חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

קומו ונעלה ציון

אלפי יהודים מכל שכבות האוכלוסייה יסיירו בחול המועד בעיר העתיקה בירושלים, על כל חלקיה | ארגון 'רחובות העיר ימלאו'
14/04/11, 15:19
יואל יעקובי


אריאל קופלד: "משרד החינוך מתיר סיורים ליד גבולות רגישים כמו הגבולות עם מצרים ועם ירדן בצירוף תנאי הדורש את הכפלת האבטחה לקבוצה המטיילת, ואילו בלב בירת ישראל אסור הטיול לגמרי, בלא שום תנאי, למרות שמשטרת ישראל טוענת שאין צורך לאסור באיסור גורף".

ר' משה ויטנברג, חסיד חב"ד, רצה מאוד לקנות את הבית ברובע הנוצרי. מי שניהל עבורו את המו"מ היה לא אחר מאשר אליעזר בן יהודה. בסיום העיסקה הוא שאל את בן יהודה מה הוא רוצה כשכר, והלה ענה לו כי שכרו הוא בכך שהצליח להוציא שתי חצרות בעיר העתיקה מידי הכנסייה

מסתבר כי בעוד שכשני שליש מבתי הרובע היהודי היו שייכים לבעלי בתים ערבים והיהודים היו בדרך כלל דיירים בלבד, הרי שרוב הנכסים היהודיים ברובע המוסלמי היו בבעלותם של התושבים היהודים, ובחלקו הדרומי של הרובע המוסלמי היה כנראה גם רוב יהודי

סובו ציון והקיפוה

עשרות אלפי ישראלים מכל גווני האוכלוסייה כבר הכירו את סמטאות ירושלים העתיקה על כל חלקיה דרך מדריכי עמותת 'רחובות העיר ימלאו' | בעמותה, המקיימת פעילות שיא מזה שנים בימי חול המועד, מבקשים להנחיל את המסר לפיו האחיזה היהודית לאורך ההיסטוריה נמשכה בכל אזורי ירושלים שבין החומות, ולא רק ברובע היהודי | בסיורים ניתן גם לקיים את מצוות ראייה ברגלים דרך תצפית מרהיבה על רצפת העזרה בהר הבית | הצלחת סיורי העמותה גרמה לתנועות אסלאמיות לקיים פעילות מתחרה, נוכח זרם היהודים המתרבה בעיר העתיקה כולה

כשגוטפריד מבויון פרץ בראש הצבא הצלבני את חומת ירושלים, חשבו היהודים, אשר נלחמו שכם אל שכם עם המוסלמים על הגנת העיר, שהקיץ הקץ על הקהילה שלהם. ספק אם הם שיערו שבאלף השנים הבאות הישוב היהודי באזור שבין החומות, בו שכן באותה תקופה הרובע היהודי, יידע עליות ומורדות ושוב עליות. את סיפורם היהודי של הרבעים המוסלמי והנוצרי, דואגים בעמותת 'רחובות העיר ימלאו' לספר כבר שנים באמצעות סיורים לציבור הרחב מדי חול המועד.

את אריאל קופלד, שמנהל את פעילות העמותה ויוביל אותי לסיור בסמטאות, אני פוגש בתחנת האוטובוס ליד שער הפרחים. לא קשה לטעות בו על רקע האוכלוסייה המקומית. הוא לוקח אותי אל המתחם בו גרים הוריו ומשפחה נוספת. באזור שער הפרחים כולו גרות כחמש עשרה משפחות יהודיות, וברבעים המוסלמי והנוצרי יחדיו כ- 65 משפחות.

מהודו לישראל בזכות הסיור

את הסיורים החלה לרכז כבר לפני שנים תהילה טאו (כיום אפלבאום, בתו של הרב צבי טאו), ולאחר נישואיה ריכז אותם אחיה נחמיה. לאחר שגם הוא התחתן, החליפו אותו בתשס"א אריאל קופלד ויוסי אלקסלסי. באותה תקופה הפעילות עלתה מדרגה, הוקמה עמותה ששמה 'רחובות העיר ימלאו', והכשרת המדריכים נעשתה משמעותית יותר. הסיורים הכפילו את זמנם משעה ורבע לשעתיים עד שעתיים וחצי, כשהם רוויי סיפורים מההיסטוריה היהודית של מאתיים השנים האחרונות.

