בשבע 436: אין סיבה לחגיגות

עם סיום פרשת משפטו של קצב ומתן גזר דינו, לאף אחד מהגורמים המעורבים לא מגיע צל"ש על תפקודו בפרשה

עמנואל שילה , י"ח באדר ב תשע"א


במבחן המשמעותי ביותר שלו, כנשיא המדינה בימי הגירוש, בחר קצב להתייצב בעמדה של מוכיח בשער מול תנועת המחאה הכתומה, ולהעניק גיבוי לראש הממשלה שרון ולמערכת המשפט. אותה מערכת משפט שכעת השליכה אותו אל תהום עמוקה וחשוכה.
 עם סיום פרשת משפטו של קצב ומתן גזר דינו, לאף אחד מהגורמים המעורבים לא מגיע צל"ש על תפקודו בפרשה | האם מומחים לביטחון הם גם מומחים למוסר?

1.  הרשעתו של נשיא המדינה לשעבר בשני מעשי אונס, במעשה מגונה בכפייה ובעוד עבירות של הטרדות מיניות ושיבוש הליכי חקירה, היא בושה גדולה למדינת ישראל. אוי לנו שהגענו עד לקביעה של בית המשפט כי האזרח מס' 1 במדינה עשה מעשים כאלה. או בלשון אחרת: אוי לנו שנכשלנו בבחירת אדם כזה להיות האזרח מס' 1, נשיא המדינה.

יש מי שבעיניהם היום בו נשלח נשיא המדינה לשעבר לכלא הוא יום של חג ושמחה לאיד. זוהי גישתם של  אותן נציגות ארגוני נשים שחוגגות את ניצחונן של הנשים המתלוננות על הגבר המורשע, ושוקדות למנף אותו להישגים נוספים - למשל קריאה לבחור דווקא באישה לתפקיד הנשיא הבא. גם עורכי רשימת "יש דין ויש דיין" יכולים להוסיף בסיפוק שם נוסף לרשימת אישי הציבור שלקחו חלק בגירוש גוש קטיף, במעשה או בתמיכה, ונפגעו לאחר מכן: דן חלוץ, אריאל ועמרי שרון, צחי הנגבי, חיים רמון, משה קראדי, אורי בר-לב וכו' וכו'. וכעת גם משה קצב.

יש מי שמוצאים פורקן לזעם, לצער ולבושה בהשלכת אבנים מילולית על גופתו הציבורית של משה קצב. זה מה שעשו ועושים, עוד מראשית פרסומם של החשדות נגדו, רוב העיתונאים שמתבטאים בפרשה.

אחרים מצאו את הצד החיובי בפרשה בכתרים שהם קושרים לראשה מערכת המשפט שאינה נושאת פנים ומבטיחה דין צדק, בתשואות למתלוננות האמיצות, בהצבעה על התקדמות אמיתית או דמיונית לקראת ביעורה של העבריינות המינית, ואפילו במאמרי הלל ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז.

מהעבר השני, יש מי שהדרך שלהם להתמודד עם הפרשה היא התייצבות לצידו של מי שבעיניהם הוא קרבן לעלילה. הם אמנם מותקפים בתקשורת ותדמיתם הציבורית נפגעת, אך לפחות מחזיקים בתמונה ברורה אודות המתרחש, וחשים התרוממות רוח של מי שמגלה אומץ לב ציבורי ונאבק במסירות נפש על עניין צודק.

2.  אך מי שמחזיק בעמדה מפוכחת וסקפטית, מתקשה למצוא אפילו נקודה של נחמה. אין לו גיבורים להיתלות בהם. בעיניו, כולם יוצאים לא בסדר בפרשה הזאת.

בעניין היועץ המשפטי לממשלה, הדבר היחיד שאפשר להוסיף על דבריה הנוקבים של השופטת יהודית שבח הוא שתפקודו בפרשה מספק עוד סיבה להתנגד לקידומו בעתיד לבית המשפט העליון.

השופט ג'ורג' קרא ועמיתותיו בהרכב בית המשפט המחוזי בתל-אביב ניהלו את התיק החשוב והרגיש הזה בדלתיים סגורות הרמטית, ולא הותירו כל דרך להתרשמות בלתי אמצעית של הציבור ושל התקשורת. החלטות נוספות של בית המשפט, כגון ההתעקשות על ניהול הדיון ברציפות יום אחר יום, פגעו גם הן במראית פני הצדק, יצרו תחושה של התנכלות מכוונת לנאשם, והותירו עננה של ספקות כבדים לגבי המשקל שניתן למרכיבים הראייתיים שהכריעו את הדין.

