בשבע 436: דא אכ"א

לפני שבעה חודשים סיפר העיתונאי קלמן ליבסקינד, כיצד נזרק משירות מילואים בגלל חלקו בחשיפת פרשת הקרקעות של יואב גלנט

אבי סגל , י"ח באדר ב תשע"א

תקציר הפרקים הקודמים: לפני שבעה חודשים סיפר העיתונאי קלמן ליבסקינד, בבלוג המעולה שלו ב-nrg, כיצד נזרק משירות מילואים בגלל חלקו בחשיפת פרשת הקרקעות של יואב גלנט. ליבסקינד סיפר על ביטול צו 8 שקיבל במהלך 'עופרת יצוקה', על העובדה שלא זומן לאחר מכן עם חבריו ליחידה, ועל ההסברים שקיבל מגורם בלתי רשמי בעניין הקשר בין ביטול המילואים לחשיפת פרשת גלנט.

הסיפור המקומם הזה לא עורר הדים רבים, ובעיקר נבלע בפרשה המרכזית של ביטול מינויו של גלנט לרמטכ"ל. מאוחר יותר הודה חברו של גלנט, תא"ל במילואים צביקה פוגל, כי ליבסקינד אכן הודח בגלל עבודתו העיתונאית, אבל גם הודאה זו של ראש מטה פיקוד דרום לשעבר לא עוררה את הסערה שהיתה ראויה לה. הסיפור הגיע לפתחה של מועצת העיתונות, ושם נמשכה התחרות בין בכירי הצבא מי יביך את עצמו ואת צה"ל יותר.

בשבוע שעבר היה זה ראש אכ"א, האלוף אבי זמיר, שניסה לנקות את תדמית החונטה והשקרים של בכירי הצבא, ובמקום זאת העמיק אותה יותר ויותר. בין היתר טען שחיילים רבים משוחררים בגלל גילם, התעלם מהסברים אחרים שנאמרו לליבסקינד עצמו, מרח באופן מביך את דברי הודאתו המפורשת של צביקה פוגל, ואף טען שהעיתונאי לא ביצע שירות מילואים מאז 2005, טענה שקרית שהופרכה בקלות בהמשך.

המעורבות של קצינים בכירים בנקמנות אישית כלפי עיתונאי ובמעשי טיוח שלה – אמורה להטריד את כולנו. קצינים אחרים הודחו על בעיות אמינות פחותות, במקרים שאפילו לא גרמו נזק של ממש. אבל גם מופע האימים האחרון של זמיר עבר בשקט תקשורתי יחסי. מי שמאמין כי האיש לא שיקר אלא טעה בתום לב, שיבושם לו, אבל אפילו אם זה נכון – האיש אשם לפחות ברשלנות מקצועית איומה, כי מי אם לא ראש אכ"א אמור לדעת מי שירת במילואים ומי לא. אם דבריו של זמיר לא מסמלים את תרבות השקר, הם לפחות מייצגים את תרבות החפיף. כך או כך, צה"ל יוצא מהעניין מבוזה מתמיד.

  • ביקורת בנאית

לפני כשבועיים ישבתי באולם 'צוותא' וצפיתי במופע של אביתר בנאי שנקרא 'על חבל דק'. בנאי שר את להיטיו המוכרים ואת שירי אלבומו האחרון, בליווי עצמי של פסנתר או גיטרה, ובין השירים גם הוסיף דברי קישור קצרים, בהגשה ביישנית ובלא מעט חן. ייאמר מיד: מדובר במוזיקאי מחונן ויוצר אישי נוגע ללב, וביצועיו על הבמה היו מצוינים וערבים לאוזן הלא מקצועית שלי. ובכל זאת יצאתי מהמופע ברגשות מעורבים ובמחשבות טורדניות. להלן הנימוקים:

1. מחיר של 130 שקל לכרטיס בודד, במופע אינטימי של זמר יחיד ושני כלי נגינה, זה הון עתק. תוסיפו לכך עמלה של הזמנת כרטיסים, כוס שתייה ותשלום לבייביסיטר, ותקבלו ערב כנראה חד פעמי במשפחתנו הלא מאוד מרופדת כלכלית. לא ברור לי מדוע מופע כזה אמור לעלות כמעט כפליים מהצגה מושקעת ומצליחה עם צוות של עשרה שחקנים ועבודה מאחורי הקלעים של רבים אחרים. אם האמרגנים והמפיקים מבקשים להפוך את לקוחותיהם לעסק של עשירים או רווקים או זוגות נטולי ילדים בלבד – שלא יקטרו אחר כך על מצבם הכלכלי הקשה של האמנים.

2. למרות שכבר התרגלנו לשילוב בין מוזיקת רוק, כיפה שחורה גדולה וציציות בחוץ, המחזה עדיין נחמד ומרענן ומעורר השתאות. מעט יותר השתאות עוררה אצלי המהירות שבה אימץ בנאי גינונים גופניים ומילוליים של חצרות חסידים מסוימות: תנועות ידיים, ציטוטים מרבי נחמן וברכות לחיים על בקבוק מים במהלך המופע. לא הטעם שלי, אבל בסדר. רק מה? גם בטקסים החדשים צריך בנאי להיזהר מלעבור את הגבול. חמש קריאות "פורים שמח" במופע אחד זה לא בדיוק משהו שהצופה הממוצע יכול להתחבר אליו, ואין דבר גרוע לאמן מבצע מאשר חיץ בינו לבין הקהל.