הסיורים השתדרגו, אך ההשתתפות בהם נותרה ללא תשלום. מעבר לעובדה שישנן משפחות עבורן תשלום על סיור משפחתי מעין זה הינו מעבר ליכולת הכלכלית, קופלד מספק נימוק נוסף לעניין: "יש כאן אמירה שירושלים מחוברת לכולם. למרות שהמדריך עצמו כן מקבל שכר, גם אם לא גבוה, העובדה שהוא לא מקבל אותו מידי המודרכים מסייעת להם להסתכל עליו כעל מישהו ערכי". כמובן, גם אישיותם של המדריכים מותאמת לתכנים המועברים, כיאה וכיאות לסיורי חול המועד סביב מקום המקדש.

מניין המימון? "קודם כל", אומר קופלד "רוב הפעילות בעמותה נעשית בהתנדבות. 'עטרת כהנים' משתתפת במימון הסיורים באופן משתנה, ולראשונה גם עיריית ירושלים הודיעה שהיא תממן עשרה סיורים. שאר המימון, שהוא גם הרוב, מגיע מהתרומות של הציבור הרחב".

מדי חג משתתפים בסיורים כאלפיים איש, מכל גווני הציבור "מחובשי כיפת שמים ועד לחובשי כיפות שחורות", כלשונו של קופלד. התגובות, אומרים בעמותה, נלהבות. הם אפילו מספרים על מקרה בו יהודיה מהודו שנודע לה על הסיור, החליטה לעלות לארץ בעקבות השתתפותה בסיור. בשנים האחרונות נערכו כ-2,300 סיורים ובהם השתתפו למעלה מ- 90,000 איש. עמותת 'רחובות העיר ימלאו' עוסקת גם במחקר היסטורי, ומוציאה פרסומים על תולדות ההתיישבות היהודית באזור.

סיפורה של היהודייה האחרונה

סיורנו מתחיל סמוך לשער הפרחים, בצידה הצפוני של העיר העתיקה, שהיה היעד המועדף להתפתחות העיר במשך הדורות כמו גם לכיבוש בידי אויבים. כאן בסמוך עמד גוטפריד מבויון בראש צבאו הצלבני בדרך לפריצת החומה. על הגיזרה שאנו סמוכים אליה, בה שכן על פי הערכות החוקרים הרובע היהודי באותה תקופה, הגנו מן הסתם היהודים. כשנושאי דגלה של דת האהבה מצליחים להיכנס פנימה הם אינם יודעים רחם. הם שורפים את היהודים בתוך בית הכנסת שלהם. היסטוריוני התקופה מתארים את מראה העיר לאחר הכיבוש הצלבני ומספרים על נהרות של דם שמגיעים עד לברכיים.

מקום הפריצה הצלבני בחומת העיר נותר שטח פנוי מזה כאלף שנים. מדינת ישראל הגתה תכנית לבניית 20-30 יחידות דיור ליהודים באותו מתחם, תשובה יהודית נאה למסע הרצח של הכובש הצלבני. אולם למרות שמדובר על תכנית בת כחמש עשרה שנים, משרד השיכון, המופקד על ביצועה, עדיין לא החל בעבודות. אין הקפאה בירושלים כבר אמרנו?

במשרד הבינוי והשיכון אומרים בתגובה כי "בשטח שתואר בכתבה אכן יש תוכנית בנייה קיימת אשר יש לקדמה סטאטוטורית. לשם קידומה, התוכנית מחכה לאישור לקיים דיון בעניינה בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה במחוז ירושלים".

מסתבר שאת החור של ההיסטוריה היהודית באזור צפון הרובע המוסלמי החלו לסתום עוד לפני עמותות 'עטרת כהנים', 'עטרה ליושנה' ודומיהן. תלמידי הגר"א הגיעו גם לכאן. למעשה, טוען אריאל קופלד, עיקר היישוב האשכנזי-פרושי מייסודם של תלמידי הגר"א בתקופתו הראשונה היה כאן, באזור 'באב חוטא' - השם הערבי לאיזור שבין שער הפרחים לשער שכם.

