אוהבי העם, בוני הארץ

אביו של אודי, חיים פוגל, מסרב לקבל אישורי בנייה ביו"ש כתמורה לרצח: "אין לנו מחיר" הוא אומר | הנוער באיתמר מתחיל בבניית מאחז חדש

חגית רוטנברג , י"א באדר ב תשע"א


איציק וזאנה, נצרים באריאל: "בשבועות הראשונים באריאל, הם היו הראשונים שהחלו לדבר על הקמת גרעין. הם הביעו את דעתם כרגיל – בשקט אך בבירור. הגרעין קם הרבה מאוד בזכותם. הם החלו להיות פעילים, אף יותר ממה שהיו בנצרים. נושא ההתחברות לעם מאוד דיבר אליהם"

חיים פוגל, האב: יש שיטה שאומרת, כמו שאמר אחד הצעירים לראש הממשלה – בוא נוריד איזה כפר בתגובה. אני לא מאמין בזה, אבל הממשלה צריכה להוכיח שאני צודק. אבל אם הממשלה הורסת קרוון לאנשים שבאמת רוצים להתיישב, ורק בגלל שזה קל מתלבשים עליהם, אז אחר כך באים הצעירים ואומרים לי: למה לשמור חוק?

איתיאל קריספין (15), איתמר: "בני הנוער דיברו היום עם המח"ט. בעיקר הוצאנו את הזעם שלנו. הוא לא ידע כל כך מה לעשות. ניסה להרגיע. אמרנו לו שלא הגיוני שיש כל כך הרבה פיגועים ביישוב שלנו, אנחנו רוצים שיעשה משהו"

אודי ורותי פוגל הי"ד ראו תמיד את גודל המשימה לנגד עיניהם – בעבודת החינוך בנצרים, בחיבור לעם ישראל באריאל ובהנחלת התורה בישיבה באיתמר | אביו של אודי, חיים פוגל, מסרב לקבל אישורי בנייה ביו"ש כתמורה לרצח: "אין לנו מחיר. זו צריכה להיות החלטה של ראש הממשלה מתוך הבנה שצריך לבנות את הארץ" | וביישוב איתמר, אחרי בכי גדול ומשותף במוצאי שבת, מתחיל הנוער בבניית מאחז חדש סמוך לעוורתא: "הרוצחים רצו שלא נהיה פה, אז אנחנו דווקא נמשיך לבנות"

הרב אודי פוגל הי"ד אהב לקיים כל מצווה בהידור, אבל אחת המצוות שחיבב במיוחד היתה שמחת פורים. למרות הביישנות והצניעות שאפיינו אותו בשאר ימות השנה, בפורים היה מקפיד לשתות כדת ואז שמחתו היתה פורצת החוצה ללא מחיצות. הוריו, חיים וצילה, נהגו לעשות סיבוב במהלך חג הפורים בין הילדים והנכדים, כולל בביתו של אודי. "בגלל שהוא היה כזה עדין, הוא חיכה שנלך ורק אז התחיל לשתות. הוא חשב שזה לא כיבוד הורים אם נראה אותו ככה", מספרים ההורים. במוצאי שבת לפני שבועיים, ערב ראש חודש אדר ב', הוזמנו סבא וסבתא פוגל לביתם של אודי ורותי באיתמר לחגוג את כניסתו של החודש בו מרבים בשמחה. "היה מאוד שמח עם כל הנכדים, ראינו את כולם בשמחתם. אחר כך ראינו אותם..." דיבורו של חיים פוגל נקטע כשהוא נזכר באופן המחריד בו נגלו לעיניו בני המשפחה בפעם האחרונה. "אודי לפחות הספיק גם השנה לטעום עוד קצת מפורים", מנסים ההורים להתנחם.

"רותי האש, אודי הסלע"

חיים וצילה פוגל הם מראשוני היישוב נווה צוף. "אז לא קראו לזה נוער גבעות", מחלץ חיים חיוך במהלך ה'שבעה', "היינו פשוט החלוצים". לרגע הוא שוקע בזיכרונות העבר, מספר בגעגוע על הימים הראשונים במצודה הבריטית, ממנה התפתח לאחר מכן היישוב הוותיק. למשפחת פוגל שורשים עמוקים בהתיישבות ביו"ש, וחיים עצמו הקדיש את מיטב שנותיו כאיש 'אמנה' – התנועה המיישבת ביש"ע, לחיזוקם ופיתוחם של היישובים. גם כעת, בשעת צערם הבלתי נתפש, כשהם יושבים 'שבעה' בביתם על הבן, הכלה ושלושת הנכדים הקטנים, הם שומרים על איפוק, לא באים בתביעות, טענות או ביקורת נגד הממסד או המנהיגות המדינית. בצניעות אופיינית הם מבקשים רק את מה ששאפו אליו תמיד – להמשיך בחיזוק הבנייה ברחבי יהודה ושומרון.