3. הודעה חשובה למנהלי 'צוותא': במהלך הערב יכולתי לצפות בהופעה באמצעות חצי עין בלבד. בין עין שמאל שלי לבין בנאי והפסנתר חצץ עמוד בטון, ואילו עין ימין נתקלה בשרשראות ברזל שמנעו אפשרות של צפייה סבירה באמן המזמר. זאת בושה שאתם מוכרים כרטיסים לכיסא 8 בגלריה ימין, פשוט בושה. וכשרוב המופע מתקיים בצד שמאל של הבמה – אתם יכולים באותה מידה לוותר על מכירת הכרטיס ופשוט לתת לי את הדיסק ביד – האפקט די דומה. גם אם המחיר היה נמוך יותר, עדיין הייתי מרגיש קצת מרומה, וחבל.

  • בקטנה

א. שמונה חודשים תמימים אחרי שקיבלתי דו"ח מהירות ראשון בחיי, הגיע לבסוף משפט התעבורה. יצאתי בזול יחסית, והשופטת אף החמיאה לי על גיליון ההרשעות הנקי שלי. אבל מה כל זה שווה אם בשמונת החודשים האחרונים ירדו בערך עשר שנים מחיי?

ב. בכניסה לבית המשפט לתעבורה עברתי בדיקה ביטחונית מדוקדקת, כולל ריקון הכיסים והסרת החגורה ממכנסיי הרופפים. משום מה, דווקא את הנעליים לא התבקשתי להפקיד אצל המאבטח לפני הפגישה עם השופטת. לא למדו שם שום דבר, בבית המשפט.

ג. בתענית אסתר ציינו ארגוני הנשים ותומכיהם את 'יום העגונה הבינלאומי', או בשמו הבלתי רשמי 'היום שבו יורדים עוד קצת על בתי הדין הרבניים'. למה בתענית אסתר? משום שאין במקורותינו תאריכים המזכירים עגונות של ממש, אז הלכו על הגיבורה שהיא אולי הכי קרובה למצבן. נותר רק לתהות, אם העובדה שנישואיה של אסתר הצילו את העם היהודי לא ממסמסת קצת את המסר נגד נישואים כפויים.

ד. ושאלה אחרונה: האם בהארץ מתעקשים לכתוב 'יפאן' משום שלעורך קוראים אלפון? שבת שלום.

  • בעשרה מאמרות

התקופה האחרונה היתה גדושה באסונות ובטרגדיות מרחבי העולם, חלקם קשים ומזעזעים באופן כמעט חסר תקדים. מטבע הדברים, התקשורת עסקה בעיקר באירועים האלה, ופסחה על מקרים פחות קשים, שאולי בימים אחרים היו תופסים את הכותרות הראשיות. הנה מספר ידיעות על אסונות וטרגדיות שהיו אמורות להופיע בכלי התקשורת אך הורדו בעריכה:

 1. מובטל ממרכז הארץ התחתן עם אראלה ממפעל הפיס, ומאז הוא מקבל ממנה טלפונים שלוש פעמים ביום ולא רואה מזה שקל.

2. שני ילדים נשלחו לבדיקות רפואיות, לאחר שבמבצע חיסול משלוחי המנות בישלה להם אימם הר של פסטה מחטיפי ביסלי גריל.

3. השבוע במוסף – ראיון עם נילי פריאל: "מאז שהלכה לנו העובדת הזרה, חיי אינם חיים. אני לבד לא מצליחה לנקות את כל הלכלוך שאהוד משאיר. את זה רק ביבי יכול לעשות".

4. הרפתקן ישראלי, שניצל מרעש האדמה בניו-זילנד ומהצונאמי ביפן, חזר לארץ והתיישב לצפות בהקלטה של הקדם-אירוויזיון.

5. ארגון הגג של מדפיסי המודעות בירושלים הכריז על סכסוך עבודה, לאחר שהעדה החרדית הודיעה כי השנה לא יוטלו חומרות חדשות בנושא ההכשרים לפסח.

6. מבוכה בליגת העל בכדורגל: מחשבי ההתאחדות ערכו את הקיזוז, ואז התברר כי שתי קבוצות שלמות פשוט נמחקו.

7. ברק אובמה נכנע ללחץ הציבורי והחליט לשחרר את האסיר הישראלי. בהודעה מהבית הלבן נמסר כי זאב רוזנשטיין כבר ישב מספיק ולכן ישוחרר ויגורש מיד לישראל.

8. צעיר שקפץ מהגג אל מותו ניסה קודם לכן להזהיר את חבריו בפייסבוק, אבל לחץ על 'אנטר' לפני שהשלים את ההודעה.

9. בעל טור בעיתון שבועי פוטר לאחר שפרסם בדיחה שרק גולשי פייסבוק מבינים.

10. כתבה בעיתון הארץ ירדה אל הדפוס כשבכותרת מופיע השם 'יפן' במקום 'יפאן'.