הציפיה המשיחית לקראת שנת ת"ר גרמה לגידול ניכר של הישוב היהודי כאן, בעוד שבמה שמכונה היום 'הרובע היהודי' – הישוב האשכנזי היה קטן. אחרי שנת ת"ר החל אט אט להתבצע שינוי דמוגרפי, כאשר האוכלוסייה היהודית החלה לנטוש את 'באב חוטא' לטובת הרובע היהודי ודרום הרובע המוסלמי של היום. בתרפ"ט ישבה כאן עדיין היהודיה האשכנזית האחרונה, רחל גרין, בתו של גר גרמני, אולם הפרעות הכריחו גם אותה לעזוב את המקום שניטש מיושביו היהודיים למשך עשרות שנים. במסגרת הסיורים שעורכים קופלד וחבריו, נערכות גם הצגות, שאחת מהן מספרת את סיפורה של רחל גרין.

 

המטרה: לחבר את כולם לירושלים | סיור בעיר העתיקה

דגל אש"ף בבית יהודי?

אחד המניעים המרכזיים לקיום הסיורים הוא ניפוץ המיתוס הטוען שיהודים ישבו לפני הקמת המדינה רק ברובע היהודי. זאת באמצעות ביקור בנקודות התיישבות יהודיות מן העבר וההווה בכל חלקי העיר העתיקה. לפני כמאה שנים התגוררו אלפי יהודים באזור המכונה 'הרובע המוסלמי', או 'הרובע היהודי המתחדש', כפי שמעדיפים לכנותו תושבי המקום. יתרה מזאת, מסתבר כי בעוד שכשני שלישים מבתי הרובע היהודי היו שייכים לבעלי בתים ערבים ואילו יהודים היו בדרך כלל דיירים בלבד, הרי שרוב הנכסים היהודיים ברובע המוסלמי היו בבעלותם של התושבים היהודים. בחלקו הדרומי של הרובע המוסלמי, הסמוך לרובע היהודי של ימינו, היה כנראה גם רוב יהודי.

הפרעות שהחלו עם תחילת שלטון הבריטים בשנים: תר"פ, תרפ"ב ותרפ"ט, דלדלו את היישוב בעיר העתיקה. את מכת המוות להתיישבות באזורים אלו הנחית השלטון הבריטי בפרעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939). בהתאם למדיניות 'הפרד ומשול' שאפיינה אותו, הוא יזם נדידת אוכלוסיות והורה ליהודים שנותרו במקומות אלו לעבור לרובע היהודי המצומצם עד נפילתו בתש"ח.  קופלד ראיין קשישה שהיום גילה מתקרב למאה, הזוכרת את ההוראה הזו של הבריטים. החלטת ממשלת ישראל אחרי שחרור העיר העתיקה להפקיע את 120 הדונמים של הרובע היהודי ושל רחבת הכותל, המהווים כ- 13% בלבד משטח העיר העתיקה, קיבעה את התפיסה המוטעית לפיה היישוב היהודי הצטמצם בד' אמותיו של הרובע היהודי.

התחנה הבאה בסיורנו היא 'בית ולירו' הסמוך. אחרי שפותח לנו את הבית אחד מיושביו היהודיים, אני מבחין בדגל אש"ף, שההסבר למציאותו יוסבר לי בהמשך. חיים אהרון ולירו היה הבנקאי של ירושלים, וביתו נראה בהתאם. בית גבוה, שחלונות קומתו השניה פונים צפונה אל המרחבים הפתוחים (ואז גם השוממים) ומזרימים אוויר צח שהיה כל כך חסר בעיר העתיקה.

הבית נמכר כבר ב- 1920 למשפחה ערבית, שהשכירה אותו בדמי מפתח למשפחה ערבית אחרת. עובדה שהתבררה כמשמעותית לאחר שיהודים רכשו את הנכס. בני השוכרים התעקשו לטעון שגם להם מעמד של דיירים מוגנים ואף הצליחו לשכנע בכך את בית המשפט, לטענת קופלד, באמצעים לא כשרים. מתוך שלושת האחים שהתגוררו בבית, שני אחים הסכימו לקבל תשלום בעד ויתור על זכויותיהם, בעוד שהאח השלישי סירב למכור את חלקו, וזהו ההסבר לדגל אש"ף שראיתי בכניסה לבית. לפני כחצי שנה נכנסו היהודים למבנה (בשלב זה רווקים), הוא עובר שיפוץ ובקרוב אמורות להתגורר בו משפחות.

