גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

המושכת בחוטים

אורית סטרוק דווקא שמחה לפעמים על כך שלא נבחרה לחברת כנסת. את ההישגים שלה במסדרונות בית הנבחרים היא צוברת בעבודה קשה ומחושבת
14/04/11, 15:19
חגית רוטנברג

הלוביסטית של ארץ ישראל

לאורית סטרוק אמנם אין לשכה ורכב צמוד, אבל בעזרת היכרותה הקרובה עם מקבלי ההחלטות בכנסת היא מקדמת את ענייני המחנה הלאומי במגוון תחומים, מהעברת חוק החנינה למתנגדי ההתנתקות ועד להקמת השדולה למען א"י | בשיחה גלויה היא גם מספרת מה אמר לה שי ניצן בשיחת מסדרון, והאם היא תומכת בהגשת עתירות לבג"ץ | לאחרונה נגזרו על בנה צביקי שנה וחצי מאסר בפועל באשמת התעללות בפלשתיני: "הוא מתנחל והוא בן של אורית סטרוק", היא מסבירה את ההרשעה המופרכת לדעתה, "אבל זה המחיר של ארץ ישראל"

כשהיא מרגישה שהגיעה לקצה גבול היכולת, והיא לא מסוגלת לשאת עוד את האווירה הפוליטית הדחוסה של מסדרונות הכנסת, פורשת אורית סטרוק אל פינת חמד נעלמה שגילתה בגן הוורדים מול גבעת רם. שם, לקול פכפוך מימיו של מעיין קטן בין הסלעים, היא יושבת לקרוא את מזמורי התהלים היומי, משתדלת לראות כמה שפחות את מבנה בית הנבחרים המתנשא מולה. "לא התאהבת כבר בכנסת?" אני שואלת, כשהיא מארחת אותי בפינה הפרטית שלה. "להתאהב? ממש לא", משיבה הפעילה החוץ-פרלמנטרית אולי המוכרת ביותר בכנסת, "אבל זה כבר יותר נסבל".

לשכה ליד המטבח

סטרוק, אם לאחד עשר, תושבת שכונת אברהם אבינו בחברון וחברת ועד היישוב היהודי בעיר, היתה כבר עם חצי רגל בלשכה פרלמנטרית משלה. בתשס"ו התמודדה סטרוק בבחירות לכנסת ה-16 מטעם 'תקומה', ושובצה במקום ה-13 ברשימה המשותפת של האיחוד הלאומי והמפד"ל. ניסיון האיחוד בין שתי המפלגות לא הביא את התוצאות המקוות, ומיקומה של סטרוק ברשימה היה נמוך מכדי שתוכל לזכות בתואר חברת כנסת. "לא היתה לי שאיפה להיות ח"כית", היא אומרת בהשלמה גמורה וללא שמץ תסכול, "לא רציתי ללכת לכנסת. אחרי שיותר מדי אנשים שאני מכבדת פנו אליי וביקשו – הסכמתי, וגם זה בתנאי שהרב ליאור יאשר לי לרוץ. לכן גם לא ראיתי לנכון להריץ את עצמי שוב ברשימה בבחירות הבאות".

אבל סטרוק בהחלט לא נפרדה מאולמות הוועדות, מלשכות הח"כים והשרים, מהמזנון שוקק החיים ומשאר הפינות המשמעותיות, הידועות ללוביסטים ככאלה שבהן נחתכים הדברים האמיתיים. הרומן שלה עם הכנסת החל לפני שנים, כנציגת ועד היישוב היהודי בחברון, אז – וגם כיום – פעלה לקדם את ענייני המקום ממנו נשלחה. רק בשנה האחרונה הצליחה לרתום את עשייתה הפרלמנטרית לטובת לא מעט מענייני חברון: הבאת ח"כים ומעצבי דעת קהל לעיר, דוגמת הח"כים שלמה מולה ויוליה שמאלוב-ברקוביץ' מקדימה, והאמן יהורם גאון; הוצאת חוברת בה מברכים 43 ח"כים את אורחי שבת חיי שרה בחברון, חוברת המהווה אלמנט הסברתי חשוב; ביקור סגן שר החוץ דני איילון בחברון, שהוביל להחלטה להביא את כל שגרירי ונציגי ישראל בחו"ל לחברון, וללמדם כיצד להפוך את המקום למנוף הסברתי למען מדינת ישראל, ועוד. בשנים האחרונות, בעיקר מאז הקימה את 'ארגון זכויות האדם ביש"ע' האקטיבי, טביעת אצבעה ניכרת בתחומים נוספים בשדה הפרלמנטרי, בעיקר אלו הנוגעים למחנה הלאומי.

