בשבע 437: עגבניות מילוליות

יום מתן גזר הדין בפרשת קצב היה יומם הנשגב של עיתונאים, בלוגרים, טוקבקיסטים וכותבי סטטוסים.

אבי סגל , כ"ה באדר ב תשע"א

יום מתן גזר הדין בפרשת קצב היה יומם הנשגב של עיתונאים, בלוגרים, טוקבקיסטים וכותבי סטטוסים. מעטים פספסו את ההזדמנות להפגין ברבים את דעותיהם, איחוליהם ושנינויותיהם על עברו של משה קצב כנשיא ועל עתידו כאסיר. הטובים שבהם (כלומר שבנו) הלכו על הומור, לקחו מהפרשה מספר מילות מפתח – נשיא, קצב, א', שבע שנים, מעמד, משרד התיירות, עונש וכדומה – והצליחו להרכיב מהן הברקה מילולית משעשעת יותר או פחות. גם אם חלק מהשנינויות היו נמוכות וגם אם בדיחה מסוימת הפסיקה להצחיק בפעם ה-359, לפחות לא היתה כאן כוונה אחרת מלבד השעשוע.

קשה יותר לתפוס את התגובות המתלהמות, המפרטות את הדברים הרעים שראוי קצב לעבור בבית הכלא. מביך לראות כיצד אזרחים טובים, אינטליגנטיים, נאורים ומועילים לחברה, לא מתביישים להחצין את המיית לבם האספסופית ולשלוח גידופים ואיחולי זוועה לנשיא לשעבר. קשה לי להבין את המוטיבציה: אני לא חושב שאי פעם התעורר בי צורך לרגום בעגבניות מילוליות אפילו את גדולי המחבלים או רוצחי הילדים. לשם מה זה טוב? אי אפשר לשבת ולהיות מרוצה מגזר הדין בשקט? איך זה שהאנושות לא התקדמה מאז השפלתם הוולגרית של הנידונים לתלייה בכיכר העיר?

יומנו של חנון

כאן המקום לקחת צעד אחורה, לשכוח מההטפה הדידקטית בקטע הקודם, לערוך חשבון נפש עם עצמי ולהודות: נטיית הלב הטבעית שלי כיום היא לחוש אמפתיה וחמלה כלפי משה קצב. העניין הזה משונה גם עבורי. מעולם לא חיבבתי במיוחד את האיש: מאז ומתמיד הוא הצטייר אצלי כפוליטיקאי חרוץ אך נטול אישיות, פקיד אפרורי שעלה לגדולה בדרך המקובלת של לא לעצבן אף אחד. כיום, כשגם לי די ברור שלא מדובר בצדיק, לא ממש דחוף לי לבקש עבורו הקלה בעונש, ואני מתנגד נחרצות לחנינה. אז מה פתאום לחמול על האיש, ועוד עכשיו?

תשובה אפשרית ראשונה היא שאני תומך באלימות נגד נשים. רק לצורך הדיון, בואו נצא מנקודת הנחה שזה לא המצב, טוב? תשובה אפשרית שנייה היא שאין מה לעשות – אני גבר. זה כבר נשמע יותר הגיוני. ברור שהגבריות שלי עלולה לעוות את נקודת המבט, אם כי באותה מידה יכולה זווית הראייה הנשית להטות את הכף לצד השני – למשל בפסק הדין של הרכב השופטים הלא מאוזן. בכל מקרה, העניין המגדרי עדיין לא מראה את התמונה השלמה. למשל, אין בי שום אהדה לעברייני מין אחרים, בלי קשר למגדר שלהם, לדעותיהם הפוליטיות או לכיפה על ראשם. השוני במקרה קצב הוא בעירוב בין פרטים שונים בפרשה, היוצר התבוננות מורכבת ועתירת סכסוכים פנימיים, שילוב של ניתוח ביקורתי שכלתני וצביטה בלב.

אפתח במובן מאליו: הגיל. אם משה קצב היה היום בן 40, או אפילו מבוגר יותר אבל צעיר ברוחו בנוסח חנן גולדבלט, התחושה היתה כנראה שונה. אלא שהמקרה של קצב הפוך – הוא כבר היה זקן גם כשהיה צעיר, קל וחומר בימיו כנשיא ובשנים שחלפו מאז. איך שלא נסתכל על זה, לראות אדם מבוגר והדור פנים נכנס לכלא במקום לצאת עם נכדיו לסיבוב קרוסלה בגינה, זהו מחזה מכמיר לב, גם אם הוא מוצדק לחלוטין.

נתון נוסף מעניק לקצב יתרון לא הוגן על פני המתלוננות: הוא ידוען, הן לא. אותו אנו מכירים היטב לאורך עשרות שנים, אותן אנו מכירים דרך פיקסלים. באופן טבעי, קל יותר להזדהות עם דמות אנושית ברורה מאשר עם קולות או ציטוטים כתובים – דמויות שאין לנו מושג מיהן, איזו תוכנית ריאליטי הן אוהבות ואיפה הן היו בהתנתקות. האנונימיות של המתלוננות אולי עזרה להן בבית המשפט, אבל דווקא היא מקשה עלי למקד את החמלה שלי בהן במקום בו. לא בסדר, אני יודע, אבל זה הטבע האנושי.