לראות את קודש הקודשים

התחנה הבאה, המוכרת יותר לרבים, היא בית הצלם. סיפורו של הבית נעוץ בביקור של סגן שר שהוזמן לסיור של 'עטרת כהנים'. העמותה, שרצתה לצייד את סגן השר במזכרות מאותו אירוע, גייסה לצורך העניין את אחד מצלמי השמחות שהיו מצויים בכותל המערבי בעידן של טרום המצלמות הדיגיטליות. כשמאוחר יותר ניסו ליצור קשר עם הצלם על מנת לקבל את התמונות, טעות במספר הובילה אותם לשיחה עם ערבי. נציג העמותה לא התבלבל ושאל את המשיב המזדמן האם הוא מעוניין למכור את ביתו, ומשם הכל כבר היסטוריה.

דומני שלא אגזים אם אומר שהתצפית מראש בית הצלם היא המוצלחת מבין התצפיות שאני מכיר בעיר העתיקה. מגג הבניין נשקפת תצפית מדהימה לכל חלקי העיר העתיקה, אליהם הצופה מתבונן כמעט תמיד מלמעלה.

גולת הכותרת של התצפית, והחלק הכואב שלה, הוא המבט לכיוון הר הבית. סיורנו נערך ביום שישי, וכבר ניתן לראות על מקום המקדש, סמוך לכיפת הסלע - שהדעה המקובלת רואה בה את מקום קודש הקודשים, מאות מוסלמים המתאספים לתפילות על המקום הקדוש ביותר לעם ישראל. כמעט את כל הרמה, החלק המוגבה והקדוש ביותר של ההר, עליו נמצאת כיפת הסלע, ניתן לראות מכאן.

העובדה שניתן לראות מכאן גם את רצפת ההר הינה בעלת משמעות מיוחדת, אולי אפילו הלכתית, בעיקר בנוגע לחול המועד בו מתבצעים מרבית הסיורים במקום. ר' עקיבא יוסף שלזינגר, מגדולי הקנאים ומראשי הפועלים לשיבת ציון שעלה לירושלים, טען כי מצוות העליה לרגל, 'מצוות ראיה', היא כפשוטה – מצווה לראות את מקום המקדש. לפי זה ניתן גם כיום לקיים מצווה זו. לכן יש המקפידים להשתדל לראות בכל אחד משלושת הרגלים (או לפחות בפסח ובסוכות) את רצפת ההר. מקום זה הוא מוצלח במיוחד לצורך העניין. מקורות קדומים, ובכללם תעודות מבית הדין השרעי של ירושלים, מלמדים על מנהג קדום שרווח בקרב היהודים להשתדל לראות את מקום המקדש.

קופלד מספר לי על ישיבת 'תורת חיים', הישיבה הכללית הראשונה בירושלים שייסד ר' יצחק וינוגרד ובה למד גם הרצי"ה קוק, שהשכן הערבי שמר על מפתחותיה עד שמסרם למושל ירושלים חיים הרצוג. כיום שוכנת בה ישיבת 'עטרת ירושלים'. אנו רואים את 'בית המערבים', אחד ממרכזיה של עדת יוצאי צפון אפריקה בהנהגת ר' דוד בן שמעון, ולידו את חצר מהרי"ל דיסקין שבה גם נוסד בית היתומים הגדול שלו. אנו רואים גם את 'בית הירשנזון', שייסד ר' יעקב מרדכי על פי הוראת ר' אליהו גוטמאכר, הצדיק מגריידיץ וממבשרי הציונות, שאף הורה לו להקים במקום 'ישיבה מרכזית עולמית'.

 'מי שבירך' לאותו האיש

בסיורנו לא הגענו לרובע הנוצרי, אולם קופלד מספר כי לרובע זה ישנו עבר יהודי עשיר, גם אם פחות עתיק. במשך שנים נאסר על יהודים לעבור ברחוב הנוצרים, וגם על נוצרים נאסר לעבור ברחוב היהודים, אם כי החלק השני של האיסור קויים פחות בקפידה. האגדה מספרת כי פעם עבר בטעות ברחוב הנוצרים ר' יוסף זונדל מסלנט, רבה בפועל של ירושלים עד הגעת חתנו ר' שמואל סלנט. אחד הכמרים תפס אותו והכריח את ר' זונדל לבוא לכנסיית הקבר ולעשות 'מי שבירך' לאותו האיש. ר' זונדל לא התבלבל והחל לומר 'מי שבירך', עד שהגיע לשמו של אותו האיש "ישו בן..." תוך שהוא רומז לכומר שיאמר לו את שם האב. הכומר הנבוך שהבין את הרמז, כעס ושילח את ר' זונדל לדרכו.