סטרוק משדרת צניעות וכנות בכל הנוגע לקרדיטים שמגיעים או לא מגיעים לה, אבל בעיקר מבקשת להמשיך ולהישאר בצל, ולו רק מהטעם שעבודה של מאחורי הקלעים צריכה להישאר כזו על מנת שתצליח. היא מתנסחת בדיפלומטיות הנדרשת, מפרגנת למי שצריך, אבל למי שיודע להאזין בין השורות לא קשה לזהות את העמדות המוצקות התואמות את המקום ממנו היא באה. מתוך אותן עמדות היתה סטרוק מהדוחפים הראשיים להקמת שדולת ארץ ישראל בכנסת בקדנציה הנוכחית, קידמה הצעות חוק משמעותיות כמו חוק החנינה למתנגדי ההתנתקות, והידקה את הפיקוח, המעקב והענישה על אלימות שוטרים נגד מפגיני ימין.   

אז מה, יעיל יותר להיות פעילה חוץ פרלמנטרית בכנסת, או שעדיף היה אם בכל זאת היית נושאת בתואר ח"כית?

"מבחינת התנאים אולי יותר נוח להיות ח"כית, אבל מבחינת התרומה לנושאים שאני רוצה לקדם – אני חושבת שזה לא פחות אפקטיבי. כמובן, הכל ספקולציות, כי אולי הייתי יכולה להיות ח"כית מוכשרת ופעילה כל כך, עד שהייתי תורמת יותר ממה שאני עכשיו. אבל במקום בו אני נמצאת, אני מרגישה שאני עושה". במחשבה שנייה היא מוסיפה שבעצם "היו לא מעט פעמים שממש שמחתי שאני לא ח"כית. ח"כים נמצאים בצמתים בלתי אפשריים, לפעמים הם עושים דברים שלא תואמים את מצפונם והם מחויבים לכך בגלל משמעת קואליציונית, כללי אתיקה של הכנסת, משמעת סיעתית. הדברים האלה נחסכים ממני. אני לא מחויבת לזה. הרבה פעמים אני מרחמת על ח"כים שמתישים את כוחם בפיליבסטרים למיניהם, במנהגים פרלמנטריים מיותרים ששורפים זמן שניתן היה לעשות בו דברים מועילים. מצד שני", היא מודה "כמובן שלח"כים יש המון יכולות כלכליות וטכניות שאני צריכה לייצר לעצמי, וזה יותר קשה".

אצל סטרוק חוסר היכולות הכלכליות והטכניות הללו לובש משמעות פרוזאית ביום יום: כבר שנים היא מיטלטלת למשל באוטובוסים מחברון לירושלים, בנסיעות מייגעות וארוכות בדרכה לפגישות וישיבות בכנסת ומחוצה לה. סדר היום שלה, מלבד ניהול משפחתה ברוכת הילדים, כולל לעיתים את היממה כולה ברצף. "יש ימים שאני יוצאת מהבית מוקדם, לפני הילדים. ככלל אני עובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה", היא מתפייטת באנחה ומדגישה באותה נשימה: "ואני לא ממליצה לאף אחד לעשות את זה. זה כרוך במחיר אישי ומשפחתי כבד".

המשרד שלה נמצא בפתח הבית, בגומחה ליד דלת הכניסה. בעצמה היא עוברת על מסמכים משפטיים ואחרים, מנסחת, שולחת, שואלת ופונה, ללא כוורת של עוזרים פרלמנטריים צמודים. ואף על פי כן, היא לא חולמת עדיין על לשכה בכנסת. "אני לא אריץ את עצמי, על זה לא הייתי מבזבזת חמש דקות", קובע הצד התכליתי שבה. מעבר לכך, בניגוד לשנים עברו, מזהה סטרוק כוחות צעירים ורעננים שהיא מעדיפה לשמור להם את מקומות נבחרי המגזר בכנסת. "ברוך ה' יש היום לא מעט כוחות רעננים וטובים בימין החוץ פרלמנטרי", היא מחמיאה אך מסרבת בתוקף לנקוב בשמות, "הם היו חסרים מאוד לפני 5-6 שנים, היום יש יותר מהם. אני מקווה שהם ייכנסו. אני לא יודעת כמה צריך אותי", סטרוק מצטנעת בכנות "דברים שלפני כמה שנים רק אני ידעתי לעשות, היום יש יותר אנשים שיודעים לעשות וכן ירבו. אנשים מתמחים בתחומים מסוימים ומרימים אותם בצורה הכי טובה, גם בכנסת".