כאן אני מגיע לתיק עצמו ולכל הספקות העולות נוכח הטיפול בו במערכות התקשורת והמשפט. במערכת המשפט יש לי אמון מוגבל מאוד, ולדעתי היא קנתה את זה ביושר. אפילו התקשורת, הנתלית כעת בפסיקת השופטים כבדבר שבקדושה, יודעת היטב לבוז לבית המשפט ולפסיקותיו במקרים אחרים – ראו פרשת דריסת הנערה שחר גרינשפן. אם קצב היה יוצא זכאי בדין, התקשורת וארגוני הנשים היו הראשונים לגנות את השופטים ולבוז להם, כשם שהיום הם מהללים ומשבחים אותם. לכן צריך להבין: פסק דין יש לקבל ולכבד במישור המעשי, אבל אין איסור להטיל ספקות בו או בהליך המשפטי שהוביל אליו.

ארגוני הנשים. מצד אחד, אין גבול לחשיבות העזרה שלהם לנפגעות תקיפה מינית. מצד שני, אין גבול. האוטומטיות של אותם ארגונים, נקודת המבט שאינה מטילה ספק בשום תלונה נשית, טביעת האצבע המלאכותית בעדות של מתלוננות, הקרב התקשורתי התוקפני, היחס לפסק הדין קודם כל כאל ניצחון או הפסד של האג'נדה, בלי קשר לשאלה אם הוא מוצדק או לא – כל אלה מעוררים בי אנטגוניזם, ומעלימים את תחושת הצדק שאני אמור לחוש אחרי סיומו של משפט פלילי.

ועדיין לא הזכרתי את השנאה הקדומה של צד פוליטי מסוים למשה קצב, שהחלה ביום שבו ניצח את יקירם הלוזר במרוץ לנשיאות; ועדיין לא נכנסתי לנורמות הכפולות של הציבור האולטרא-ליברלי בנושא היחסים שבינו לבינה; ועדיין לא התמקדתי בהתנהלותן מעוררת התהיות של חלק מהמתלוננות עצמן; ויותר מכל חשוב לי לחזור ולהזכיר את התגובה הציבורית שאחרי גזר הדין – הריקוד על הדם, זריקת האבן אחר הנופל ועוד קלישאות נכונות שגדשו את המדיה והרחוב עד לזרא. יודעים מה? אחרי כל זה, אני פשוט לא יודע איך אפשר שלא לחמול על האיש.

  • בעשרה מאמרות

במוצ"ש האחרון נערך משחק כדורגל חשוב בין ישראל ללטביה, אבל את העניין התקשורתי עוררו דווקא דבריו של השדר יורם ארבל לפני שריקת הפתיחה. בהתייחסו לראיון שנערך בידיעות אחרונות עם גנבת המסמכים ענת קם, אמר ארבל בדיוק בזו הלשון: "בחורה ישראלית... עשתה לפני זמן מעשה שטות נורא ואיום, ואולי אפילו יותר מזה, אבל היא סגורה בבית, בצו כמובן, ולא יכולה לצאת. מה היא עושה כדי להעביר את הזמן? היא אוהבת לראות כדורגל. אז לבחורה הזו אנחנו נקדיש אולי חלק מהשידור הזה, כי מי שאוהב כדורגל מגיע לו". התגובות הסוערות לא איחרו לבוא. הנה כמה מהן:

1. "מה הוא אמר עלי? לא, לא צפיתי במשחק של הנבחרת. אני מעדיפה לראות כדורגל" (ענת קם).

2. "אבל מה הכיף הגדול בזה שמקדישים לי את השידור, אם בסוף ישראל מנצחת?" (קם מתעצבנת, רגע אחרי)  

3. "יורם, תרשה לי להקדיש את השידור לבחור אחד שאוהב כדורגל, אבל הוא יושב בבית מתוסכל ולא יכול לצאת ולאמן את הנבחרת למרות שמגיע לו" (הפרשן אייל ברקוביץ').

4. "וכעת אנו מצפים מיורם ארבל שיקדיש לאורי בלאו שידור של כדורגל אנגלי" (מערכת הארץ).

5. "אני לא מבין למה הוא עשה את זה, הרי אין פרס נובל לתקשורת ספורט" (עמוס עוז).

6. "האמת, אנחנו אשמים. ביקשנו ממנו שייתן איזו פרסומת למגישה שלנו ענת הראל, אבל מה לעשות שכבר שנים הוא מתבלבל בשמות" (ערוץ 10).

7. "בחור לבנוני עשה לפני זמן מעשה שטות נורא ואיום, אבל הוא סגור בבונקר ולא יכול לצאת. אנו מקדישים לו חלק מהשידור הזה" (ערוץ הספורט של החיזבאללה מביע תמיכה במנהיג).

8. "יורם תירגע!" (אבי רצון)

9. "נו, אפשר לחשוב שהיא היחידה שעשתה שטות נוראית, חירבה את החיים שלה ונשארה סגורה בתוך הבית" (העיתונאית מרב בטיטו).

10. "אני לא מבין את ההתלהמות. איזה דבר מזעזע כבר קרה? זה לא שהקדשתי את השידור לרמי ויץ" (יורם ארבל).