יום שני, שעת צהריים. המנחמים יוצאים ובאים בבית משפחת פוגל. לחדר נכנס שר המשפטים, יעקב נאמן, שהגיע היישר מביקור ניחומים אצל משפחת בן ישי בירושלים, הוריה של רותי הי"ד. חיים פוגל משחזר באוזניו את אותו ליל שבת, בו חרב עליו עולמו. הוא מספר כיצד בשלוש לפנות בוקר הגיע לביתו רב היישוב עם צוות החירום, וכיצד נסע ללא שהיות, באמצעות נהג דרוזי, לאסוף את הנכדים שנותרו בחיים. "ביקשתי מיד ללכת ולראות את הבית. שאלו אותי: אתה בטוח? אמרתי: אני בטוח, אחזיק מעמד", מספר חיים. מה שנגלה שם לעיניו, כבר הספיק להתפרסם השבוע בצילומי הזוועה המתעדים את הגופות הדקורות בתוך שלוליות הדם. "לתפוס שדבר כזה יכול לקרות במדינת ישראל", נאנח השר נאמן. פוגל כבר לא מתרגש: "זה יכול לקרות, אנחנו יודעים. הדרך הכי קלה לצאת מזה, זה לומר שהאדם מטורף. אבל הם לא מטורפים, הם חדורי שנאה. מחדירים בהם שנאה תהומית. לא תעזור רשת ביטחון או מצלמה כזו או אחרת. הם אנשים, והם רצחו ועשו את כל זה".

כשמתחילים לספר על אודי ורותי הי"ד, מדגישים ההורים פוגל: "הקשר שלהם היה קודם כל לעם ישראל. זה מה שהם האמינו בו. גם כשגורשו מנצרים, גם כשלא נתנו להם לבנות באריאל, הם האמינו בעם ישראל לפני הכל. כמובן מתוך תורת ישראל, זה אפיין אותם בכל רגע". אצל אודי התבטאה ההתמסרות לעם ישראל בין השאר גם בשנים הארוכות שהקדיש לשירות הצבאי כקצין בשיריון. "קצין הביטחון של השומרון פגש אותי וסיפר איך בקורס הקצינים קראו לאודי 'חצי מלאך'. עכשיו הוא הפך למלאך שלם, במשרה מלאה", מפטיר חיים בעצב.

בני הזוג החלו את דרכם המשותפת במבשרת, כאברכים בכולל 'מרץ'. לאחר מכן עשו שנה ביישוב כרמי צור שבגוש עציון, ובהמשך ירדו לנצרים, שם השתקעו לפני כעשור. "רותי היתה האש ואודי היה הסלע", ממשילה צילה, האם. "רותי היתה חריפה מאוד, חכמה, אש בוערת. אודי היה הסלע, הלך עם מה שהאמין בו עד הקצה". הם נזכרים בחיוך באודי, שהקפיד על קלה כחמורה, ובהתמודדותו עם דברי רכילות שהיו נפלטים בסעודות משפחתיות: "כשהיינו יושבים יחד בשולחן שבת, ותוך כדי היו מדברים איזה לשון הרע, הוא לא אמר – תפסיקו לדבר. הוא פשוט היה מתחיל לשיר, או קם והולך לרגע. כך הם גם חינכו את הילדים שלהם". הזיכרונות הטריים עדיין מתגלגלים בשיחה, וחיים נזכר איך כשלקח פעם טרמפיסטים, הם שאלו אותו בעיניים מעריצות: "אתם ההורים של הרב אודי?". "הרב אודי זה היה מושג ממש בשבילם", מספר חיים "הם עשו הכל בצניעות, אבל מה שרצו לעשות – בזה הם עסקו. הם היו אנשי משימות". המשימה העיקרית אליה כיוונו את עצמם היתה חינוך, חיזוק המעורבות בין חלקי העם וכמובן לימוד התורה. כך בכל תחנה בה עברו – מנצרים, דרך הגרעין באריאל וכלה בעבודה החינוכית בישיבה הגבוהה באיתמר במהלך השנה האחרונה.