לגבי העדות המרכזית בתיק, עדותה של א' ממשרד התיירות, קשה להשתחרר מהחשש שמא מדובר בעדות שבושלה היטב בידי המשטרה והפרקליטות כדי שהמעשים המתוארים בה ייצאו מגדר ניצול מיני או הטרדות ויגיעו לכדי עבירת אונס, שעליה לא חלה התיישנות.

התקשורת, לשיטתה, היתה אמורה לחסום את בחירתו של קצב לנשיא המדינה, אך לא השכילה למצוא בזמן אמת את הדרך להזהיר את הציבור, למרות שמועות ועדויות שהגיעו לידיעתם של מספר עיתונאים על מעשים שיוחסו לו בעת כהונתו כשר. לאחר פרוץ הפרשה יצרה התקשורת אווירה שהביאה את השופט חשין להתבטא כי העיתונות כבר הרשיעה את קצב. התקשורת לא נאבקה על זכותה לסקר את המשפט וקיבלה בשוויון נפש  מוזר את ניהולו בדלתיים סגורות. גם כשלא ניתן להם אפילו לקרוא את הפרוטוקולים של העדויות, עיתונאי ישראל בחרו שלא להקשות על שופטיו של קצב.

3.  אבל הספקנות לגבי מידת הצדק שנעשה עם קצב רחוקה מלהצדיק התייצבות לצידו של הציבור הדתי או של רבניו. ראשית, משום שהשמועות והעדויות הרבות מחזקות את ההתרשמות שאולי לא מדובר באנס אבל גם לא בנקי וצדיק, אלא במי שחלק ממעשיו פסולים ואסורים מבחינה הלכתית ומוסרית, וחלקם מגיעים לכדי עבריינות פלילית - גם אם כזאת שהתיישנה. שנית, משום שאפשר לקבל את הסברה שפרקליטים ושופטים אשר שוכנעו שמדובר בעבריין הרשו לעצמם להתייחס אליו בחומרה מוגזמת, אך לא סבירה ולא מקובלת תיאוריית הקונספירציה לפיה חברו כל הגורמים במערכת כדי להעליל על נקי וצדיק. קצב כנשיא הפריע להם אולי, אבל לא עד כדי כך. ושלישית, משום שקצב מעולם לא גילה מסירות ציבורית כלפי הציבור הדתי-לאומי והערכים המקודשים לו, ולכן אין שום סיבה שהציבור הזה ישכב למענו על הגדר.

בחייו הפרטיים משה קצב הוא אמנם שומר מצוות או לפחות שומר מסורת, אך דמותו הציבורית מעולם לא היתה מזוהה עם הציבור הדתי. לא בכדי הוא לא נהג לחבוש כיפה. במבחן המשמעותי ביותר שלו, כנשיא המדינה בימי הגירוש, בחר קצב להתייצב בעמדה של מוכיח בשער מול תנועת המחאה הכתומה, ולהעניק גיבוי לראש הממשלה שרון ולמערכת המשפט. אותה מערכת משפט שכעת השליכה אותו אל תהום עמוקה וחשוכה.

לציבור הדתי-לאומי יש מספיק עבריינים וצרות אחרות משל עצמו. משה קצב צמח בערוגות של הליכוד, לא בערוגות שלנו. אילו נלחשו על פוליטיקאי דתי-לאומי סיפורים מפוקפקים לגבי יחסו לנשים כמו שנשמעו אודות קצב, לא היו לו סיכויים להתקדם לצמרת המפלגה, ובטח שלא להיות מועמד מטעמה לנשיאות המדינה. רק בחסות ערכי המתירנות החילונית, המטשטשים את הגבולות בין מותר לאסור, יכול היה קצב להגיע לאן שהגיע למרות השמועות.

נכון שהתקשורת מעדיפה כעת להציג תמונות שלו בכיפה סרוגה, ונכון שבני משפחתו שנשלחו לחינוך הדתי הם אכן דתיים במלוא מובן המילה. ועדיין, אין סיבה שהציבור הדתי יעמיס על גבו, השחוח והמותקף ממילא, גם את חטוטרת תדמיתו המושפלת והמושמצת, בצדק או בפחות צדק, של משה קצב.

