חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גוף ראשון רבים - תרבות ופנאי (ספר)

למרות הכישלון המסוים של 'הניסוי הקיבוצי', יעל נאמן כותבת על חוויית בית הילדים בקיבוץ עם הרבה אהבה
24/03/11, 16:22
טלי וישנה

 

 'היינו העתיד', יעל נאמן, אחוזת בית, 216 עמ'

טרם יבש הדיו מספרו של אסף ענברי 'הביתה' ('ידיעות ספרים'), והנה באה יעל נאמן הממשיכה את חשבון הנפש הקולקטיבי של מייסדי הקיבוץ, ובוחנת את תוצאות הניסוי האנושי שערכו בעצמם ובילדיהם. בספר אוטוביוגרפי מרתק היא מספרת את סיפור גדילתה בקיבוץ יחיעם עד שעזבה את הקיבוץ בגיל 20. שנות המעבר מהלינה המשותפת ללינה הביתית, מהלך שהסתיים בתחילת שנות התשעים, לוו במחאה ציבורית של ילדי הקיבוצים שבגרו, על שנותיהם המסויטות בבתי הילדים. ענברי ונאמן מציגים תמונה מאוזנת יותר של הקיבוץ, ובחשבון הכולל נראה כי מדובר בניסוי אנושי אדיר, שנכשל בחלקו, אבל כל כולו כוונות טובות של אנשים שבאמת ניסו לבנות לעצמם ולילדיהם מציאות אחרת – אוטופית.

ספרו של ענברי מתמקד באותם צעירים נמרצים שהאמינו בכל ליבם בחזון הקיבוץ. יעל נאמן מספרת על חייהם של הילדים שגדלו לתוך הניסוי הסוציולוגי הזה. גם ענברי וגם נאמן כותבים את ספרם באהבה גדולה. שניהם אינם מעמידים פנים שמדובר בהצלחה גדולה, והם אינם חוששים לחשוף את מחדלי הקיבוץ ואת הכאב שהוא הסב פעמים רבות לאלה שחיו בו, כאשר השיטה הפכה להיות חזקה מן הפרט. ועם זאת, ולמרות שעזבה, לא ניתן להאשים את נאמן ביריקה לבאר שממנה שתתה. היא מציגה את החינוך הקיבוצי על יופיו וייחודו. בני הנוער גדלו אולי בורים, בסטנדרטים אקדמיים, אבל אי אפשר להתעלם מן היופי שבלימוד הישיר מן הטבע ומתוך התנסות פעילה. ותחושת השייכות העזה (לקיבוץ, לחברי הקבוצה) היא חסרת תחליף כאשר נאמן מוצאת את עצמה לראשונה בחייה לבדה (בצבא).

אגוטה קריסטוף פרסמה לפני חצי יובל את הרומן המפורסם והמצמרר 'המחברת הגדולה'. רומן זה, שהוא סיפור שרידה של זוג תאומים בני עשר בזמן מלחמה, מתאר כיצד זוג התאומים הופכים יחדיו למכונה אכזרית ומשומנת. בדומה לספרה של קריסטוף, גם ספרה של נאמן מנוסח כולו ברבים: "את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות", היא פותחת את ספרה. גוף ראשון רבים ממשיך ומלווה את הספר לכל אורכו כמעט. גוף ראשון רבים היה הגוף היחיד האפשרי בבית הילדים שבו גרו (בתנאי שיוויון מקסימליים) שמונה ילדים בני אותו גיל, באותן מיטות מצופות בד צהוב, לבושים באותם בגדים, נעולים באותן נעליים, נושמים את אותו האוויר. הקבוצה בגוף ראשון יחיד אינה יכולה להרשות לעצמה לחשוף דבר: "לא הסגרנו כלום. אמרנו: הלשנות לא יצאו מאיתנו. הורינו לא ידעו על חיינו דבר, ואנחנו לא ידענו כלום על חייהם".

אחת מהדמויות המיתולוגיות שמביאה נאמן היא דמותו של יעקב ר', איש עבודה אמיתי שניחן בכושר רטורי (שהיה מעדיף להתנער ממנו, משום שאינו מייצג ערכי עמל אמיתיים של בן קיבוץ). נאמן מביאה את אחד מנאומיו של יעקב שבו הוא מתאר את אושרו של הפרט התורם לכלל, למרות שישנם חברים שאינם נוטלים חלק שווה בעומס: "אנחנו שתרמנו", הוא טען בדבריו, "חשנו  את עצמנו מאושרים הרבה יותר, שלמים הרבה יותר, מסופקים הרבה יותר... אנחנו הלכנו עם הרגשה שאנחנו בונים עולם. כלומר, לא היה פה עניין של הקרבה של הפרט למען הכלל, אלא היה פה עניין של בניין הפרט באמצעות הכלל". אך אפילו יעקב לא איפשר למלים אלה להדהד בסיום דבריו, והוא הוסיף ואמר: "אין מה להגיד, התפיסה הזאת לא עמדה במבחן המציאות, לא עמדה במבחן השנים, והיא היום כבר אנכרוניזם ואין לחזור אליה".  נראה כי זהו אכן סיכום העניין: הרעיון האוטופי מול המימוש הבלתי אפשרי, שהפך להיות הניסוי שבצילו גדלו עשרות אלפי ילדים שקולם נשמע בספרה של נאמן.