לתת תשובה לדור הצעיר

תמר, ביתם הבכורה של בני הזוג שנרצחו, שגם היתה הראשונה לחזות בתוצאות הטבח, התבטאה השבוע באוזני קרוביה כי היא מתחילה לקלוט את גודל התפקיד המוטל על כתפיה בלהיות אם לשני אחיה הקטנים רועי (8) וישי (2) שנותרו בחיים. אולם שאלת המשך דרכם של שלושת הילדים הוא השאלה הכבדה והכואבת ביותר המוטלת כעת לפתחן של משפחות פוגל ובן ישי. "אנחנו משפחה חזקה ומלוכדת", משיבה צילה לשאלת עתידם של הילדים, "נעזור להם בעזרת ה', עוד לא יודעים איך, אבל נעשה את הכי טוב שאנחנו יכולים. כמו ששתי המשפחות שלנו הסתדרו יחד בשמחות, נמשיך לפעול יחד גם עכשיו. עכשיו זה עוד קל, כולם נמצאים יחד ב'שבעה', נראה מה יהיה אחר כך. מעבר לכל הפוליטיקה שמדברים, זה החלק הכי קשה".

מדוע החלטתם, באופן לא שגרתי ולמרות הקושי האישי, לאשר את פרסום תמונות הזוועה של גופות בני המשפחה?

"זה לא שחשבנו לפרסם", מבהיר חיים "ידענו כבר שיש תמונות, והשאלה היא רק מי יוציא אותן, אז בהתייעצות של שתי המשפחות החלטנו להוציא את זה בצורה מסודרת". עם זאת, הוא מוסיף "היתה לנו הזדמנות מסוימת שפתאום נהיינו דוברים. לא שנהיינו חכמים יותר, ואני לא אלמד את הממשלה מדיניות, אבל עכשיו מישהו שומע לנו, ואנחנו משמיעים את מה שאנחנו מאמינים בו כל השנים".

מהו אותו מסר שאתם מבקשים להשמיע?

"אני עוסק בהתיישבות דרך אמנה ועוד גופים במשך הרבה שנים. אנחנו מאמינים שצריך ליישב את הארץ הזאת, אין בזה פקפוק בכלל. נעשה את זה, ושרק לא יפריעו לנו. הבנתי שראש הממשלה נתן הוראה לשחרר 500 יחידות דיור. זה שבונים זה טוב, אבל חשבנו על זה שאם זה נעשה באמת מתוך הבנה עמוקה של ראש הממשלה שצריך לשנות את הדברים, וזו החלטה להמשיך לבנות – זה בסדר. אבל אם זה לתת איקס בתים תמורת הרוג, את זה אנחנו לא מקבלים. אין לנו מחיר. אם רה"מ יחליט להסיר מגבלות – מצוין, אבל לא בגלל הרצח. אם הוא רק ביקש מהאמריקנים שיעבירו בשקט 500 בתים כדי שלא יעשו לו פה מהפכה, והם אישרו, זה לא שווה. אין מחיר למישהו שנהרג".

חיים שב ומדגיש את המסר, לאורו חיו גם אודי ורותי הי"ד, של אהבת האדם. זאת, לדבריו, בניגוד לשיטות נקמה ו'תג מחיר', שננקטות כיום בתגובה להרס בתי יהודים או לחילופין רצח של יהודים. לדבריו, מדובר בפעילות שרק מזיקה להתיישבות. עם זאת, הוא מבהיר לשר נאמן היושב לצדו, שאם הממשלה לא תסייע בקידום הבנייה ביו"ש ותחזק את גישתו המתונה של הדור המבוגר יותר, הרי שהדור הצעיר ביישובים יתחזק בגישתו הוא, לפיה יש 'לשבור את הכלים' על מנת לזכות בהישגים, והמתונים יותר יישארו ללא מענה משכנע. "אנחנו ככה קטנים, אדוני השר", הוא פונה לנאמן בפשטות "אבל מה עושים עכשיו?" הוא רומז לממשלה בה חבר השר, "יש שיטה שאומרת, כמו שאמר אחד הצעירים לראש הממשלה – בוא נוריד איזה כפר בתגובה. אני לא מאמין בזה, אבל הממשלה צריכה להוכיח שאני צודק. מישהו בממשלה צריך להגיד – בוא נחזק את הדרך הזו. אבל כשהורסים קרוון לאנשים שבאמת רוצים להתיישב, לא בשביל ההפגנה, ורק בגלל שזה קל מתלבשים עליהם, אז אחר כך באים הצעירים ואומרים לי: למה לשמור חוק? להיות עם כולם?

