חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 434ראשיהפצה

שוק פורים לעשירים - סיפור לילדים

בסוף השוק, כשכבר עמדנו לקפל את הדוכן, הגיעה אלינו בריצה שירי. "איזה פרס יש לכם תמורת 63 כרטיסים?" "בטח משהו ענק, לא?"
10/03/11, 13:27
אסתי רמתי

"אני לא מבינה אותך" אמרתי לטוהר, החברה הכי טובה שלי "יש לך הזדמנות להרוויח המון כסף, ואת מפספסת אותה!"

טוהר חייכה. "תעזבי, יש לי מספיק כסף ממה שעבדתי בחופש. ואני כן צריכה את הזמן. עם המבחנים והסניף אני בקושי מספיקה לנשום".

"מה זה לא צריכה את הכסף?!" התפלאתי. הקטע הזה אצלה תמיד שיגע אותי. "את לא צריכה בגד חדש מדי פעם? או דיסק? או זוג עגילים נחמד? לא משנה כמה כסף יש לי, תמיד אני אמצא משהו לעשות איתו. ותמיד לא יזיק לי עוד קצת".

"אני יודעת", אמרה טוהר, "אבל את את, ואני אני. איזהו עשיר, השמח בחלקו, לא? אז לפי זה, אני יותר עשירה ממך, למרות שיש לך בקופה פי שניים ממני".

"אה", אמרתי. למען האמת, אף פעם לא לגמרי הבנתי את המשנה הזאת. מי שיש לו יותר כסף, הוא יותר עשיר, וזהו. לא?

"בכל אופן", המשיכה טוהר, "בזמן הקרוב בטוח שאין לי זמן לשמרטף. יש טונות של עבודה על השוק פורים, ויש לנו רק שבועיים כדי להתארגן!"

השנה עמדנו לארגן שוק פורים מפוצץ, עם תחנה של גילוח בלונים, קליעה למטרה ועוד. היה גם מבחן הקולות - לנסות לנחש של איזה חברה הקולה שנתנו לך לשתות. טוהר ואני היינו אחראיות על הפרסים. אתם יודעים איך זה  – גודל הפרס נקבע לפי כמות כרטיסי הזכייה שמקבלים בתחנות. והיו לנו המון פרסים שווים, גם קטנים וגם גדולים.

ביום של השוק, טוהר ואני עמדנו ליד הדוכן וחיכינו. ידענו שיקח זמן עד שהבנות יתחילו לצבור כרטיסים ויגיעו אלינו, אז בינתיים הבטנו סביב. "תראי את הילדה הקטנה המצחיקה הזאת", אמרה לי טוהר, והצביעה על דוכן הקולה שהיה סמוך אלינו. "זאת כבר הפעם החמישית שהיא שם. וכל פעם שהיא עוזבת, היא עושה פרצוף של גועל נפש".

איך שדיברנו, הצטרפה אל הילדה חברה. "הי, שירי, לא חשבתי שאני אראה אותך כאן! את לא סובלת קולה, נכון?"

שירי הנהנה, ונראתה כאילו שהיא עומדת להקיא. "מה אני אעשה? בדוכן הזה אין בכלל תור, ואני חייבת להרוויח עוד כרטיסים!"

"תראי, כמה יש לך? וואו, יש לך כבר 12! לי יש רק ארבע. זה אמור להספיק לך לפרס יפה".

"נו, באמת. לא משנה כמה כרטיסים יש לי, לא יזיקו לי עוד קצת... אני רוצה לקבל את הפרסים הממש, ממש שווים".

אחרי כמה דקות, החברה של שירי שתיינית הקולה הגיעה אלינו וביקשה פרס תמורת ששת הכרטיסים שלה. נתנו לה כדור, והיא היתה מאוד מרוצה. כך עמדנו וחלקנו את הפרסים, שהלכו ואזלו.

בסוף השוק, כשכבר עמדנו לקפל את הדוכן, הגיעה אלינו בריצה שירי. "איזה פרס יש לכם תמורת 63 כרטיסים?" היא שאלה בהתלהבות, "בטח משהו ענק, לא?"

הסתכלנו זו בזו. "אה, הפרסים הגדולים נגמרו..." אמרתי בצער, "אבל נשאר לי כדור אחד!"

"אבל רציתי להרוויח פרס ענק!" היא אמרה כשדמעות בעיניה.

"את יודעת מה?" הצעתי, "אני אתן לך כרטיסים להגרלה הגדולה. אולי תרוויחי שם משהו יותר רציני".

מאוחר יותר שמעתי את תוצאות ההגרלה הגדולה, ולא האמנתי למשמע אוזניי. שירי זכתה ב...שישיית קולה! וכשעמדתי ליד השער ביציאה, שמתי לב שמשום מה, היא החליפה את הזכייה הגדולה בכדור הגומי של חברתה...

אתם יודעים מה? אולי בכל זאת יש משהו בקטע של "איזהו עשיר השמח בחלקו".