בשבע 436: מלאכת מחשבת

הרב הבחין באשה שעברה במעבר שבין הספסלים בבית הכנסת. פניה היו חיוורות והיא שאלה: "רבי, מהיכן השגת את המפה הזאת?"

עודד מזרחי , י"ח באדר ב תשע"א


הרב הבחין באשה שעברה במעבר שבין הספסלים בבית הכנסת. פניה היו חיוורות והיא שאלה: "רבי, מהיכן השגת את המפה הזאת?" הרב הסביר לה שקנה אותה זה עתה בבזאר. "אני רקמתי אותה לפני שלושים וחמש שנה בפולין!", אמרה האשה

הרב דויד ואשתו נשלחו לפתוח מחדש בית כנסת בפרברי ברוקלין כדי לשרת את הקהילה היהודית במקום. הם הגיעו בשלהי שבט כשהם נרגשים מהתפקיד המיועד להם. כאשר ראו לראשונה את בית הכנסת הוא היה מוזנח ונזקק לעבודת שיפוץ רבה. הם הציבו להם למטרה לסיים את כל העבודות, כדי שיוכלו לקיים במקום את התפילה הראשונה בליל פורים.

הם עמלו בתיקון הספסלים הישנים, סיוד הקירות וצביעתם וכל מה שנצרך וסיימו את מלאכתם שבוע לפני פורים. בי' באדר פקדה את המקום סערת שלגים קשה שנמשכה יומיים. בסיומה הלך הרב דויד לבית הכנסת והצטער לראות כי הייתה דליפת מים מהגג שגרמה לנפילת טיח בשטח גדול של הקיר המזרחי שמאחורי הבמה. הרב דויד ניקה את הלכלוך מהרצפה וגמלה בלבו החלטה לדחות את תפילת הפתיחה שתכנן לליל פורים.

כאשר חזר לביתו הבחין בבזאר לצורכי צדקה שהתקיים בבית עסק מקומי ונכנס לשם. בין הפריטים המיועדים למכירה  הייתה מפת שולחן מרהיבה בצבע שנהב רקומה במלאכת מחשבת צבעונית כשמגן דוד רקום במרכזה. הרב קנה את המפה ופנה לחזור לבית הכנסת.

בינתיים החל לרדת שלג. הרב הבחין באשה מבוגרת שרצה מהכיוון הנגדי כשהיא מנסה להגיע לאוטובוס שעמד בתחנה, אך לא הספיקה. הרב הזמין את האשה להמתין לאוטובוס הבא, שעתיד להגיע בעוד כארבעים וחמש דקות, בתוך בית הכנסת המחומם. האשה הודתה לו וישבה על אחד הספסלים מבלי לשים לב למעשיו של הרב.

הרב הביא סולם וציוד כדי לתלות את המפה שרכש על הקיר ולכסות את השטח הפגום. כל השטח הבעייתי הוסתר לחלוטין והרב התפעם מיופיו של הקיר. הרב הבחין באשה שעברה במעבר שבין הספסלים. פניה היו חיוורות והיא שאלה: "רבי, מהיכן השגת את המפה הזאת?"

הרב הסביר לה שקנה אותה זה עתה בבזאר.

"האם רקום בפינה הימנית למטה שם כלשהו?", שאלה.

הרב התבונן ואמר: "כן, רשום EBG".

"זה השם שלי", אמרה האשה בתדהמה, "אני רקמתי אותה לפני שלושים וחמש שנה בפולין!"

היא סיפרה לרב שלפני מלחמת העולם השנייה היא ובעלה היו אנשים אמידים בפולין. כאשר הגיעו הנאצים היא אולצה לעזוב, ובעלה היה אמור לבוא אחריה כעבור שבוע, אבל לרוע מזלו נתפס ונשלח למחנה ריכוז, ומאז לא ראתה אותו ואת ביתה.

הרב הנרגש רצה לתת לאשה את המפה, אבל היא שכנעה אותו להשאירה למען בית הכנסת. היא סיפרה לרב שהיא גרה בצידו האחר של סטאטן איילנד והגיעה לברוקלין למשך היום כדי לעסוק בעבודות ניקיון לצורך פרנסתה. הרב עמד על כך שיסיעה לביתה.

בליל פורים נערכה תפילה וקריאת מגילה ברוב עם. בית הכנסת היה כמעט מלא והכל התנהל על הצד הטוב ביותר. בסיום התפילה הרב ואשתו ברכו את כולם ליד דלת היציאה. רבים אמרו כי בכוונתם לפקוד שוב את המקום.

איש זקן אחד שהרב הכיר מהשכונה המשיך לשבת על אחד הספסלים ולבהות בקיר המזרחי. הרב לא הבין מדוע הוא לא יוצא מבית הכנסת עם כולם. הזקן שאל אותו:

"מנין השגת את המפה שנמצאת בקיר המזרח?"

"מדוע אתה שואל?", אמר הרב.

"המפה הזאת זהה ממש למפה שאשתי רקמה אותה לפני שנים רבות כאשר גרנו בפולין לפני מלחמת העולם. איך יתכן שיהיו שתי מפות דומות כל כך?!"

הזקן המשיך לספר לרב כיצד אילץ את אשתו לברוח לבדה כדי להציל את עצמה ואיך הוא היה אמור לבוא אחריה, אבל נעצר והושם במחנה ריכוז. "מזה שלושים וחמש שנה לא ראיתי את אשתי ואת ביתי", סיים את דבריו בעצב.

הרב ניסה להסוות את תדהמתו ואמר: "האם תהיה מוכן להתלוות אלי לסיור קצר? אני רוצה שתפגוש מישהו חשוב".

הזקן הסכים והם נסעו לסטאטן אילנד, לבית שאליו הסיע הרב את האשה המבוגרת שלושה ימים לפני כן. הוא עזר לו לטפס במדרגות אל דירתה של האשה והקיש בדלת.

שמחה נרגשת כמו שהייתה באותו ליל פורים לא ראה הרב מעודו.