"הממשלה צריכה להבין – יש פה אנשים טובים", הוא מסביר לנאמן, השר הממונה על המערכת המשפטית, שמקפיד לשמור על שתיקה נוכח שאלותיו של חיים, "לא מורגש שהיא אומרת – בואו נחזק את ההתיישבות, נוכיח שהדרך השנייה לא נכונה. באים הצעירים, אומרים 'מועצת יש"ע אתם פאסה, הנה אתם רואים שאתם טועים', ולנו אין כוח להוכיח להם אחרת. רק הממשלה תוכל להוכיח זאת".

חברה של כולן

כאמור, תחנה מרכזית בחייהם האישיים והערכיים של אודי ורותי פוגל, היה היישוב נצרים. הם הצטרפו ליישוב כזוג צעיר באלול תשס"א, כאשר נצרים היתה כבר שנה בעומק מאורעות האינתיפאדה השניה. המצב הביטחוני המורכב במיוחד של היישוב המבודד, הביא דווקא לגל קליטה של משפחות צעירות. בני הזוג פוגל הצטרפו על רקע הקמתו של כולל ביישוב, שהפך בהמשך לישיבה גבוהה. איציק וזאנה, ממגורשי נצרים המתגוררים כיום באריאל, קיבל את אודי ביומו הראשון ביישוב. "הוא הצטרף כאברך לכולל, והתבלט מאוד בשקדנותו, בעמקות ובכישרון", הוא מתאר. הרקורד הצבאי הנרחב, הכניס את אודי תוך זמן קצר לעומק מערך האבטחה האזרחי ביישוב. הוא מונה להקים כיתת כוננות ולאמן את חבריה, ושדרג את מערך הביטחון משמעותית, "והכל בחיוך ובשקט".

גם רותי הקפידה לא להתבלט אף פעם, אך לצד זאת התחבבה תוך זמן קצר על כלל נשות היישוב והחלה לתרום ממרצה ומכשרונותיה לתחום החשוב לה ביותר. "היא היתה קשורה במיוחד לוועדת החינוך, היה לה קשר מיוחד עם הנוער ובנות השירות", מספרת אסי הילר, מגרעין נצרים באריאל, "היא ידעה להתחבר אל הצעירים, אבל גם עם המבוגרות ממנה – היא ידעה לתקשר עם כולן. כולן היו חברות שלה". השבוע קיימו נשות נצרים ערב זיכרון בו העלו זכרונות וסיפורים מרותי. "כל אחת מהנשים הרגישה שרותי היתה החברה שלה. היא היתה מאוד יודעת להקשיב". עבודתה החינוכית של רותי יצאה לפועל גם בתיכון שדות נגב בעזתה, שם החלה כמורה צעירה, ותוך זמן קצר התקדמה בשרשרת התפקידים. 

כמו כל תושב נצרים באותה תקופה, גם אודי ורותי חוו על בשרם ניסי הצלה. רותי נסעה בשיירה שהותקפה בירי. אודי פסע על שביל ביישוב בשעת בוקר מוקדמת בדרכו לתפילה, כאשר פצמ"ר נפל במרחק מטרים בודדים ממנו על השביל, והוא יצא ללא פגע.

ניסיון לדלות תחושות זעם או כאב שהביעו בני הזוג בעקבות עקירתם מנצרים, נכשל. "רותי ואודי היו מהאנשים שמהר מאוד החלו להתבונן קדימה", מעיד וזאנה. "בשבועות הראשונים באריאל, הם היו הראשונים שהחלו לדבר על הקמת גרעין. הם הביעו את דעתם כרגיל – בשקט אך בבירור. הגרעין קם הרבה מאוד בזכותם. הם החלו להיות פעילים, אף יותר ממה שהיו בנצרים. נושא ההתחברות לעם מאוד דיבר אליהם. אודי היה פעיל ב'פנים אל פנים', והיה רכז קליטה של הגרעין באריאל. בזמנו הצטרפו משפחות מבחוץ אל הגרעין". וזאנה מספר על פרויקטים שאודי יזם והפעיל באריאל, כמו מפעל חונכות, קשרים עם המתנ"ס ועוד.

בשנה האחרונה החליטו השניים לעזוב את אריאל לטובת איתמר, שם מצאו את משימתם הבאה בעבודה החינוכית בישיבה הגבוהה. אולם הקשר עם משפחת הגרעין בנצרים נמשך. "בשבילנו זו מכה מאוד מוחשית", אומר וזאנה על הרצח "זה אובדן מורגש".