את הטאבו ברחוב הנוצרים שבר אליהו גודל, יהודי שנהג ללכת עם מעיל קצר כמנהג יהודי אירופה, אבל כשצעד ברחוב הנוצרים הלך דווקא עם בגדים ירושלמיים ארוכים. מי שבפועל התיישב ברובע זה סביב תחילת המאה ה-20 היה יהודי יווני בשם מאיר גני, מאבות משפחת מצא הספרדית-ירושלמית. השפה המשותפת עם אנשי הכנסיה היוונית-אורתודוכסית בעלת הקרקעות הגדולה, היתה בעזרו כשבא לרכוש את ביתו ברחוב הנוצרים 80. בביתו התארח בליל הסדר המלך ג'ורג' השישי כשעוד היה נסיך והגיע לביקור בארץ. גם בשוק של הרובע הנוצרי בכיכר המוריסטן היו סוחרים יהודים רבים. זאת אנו יודעים מרשימת שמות המופיעה ב'קול ירושלים', מעין 'דפי זהב' של אותם הימים. כיום מתגוררות משפחות יהודיות בבניין 'נאות דוד', בו שוכנת גם ישיבת 'לנתיבות ישראל'.

אנו מגיעים לבית ויטנברג. ר' משה ויטנברג היה חסיד חב"ד. הוא רצה מאוד לקנות את הבית היפה הזה, וגם אחרי שהפטריארכיה הלטינית העשירה רכשה אותו הוא לא התייאש מלקנות אותו ממנה. מי שניהל עבורו את המשא ומתן היה לא אחר מאשר אליעזר בן יהודה. לאחר שהעיסקה יצאה אל הפועל הוא שאל את בן יהודה מה הוא רוצה כשכר, והלה ענה לו כי הוא כבר קיבל את שכרו, בכך שהצליח להוציא שתי חצרות בעיר העתיקה מידי הכנסייה העשירה. במקום היתה ספריה גדולה ובה כתבי יד של אדמו"רי חב"ד, שנשרפה בפרעות תר"פ (1920). במסגרת ההגנה שארגן זאב ז'בוטינסקי בפרעות תרפ"א (1921) הגנו על המקום רוזה 'האדומה' כהן ונחמיה רבין, שלימים התחתנו ואחד מילדיהם הוא יצחק רבין. כיום מתגוררות במקום 10 משפחות. כשעלתה אפשרות שאריאל שרון יתמודד על ראשות עיריית ירושלים, הוא רכש דירה בבניין זה. מקום זה, ברחוב הגיא, הוא כתובתו הרשמית עד היום.

בהמשך דרכנו אנו מגיעים לכותל הקטן, פיסה קטנה גלויה מבתים של הכותל המערבי של הר הבית, צפונית לרחבת הכותל המוכרת וקרובה יותר לכיפת הסלע. בדרך לשם אנו עוברים סמוך לשער הברזל של הר הבית, ורואים את אדוני ההר הנוכחיים צועדים בו בנחת אחרי סיום תפילות יום השישי. חדרון שהיה בסמוך לסמטת הכותל הקטן ושאמור היה לשמש את המתפללים, התמלא במשך השנים באשפה על ידי המוסלמים. לפני כשבע שנים החדרון נוקה, אולם המשטרה סירבה לאפשר שימוש בחדרון על ידי המתפללים, בטענה כי ישנו סטטוס קוו שלא משתמשים בו. מעמדו של 'הכותל הקטן' נמצא כיום בבירור משפטי האם הוא נחשב כאתר קדוש או לא. מי שמטפח את האתר הם ברכה סליי ואגודת 'כתלנו'.

מד החוצפה הערבי

מלבד סיורי חול המועד החינמיים, ב'רחובות העיר ימלאו' מציעים גם סיורים אחרים בשאר ימות השנה. המסיירים הם ברובם מבוגרים מתעניינים. הסיבה לדבר נעוצה בכך שהגוף המטייל הגדול ביותר בארץ – מערכת החינוך, מדיר על פי רוב את רגליו מסיורים אלו בגלל שמשרד החינוך אוסר באופן גורף סיורים בעיר העתיקה, מלבד בציר המצומצם של שער יפו-הרובע היהודי-הכותל המערבי-שער האשפות. לאחרונה החל משרד החינוך להתיר גם צעידה על טיילת החומות בקטע שמתחיל בשער יפו ופונה לכיוון שער האריות, תוך הדגשה ברורה שמופיעה על טופס הזמנת הטיול: "אין כניסה לעיר העתיקה!", והיציאה היא אך ורק מהחומה החוצה. קופלד טוען כי זה אינו המצב באזורים אחרים: "משרד החינוך מתיר סיורים ליד גבולות רגישים כמו הגבולות עם מצרים ועם ירדן בצירוף תנאי הדורש את הכפלת האבטחה לקבוצה המטיילת, ואילו בלב בירת ישראל אסור הטיול לגמרי, בלא שום תנאי, למרות שמשטרת ישראל טוענת שאין צורך לאסור באיסור גורף". בהקשר זה נעשות פעולות לביטול רוע הגזירה.

