תבנית חד פעמית

הפעם הם ממש השתדלו. רוב הסיקור התקשורתי של הטבח באיתמר, עם כל ההסתייגויות והטענות הנקודתיות הצודקות, היה ראוי ואפילו אוהד

אבי סגל , י"א באדר ב תשע"א

 

  • תבנית חד פעמית

יש להקדים ולומר בהגינות: הפעם הם ממש השתדלו. רוב הסיקור התקשורתי של הטבח באיתמר, עם כל ההסתייגויות והטענות הנקודתיות הצודקות, היה ראוי ואפילו אוהד. לימים אחדים שכחו רבים מאזרחי ישראל שהם אנשי שמאל, ועיתונאים מסוימים הצליחו להדחיק את שנאת המתנחלים הטבועה בהם. פה ושם התקשו חלק מהכותבים להסתיר את הדיסוננס הקוגניטיבי שאליו נקלעו: מצד אחד אנשים עם זקן וכיפה או חצאית ושביס מהתנחלות ידועה לשמצה, ומצד שני ילדים רכים ותינוקת שלא מכבר נולדה. משפורסמו התמונות הראשונות, לאו דווקא הקשות ביותר, גלגלי החשיבה של העיתונאים שברו את שיניהם בזו אחר זו.

אחר כך הגיעה ההלוויה, ששודרה ישירות בשני ערוצים מרכזיים, וגם היא הרסה לכתבים וליריבים הפוליטיים את הדעות הקדומות: השקט, האיפוק, האצילות של בני משפחת פוגל, השיח האמוני הזר והמוזר לתרבות הריאליטי, וכמובן נאומו האישי והמתריס-להפתיע של האח מוטי פוגל. והיה גם הראיון שערך חברי אמציה האיתן עם רות ואודי פוגל ז"ל, קטע וידאו שפורסם השבוע בתקשורת הכללית. באופן חד פעמי, במקום מתנחלים צמאי דם ומטורפי מבט, יכולנו לצפות בפריים-טיים באנשים העדינים, הצנועים והאיכותיים שאיבדנו, ולהאזין לשבחים שהרעיפו על שכניהם ליישוב איתמר. מדוע בימים רגילים אנו מקבלים באותן מהדורות את המידע החדשותי ההפוך – זאת שאלה שכל צופה אמור לשאול את עצמו ולהתייחס בהתאם.

גינוי מתחסד. אחמד טיבי | צילום: פלאש90'

השדרוג התדמיתי אולי לא יוסיף לביטחונם האישי של תושבי איתמר, אך אין לזלזל בחשיבותו. לא האיפוק כשלעצמו הוא העניין כאן, אלא היציאה מהריבוע, מההתנהלות הצפויה והממוחזרת שרק עוזרת לתקשורת להישאר בתבניות המוכרות והמנוכרות החביבות עליה. מהתקשורת עצמה אין לצפות ליותר מדי. גם באירוע הנוכחי, הילדים שנרצחו הם שעשו את ההבדל בין תקשורת אוהדת למתחסדת, בין תבנית של סיקור רצח מתנחלים לתבנית של סיקור רצח ילדים. ועדיין, למרות חוסר האובייקטיביות של המצלמה והעומדים מאחוריה, עדיין יש בכוחנו להראות דרכה את הפערים העצומים בין תדמית למציאות, ובין תרבות הרצח לתרבות הנצח.

  • מגזרים פרטיים

בהתחשב בהבדלים הפוליטיים והדתיים בין מאות חבריי המזויפים מהפייסבוק, מאלף היה לקרוא את ההתייחסויות שלהם לטבח באיתמר. בניגוד לאירועים אחרים, שבהם יכלו ההומור והציניות לטשטש את הפערים החברתיים והתרבותיים, הפעם ההבדל היה חד משמעי. בהכללה גורפת, משפחת הימין הדתי התכנסה לתוך עצמה בתגובות של כאב, הזדהות אישית והוצאת קיטור מיליטנטית כלפי כל העולם המוסלמי. ואילו השמאל החילוני בעיקר שתק במבוכה, התעסק בצונאמי של יפן או פרסם קישורים לסתם אתרים מעניינים או מגוחכים ברשת.

הבדל מעניין נוסף בין דתיים לחילונים נבע מעיתוי הפיגוע: החילונים שמעו עליו כבר במהלך "שישי בערב" שלהם, ואילו רוב הדתיים קיבלו את המידע רק עם צאת השבת. המחאות על שידורה של תוכנית ריאליטי ידועה במוצ"ש נבעו גם (אבל לא רק) מהפער הזה. היממה שחלפה מאז הפיגוע 'הכשירה' את שידור התוכנית בעיני מקבלי ההחלטות, בעוד הדתיים עדיין מנסים לעכל את הבשורה הקשה והטרייה עדיין עבורם. גם אתרי החדשות לא ממש התחשבו בשומרי השבת, והידיעות במוצ"ש על אודות הפיגוע הופיעו בהם במתכונת של פולו-אפים לקוראים המעודכנים בלבד.