 לא עניין ביטחוני

אילו שמעו אנשי עיתון 'הארץ' את דבריו של יעקב עמידרור בשבוע שעבר בכנס ירושלים, אולי היו ממתנים קמעא את התנגדותם לבחירתו לתפקיד יו"ר המועצה לביטחון לאומי. במושב שכותרתו 'התורה מול הפקודה - גבולות הציות של הציבור הדתי', נשא עמידרור נאום רהוט, נלהב ונוקב נגד סירוב לפקודת עקירת יישובים. בימים שלפני הנסיגה מעזה, העיד עמידרור על עצמו, ביטאתי בכל פורום אפשרי התנגדות למהלך מטעמים ביטחוניים. מצד שני, עברתי מגדוד לגדוד בצה"ל והסברתי שישנו רק דבר אחד שהוא גרוע יותר מההתנתקות: אם צה"ל יקבל פקודה ולא יבצע את משימתו. עמידרור יצא נגד התבטאויות של רבנים בסוגיה, וקבע כי כמו שבהלכות פקוח נפש יש לשמוע למומחה רפואי, כך בענייני ביטחון יש לשמוע למומחי ביטחון, ורבנים אינם כאלה.

בתפקידי כמנחה המושב הזה נאלצתי לשמור על נייטרליות, ואת אשר נמנעתי מלומר שם אומר כאן.

ראשית, עקירת יישובים איננה שאלה ביטחונית בלבד. קביעתו של עמידרור כי למדינה יש זכות לקבוע את גבולותיה זכתה אמנם באותו מעמד להסכמתו ההלכתית של הרב יובל שרלו, חניך אסכולת ישיבת 'הר עציון'. אך עמדה זו מנוגדת לחלוטין לדעתם של הרצי"ה קוק, הרב גורן ועוד רבנים גדולים שפסקו כי על מדינת ישראל מוטלת חובה הלכתית להחזיק בשטחי ארץ ישראל. כשמדובר בשאלה הלכתית, ודאי שלרבנים יש מה לומר.

שנית, גירושם של אזרחים נאמנים מבתיהם, בפרט כאלה שהלכו ליישב את הספר בשליחות המדינה, הוא צעד מפוקפק מאוד מבחינה מוסרית, בפרט כשעתידם של המגורשים רחוק מלהיות מטופל היטב. האם הבעיה המוסרית הזאת מצדיקה סירוב פקודה? תשובתם של רבנים לשאלה הזאת ודאי אינה טובה פחות מתשובתם של מומחי ביטחון, שאינם בהכרח מומחים למוסר.

ולבסוף, מומחיות בענייני מודיעין ואסטרטגיה אינה הופכת אותך למומחה בסוגיית השפעתו העתידית של סירוב פקודה מסיבות דת ומוסר על חוסנו של צה"ל, על המשמעת, על לכידות יחידותיו ועל יכולתו להגן על המדינה מפני אויביה. ביחידות הלוחמות של צה"ל פורצות לעיתים מרידות על עניינים של מה בכך, כגון קיפוח זכויות היתר שהחיילים הוותיקים לוקחים לעצמם. זה לא מונע מאותן יחידות עצמן להצטיין בעת לחימה מול אויב. רק על סמך היכרות קרובה עם הלוחמים, המחלקות והפלוגות, אפשר לנסות לשער האם סירוב לפקודה מטעמי הלכה ומוסר הוא אכן הרה-אסון יותר ממהלך אסטרטגי מסוכן כמו הנסיגה מעזה. מפקדי גדודים, פלוגות ומחלקות מבינים בזה יותר מגנרלים שכבר שכחו מזמן מה זה לאייש עמדת שמירה בלילה או לסחוב אלונקה. לא בטוח שממרומי תפקידו כתא"ל באמ"ן או כאלוף במכללות היתה לעמידרור היכרות קרובה עם החיילים כמו לרבנים שלהם שמלווים אותם לפני, אחרי ובעת שירותם הצבאי.

מי ייתן שבתפקידו כיועץ לביטחון לאומי לא יעמוד עמידרור למבחן ההתמודדות עם השאלות הכאובות הללו.