שבת של איפוק

איתמר הוא קהילה של אנשים פשוטים, שקטים וצנועים. למרות יד הטרור האכזרית שהיכתה בו פעמים רבות ונטלה את חיי 20 מתושביו, לא נשמעות כאן אמירות קשות ותובעניות. השדר הכללי הוא התחזקות, להמשיך הלאה בחיים, באמונה, ובחיזוק ההתיישבות. השבוע יצאו כמאה מבני היישוב, כולל צעירים וילדים, לצעדה רגלית אל הכפר עוורתא הסמוך, ממנו יצאו המרצחים. על הגבעה, בה התקיימה עצרת קצרה, הוקם מאחז חדש לזכר חמשת הנרצחים בני משפחת פוגל. על הקמת שני המבנים ואיושם אמונים בני הנוער של איתמר. מבחינתם, זה המענה המשמעותי לרצח: "אנחנו מקימים שכונה", מדגיש מאיר שושן בן ה-15, "לא מאחז. דווקא מהמקום שהמחבל פרץ. לא שותקים. צריך להרחיב את הגדר ולהגן יותר", הוא מוסיף את מה שעוד נדרש לדעתו. שושן מספר על תחושות של פחד, בלבול והלם בקרב בני הנוער בשעות הראשונות שלאחר הטבח, אולם לאחר מכן הכיוון התבהר: "הבנו מה קרה, מה הערבים רוצים בעצם – שלא נהיה פה. אז בכוונה אנחנו נתחזק ונקים עוד יישוב. כמה שיותר לבנות, שיהיה ההיפך ממה שהם רצו".

השבת האחרונה ביישוב איתמר היתה מטבע הדברים קשה מאוד לתושבים, בכללם בני הנוער. "כל השבת ניסינו להתאפק", מספר איתיאל קריספין בן ה-15, "במוצאי שבת התפרקנו". כל חניכי ומדריכי סניף בני עקיבא ביישוב התרכזו יחד (בנים ובנות לחוד), התיישבו במעגל גדול ופרצו בבכי ללא מעצורים. מאיר שושן היה מדריך של יואב פוגל הי"ד, בן ה-11. "הוא היה ילד שמח, חכם, חבר של כולם. לחברים שלו בשבט ממש קשה".

מה הייתם רוצים לראות בתגובה לטבח שאירע ביישוב?

"דרישה להחריב את עוורתא", משיב איתיאל קריספין ספונטנית, ומספר: "בני הנוער דיברו היום (ג') עם המח"ט. בעיקר הוצאנו את הזעם שלנו. הוא לא ידע כל כך מה לעשות. ניסה להרגיע. אמרנו לו שלא הגיוני שיש כל כך הרבה פיגועים ביישוב שלנו, אנחנו רוצים שיעשה משהו".   

"לא נחדל מהבניין, גם אם ייסורים סביבנו"

הרב חנן פורת, מראשי גוש אמונים, שוחח עם ערוץ 7 בעקבות הטבח בישוב איתמר בליל שבת. "אנחנו רוצים לומר לכם: ליבנו אתכם, אוהבים אתכם מחזקים אתכם", פתח הרב פורת את דבריו לילדי משפחת פוגל.

"מעבר למשפחה האהובה, ניצבים אנשי איתמר. ולא מקרה הוא שדווקא אנשי איתמר עומדים במבחן הזה, שדומה שאף יישוב לא התנסה בו. איתמר - היישוב שנקרא על שמו של איתמר בן אהרון, שגם הוא ניצב עם אחיו אלעזר בפני מציאות קשה מנשוא בשעה שנתעלו אחיו בקדושה. בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד".

הרב פורת מציין כי "הנקמה היא גם בהיבט ההתיישבותי והגיע הזמן שראש הממשלה יבין את הבניין, היצירה ואת האחריות העצומה למנוע מרשעים שאין א-לוה בליבם לנסות לעכב כהוא זה. אנחנו לא נבכה ולא נחדל מן העבודה גם אם ייסורים סביבנו. זה חלק מהבניין והמפעל".

את דבריו סיכם בהתרגשות: "אני אומר ביום זה, רבונו של עולם, ראה את הילדים, האלמנות ואת הבכי, מהר ישועה וגאולה ושוב לציון ברחמים רבים. אנחנו לא נירתע ולא נתפשר על מהלך הגאולה הגדול. נבנה את ארצנו, נגאל אותה גאולה שלמה גם אם יהיו קשיים ויסורים. אבל אנחנו מתחננים לרבונו של עולם, הבט על הילדים הקטנים ועל היתומים ורחם עליהם".