המסקנה העצובה והמעט צפויה היא שאנחנו חברה של טלאים מגזריים המחוברים בתפרים גסים מדי. כל חברה מתיימרת לייצג את כלל ישראל, אבל ברוב המקרים חי כל מגזר בבועה של עצמו וקשוב בעיקר לצרכיו הפרטיים מבלי להביט ימינה ושמאלה. מבחינה זו, למרות שהם נוהגים להכחיש זאת, גם החילונים הם מגזר. במצב כזה, לא נותר לי אלא לשוב אל דף הפייסבוק, אל הקולקטיב של דורנו, לשחרר איזו בדיחה לחלל הרשת ולקוות שכל הטלאים יתחברו אליה ב'לייק' משותף ומאוחד. יותר מזה, כנראה, אין מה לעשות.

  • הבושה של הכנסת

במהלך דיון במליאת הכנסת תקף אחמד טיבי את מבצע הפיגוע באיתמר, והצהיר שהוא "מוג לב ולא גיבור, מוג לב ולא לוחם חופש... הוא מבייש את הלאום שלו". דמעות התרגשות חנקו את גרוני, אני מודה. רק שאז נזכרתי מי היה המנהיג, המפקד והאב הרוחני של אותו אחמד טיבי, כמה ילדים קטנים נשחטו על ידי שלוחיו של אותו מנהיג, והגרון שלי חזר לפעילות סדירה.

בניגוד לאישי ציבור שהפכו את עורם והתנכרו לעברם, טיבי מעולם לא התנער ממכונת הרצח שבה היה יועץ בכיר, מארגון הטרור שבו היה חבר, ומהמאבק הפלשתיני שנבנה על רוצחים שפלים כמו זה שפעל באיתמר בליל שבת. בעלי הזיכרון הקצר, אלה ששכחו את טל מוזס ורמי חבה ושאר הילדים שנרצחו במיתות משונות בשליחות ובחסות אש"ף, יכולים גם להאמין לדברי הגינוי של הח"כ המשופם עם העברית המצוחצחת. טוב שיש גם אחרים כמו ח"כ מיכאל בן-ארי, שהוצא מן המליאה לאחר שהפריע לנאומו של טיבי, ואף זכה לנזיפה מיו"ר הכנסת. "אתה מבייש את הכנסת", קרא רובי ריבלין לעבר בן-ארי, ויועצו של ערפאת המשיך לנאום במתק שפתיים צבוע.

  • בקטנה

"אין אנשים ימניים מצחיקים. ימין זה השקפת עולם של סימני קריאה. אתה לא יכול להיות באמת סטיריקן אם אתה מלא סימני קריאה" (העיתונאי ב. מיכאל בקטע סאטירי לא מכוון אבל מצחיק, 'תיק תקשורת' בחינוכית).

  • בעשרה מאמרות

פורים בפתח, ושוב חוזרים החוזרים המזהירים אותנו מפני נפצים, קפצונים, תחפושות דליקות, סרטים חדשים של וודי אלן ושאר מפגעים בטיחותיים. כולנו מכירים את ההתרעות בעל פה. אבל אלה לא הדברים היחידים שמהם עלינו להיזהר. ישנם עניינים נוספים הקשורים בפורים, שאליהם כמעט איש אינו מתייחס, וחבל. ובכן, לשם כך אנחנו כאן. הנה מספר אזהרות נוספות לחג, ושרק נעבור אותו בשלום ובשמחה:

1. הצירוף "פורים שמח עד כמה שניתן" אסור על פי חוק – או שמאחלים בלי הסתייגויות, או לא כלום.

2. מותר לשמוע חדשות בחג הפורים, גם אם הן לא מאוד משמחות. רק תשתדל להדליק את הרדיו בזמן, פן עלול אתה להיחשף בפעם החמש מאות מיליון ל'קרקר נגד קרקר' של הגששים.

3. גם אם זכרת לומר 'על הנסים' בתפילה, עדיין אינך יכול לנוח על זרי הדפנה: יש סיכויים רבים שתמשיך בטעות עם 'בימי מתתיהו'.

4. זכור: כשאתה נוסע אל מחוץ לעיר לחלק משלוחי מנות, כל המכוניות הנוסעות בכביש יהיו בנתיב התחבורה שלך. ככה זה. הפתרון הוא להפוך את הסדר: קודם לחזור הביתה מחלוקת המשלוחים, ורק אחר כך לנסוע ולחלק אותם.

5. אינך יכול לנצל את משלוחי המנות כדי להיפטר מבקבוקי יין. כשאתה מניח במשלוח המנות בקבוק ששכב אצלך שנים בארון, רוב הסיכויים שבתוך שנתיים הוא יגיע לשם בחזרה.

6. סוכריות קטנות בצורת טבעות במחרוזת אינן כשרות למשלוחי מנות, למעט במקרה שאתה רוצה לנתק קשר עם מישהו.

7. מעטפות לאהוד אולמרט לא מוציאות אותך ידי חובת מתנות לאביונים.

8. לקורא במגילה: אין זה משנה כמה תתכונן ומה אורך הנשימה שתיקח לקראת עשרת בני המן – בכל מקרה אתה עומד להיתקע בשמו של אדליא. הסיבה לכך ביולוגית: המוח לא מצליח להתרגל לשם שנראה כמתחרז עם האחרים אבל הוא לא. במילים אחרות: יש סבירות גבוהה שאתה עומד להיחנק.

9. לילדים המחופשים לשוטרים: אני יודע שזה פורים וכל זה, אבל אתם חייבים קצת להירגע עם כדורי הגומי.

10. לסיום, מסר חשוב לחוגגים בעולם הישיבות: אם שותים – לא נוהגים למרר בבכי על כתפי הרב. בשביל זה יש חברים.