אביזרים: בגדים בלויים, קופסת פח, מבט אומלל ורעב.

7. תחפושת: הכדורגלן ליאו מסי. אביזרים: חולצה מספר 10, ושחקני נבחרת ישראל בקבוצה היריבה.

8. תחפושת: ציפי לבני. אביזרים: גרון ולשון – אחת בשביל האות א' והשנייה בשביל האות נ' במילה "אני".

9. תחפושת: אייל ברקוביץ'. אביזרים: אין צורך, רק תיקחו מהילד את הצעצוע.

10. תחפושת: אחד שלא פתח דף בפייסבוק. אביזרים: חיים.