במשרד החינוך מכחישים את הטענות, ואומרים כי "משרד החינוך מעודד תלמידים להגיע לירושלים. שר החינוך גדעון סער הקצה תקציבים רבים לנושא, וראיה לכך שהפרויקט מצליח היא העובדה שמספר התלמידים המגיעים לירושלים (בפרט תלמידי החינוך הממלכתי-לא דתי) גדל משמעותית בשנה האחרונה". גם לגבי טענת איסור הטיול בעיר העתיקה, אומרים במשרד כי "הדבר אינו נכון. משרד החינוך מתיר טיולים בכל מקום בירושלים בכפוף להוראות כוחות הביטחון".

סיוריה של העמותה מתקיימים ללא ליווי ביטחוני, מתוך גישה עקרונית לגבי מעמדם של היהודים בבירתם. לדעת קופלד, קבוצה כלל איננה צריכה ליווי ביטחוני כי "לקבוצה יש עוצמה". בכלל, יחסם של השכנים הערבים, 'מד החוצפה' כפי שמכנה אותו קופלד, תלוי בתהליכים הכלל ארציים, וכשמדברים על ויתורים ונסיגות "הם מרימים את האף". ישנו גם הבדל בין צעירים ערבים, שהלהט הלאומני סוחף אותם יותר והם נטולי חשבונות של כדאיות, לבין מבוגרים שלהם כבר יש שיקולי רווח והפסד, והם פחות מעוניינים להיפרד ממנעמי השלטון הישראלי. תושבי ירושלים הערבים נהנים מכל הזכויות של אזרח ישראלי, כולל זכות הצבעה למועצת העיר, אך הם נעדרי זכות הצבעה לכנסת. עובדה זו גרמה לכך שהאוכלוסיה הערבית בתוך החומות גדלה עם הקמת גדר ההפרדה. "בעבר תושבים ערבים העדיפו לעזוב את דירותיהם המיושנות והקטנות בעיר העתיקה ולקנות באותו מחיר דירות מרווחות בכפרים מסביב: אלעזריה, אבו דיס ודומיהם. כשהחלה בניית גדר ההפרדה", מספר קופלד "אותם תושבים הבינו כי אם הם יישארו במקומותיהם החדשים, הם יישארו גם מחוץ לגדר ויפסידו את זכויותיהם כתושבי מדינת ישראל. אז החלה נהירה חזרה לתוך העיר העתיקה".

מי שנותן מנוף נוסף לחיזוק הישיבה הערבית בתוך העיר העתיקה היא התנועה האיסלמית. כנראה מתוך רצון לחקות פעולות של גופים יהודיים שונים, פועלת התנועה האיסלמית לחבר את ערביי הנגב והגליל לירושלים. בשבתות ובחגי ישראל מוציאה התנועה אוטובוסים מהיישובים הערביים בפריפריה, ולוקחת אותם לסיור בירושלים. לאחר תפילה במסגדי הר הבית, מי שיש לו קרובי משפחה בעיר הולך לבקרם, ובשאר הזמן הם עורכים קניות בחנויות של העיר העתיקה.

המטרה מצד התנועה האיסלמית היא כפולה – גם חיזוק כלכלי של השווקים בעיר העתיקה שסבלו מפיחות גדול במעמדם, וגם חיבור רגשי לירושלים. "החיבור הפיזי לעיר מחבר אותם אליה הרבה יותר מאשר דיבורים באוויר על ירושלים באום-אל פאחם". השאלה מי ישלוט על העיר תלויה כנראה גם בשאלה מי יתחבר טוב יותר ומהר יותר אליה. את התשובה החד-משמעית על שתי השאלות הללו מנסים קופלד וחבריו לתת.

yoelyya@gmail.com