בשבע 437: הכל דיבורים

מיקי שוב הצטער. הוא אמנם יכול היה להרים את היד, אבל אם עידו לא ישמע אותו, זה לא יעזור | הפעם הוא יישאר בצד בגלל הצרידות

חגית רוטנברג , כ"ה באדר ב תשע"א

מיקי התעורר באותו בוקר וניסה לומר 'מודה אני' כמו תמיד, אבל משהו עצר בעדו. הוא לא הצליח להוציא הגה מהפה. לא, הפה שלו לא היה קשור במטפחת ואפילו לא מודבק בנייר דבק. הוא ניסה שוב ושוב להוציא מילה בקול מהפה, אבל גילה שהוא פשוט צרוד. זה היה חמור כל כך שהדבר היחיד שהוא הצליח לעשות זה ללחוש, וגם אז הוא בקושי הצליח לשמוע את עצמו. 'אוי ואבוי, מה אעשה?' חשב לעצמו בדאגה, 'לא אוכל לדבר היום? איך אסתדר בבית הספר? בבית? בכלל, בכל מה שאני צריך?'. הוא התלבש בזריזות וכשאמא שאלה אותו מה לשים לו בסנדוויץ' הוא סימן לה עם האצבע על הגרון שהוא לא יכול לדבר. "אתה כל כך צרוד? מה קרה לך?" התפלאה אמא, "אתמול דווקא דיברת הרבה. טוב, אולי הצטננת מהרוח שנכנסה בלילה מהחלון הפתוח. הנה", לקחה את הצעיף הכחול מהארון וכרכה סביב צווארו של מיקי, "זה יעזור לך, אבל בינתיים – אל תוציא אף מילה כל היום, אחרת הצרידות לא תעבור", הזהירה.

מיקי היה קצת עצוב בדרך לבית הספר. הוא אהב לדבר עם כל החברים, ואפילו עם המורים, ופתאום לשתוק ככה יום שלם - איך הוא יצליח? בשיעור הראשון הוא שתק לגמרי. בדרך כלל מיקי היה תמיד משתתף בשיעור נביא, זה היה השיעור האהוב עליו. אבל הפעם, כשהמורה חגי שאל שאלות – מיקי פשוט לא הצביע. מיקי הרגיש במבטי הפליאה של חבריו ואפילו של המורה חגי, כשראו אותו יושב בשקט בכיסאו. כל התשובות היו מוכנות למיקי על קצה הלשון, והוא פשוט לא יכול היה לומר אותן. אבל לפתע הוא שמע את יואב, שיושב מאחוריו, לוחש לשמעיה: "וואו, מיקי הזה ממש חכם. הוא כנראה שותק כי יש לו משהו ממש גאוני לומר, הוא פשוט לא רוצה שנרגיש טיפשים לידו". מיקי חייך לעצמו. אולי זה לא כל כך נורא לשתוק...

בהפסקה קרא עידו, סגן המנהל, לכל התלמידים להתכנס מול חדרו. "תלמידים, יש לי משימה מאוד חשובה להציע לכם. מי שיתנדבו ראשונים – יזכו!". התלמידים לא היססו לרגע. מיד כולם הרימו את היד וצעקו: "אני! אני!". מיקי שוב הצטער. הוא אמנם יכול היה להרים את היד, אבל אם עידו לא ישמע אותו, זה לא יעזור. למרות שמיקי תמיד קיבל תפקידים מעניינים בבית הספר, הפעם הוא יישאר בצד בגלל הצרידות. עידו בחר עשרה תלמידים והעמיד אותם לידו. "התלמידים הנבחרים הללו זכו במשימה נהדרת", הכריז בחגיגיות, והעשרה האזינו לו בפנים נרגשות, "אתם תנקו את הספרייה שלנו לקראת פסח. המנקים שלנו מבוגרים וקשה להם לעשות הכל לבד. אז החלטנו לשתף השנה מתנדבים בניקיון". פניהם של עשרת המתנדבים נפלו באחת. בשביל זה הם נבחרו? המשימות של עידו כוללות בדרך כלל יציאה קצרה מחוץ לתחומי בית הספר. ועכשיו הם יצטרכו לנקות מאות ספרים! מיקי הביט בהם, ושוב לא יכול להתאפק מלחייך לעצמו. שוב היה משתלם לשתוק קצת.

כשחזר הביתה, השקתה אמא את מיקי כוס תה חם בלימון, וטפטפה לו לגרון כמה טיפות נגד צרידות. מיקי הוריד את הצעיף, השתעל כמה שיעולים וראה זה פלא – קולו החל להישמע. "יופי, מיקי. הצרידות עברה לך, ברוך ה'", הכריזה אמא. מיקי שמח מאוד, אבל לא שכח מה למד היום אחרי מה שקרה לו בבית הספר. "אמא, את יודעת", פנה אליה, "היום הבנתי יותר טוב את המשפט 'סייג לחוכמה שתיקה'"...