שדולה לבקשת הח"כים

ההישג המשמעותי ביותר עליו יכולה סטרוק לדווח בקדנציה הנוכחית, כאמור, הוא הקמת השדולה למען א"י בכנסת. השדולה, שקמה לפני קצת יותר משנה, מונה כיום 41 ח"כים ממגוון סיעות הבית, מלבד מר"צ, העבודה והערבים. בראשה עומדים הח"כים זאב אלקין (המכהן גם כיו"ר הקואליציה) ואריה אלדד, והיא משמשת כלי משמעותי בקידום עניינים שונים העומדים לפתחו של המחנה הלאומי.

"נבחרה כנסת, שעל פניו היתה ימנית", משחזרת סטרוק את הולדת רעיון השדולה "שמחנו מאוד לראות כמה ח"כים ימניים נכנסו לליכוד, וידענו שאפילו בקדימה יש לא מעט ח"כים עם גישה לאומית בריאה. חשבתי שכבר לא צריך אותי, מיעטתי להגיע לכנסת והורדתי את קצב הפעילות. היה לי ברור שהח"כים ירימו את הפעילות. לקח לי זמן להבין שלא".

למרות ריבוי הח"כים הימניים, מסבירה סטרוק "בכל זאת המצב הלך והידרדר, כי לא נוצרה חבירה משמעותית בין הח"כים החיוביים, על מנת להדוף את הלחצים הרבים מארה"ב ומהשמאל בארץ. כך הגענו לנאום בר אילן, שגם אחריו אף אחד לא מחה. זו היתה הידרדרות איטית, ואחר כך מהירה, במידרון. הח"כים פעלו בעיקר כסיעות, לעתים גם כיחידים, אבל בשום אופן לא ככוח מלוכד אל מול לחצי השמאל. היה צורך חיוני לחבר כוחות".

קריאת המפה הפוליטית, שהדליקה נורות אדומות אצל סטרוק וחבריה, כאמור במיוחד אחרי הדממה הדקה בה עבר נאום בר אילן של ראש הממשלה, הביאה להתגבשות רעיון להקמת חזית מאוחדת. סטרוק מגלה שהיתה לכך אפילו דרישה מהשטח עצמו, קרי – חברי הכנסת. "כשהגעתי לגיחות לכנסת, ח"כים אכפתיים ומודאגים פנו אליי ביוזמתם, ואמרו: בואי נעשה משהו. הם שידרו את הצורך, אמרו שחשוב שהפעילים החוץ פרלמנטריים ייתנו כתף לעניין".

בהתכנסות של מספר פעילים חוץ פרלמנטריים הוחלט, אחרי "דיון מעמיק וחשיבה מרובה", לפנות לזאב אלקין בהצעה לכהן כיו"ר השדולה. למרות עיסוקיו הרבים, ניאות אלקין להצעה ובתנאי שהמינוי יהיה מקובל על כל שאר הח"כים. סטרוק וחבריה החלו במסע של ח"כ אחרי ח"כ, במטרה לקבל את הסכמתו לחברות בשדולה ולמינויו של אלקין כיו"ר. הח"כים, מספרת סטרוק, נענו ברצון ובשמחה להצעה. "זה היה אפילו מרגש, לראות כיצד ח"כים מוחלים על כבודם על מנת שהשדולה תקום ותצא לדרך". בראש השדולה מכהן כאמור ח"כ אלדד לצידו של אלקין, וסטרוק עצמה מסתפקת בהגדרתה כ"מרכזת השדולה".

ההישג הראשון שציינו לעצמם חברי השדולה, זמן קצר אחרי הקמתה, היה הכנסת מערת המכפלה וקבר רחל לרשימת אתרי המורשת הלאומיים. בהמשך יזמה השדולה סידרת סיורים ברחבי יהודה ושומרון, כאשר עבור חלק מהח"כים מדובר בביקור ראשון באזור כמעט לא מוכר. השדולה פעלה נגד הריסת המאחזים גבעת היובל וחרשה בפרט, ולמען שינוי היחס ל"מאחזים" בכלל, קידמה את הדרישה לאישור תכניות המתאר של יישובים, ויזמה שורה של פעולות פרלמנטריות נגד החרם הכלכלי הפלשתיני על תוצרת יו"ש, כולל הצעת חוק בנושא שעברה כבר בקריאה ראשונה. גולת הכותרת היתה כמובן פעילות מאוחדת ומאומצת נגד המשך ההקפאה – שכזכור לא אושרה בשנית.

לאחר הרצח באיתמר, קיימה השדולה ביקור רב משתתפים ביישוב, האזינה לתחושות התושבים, והחתימה 45 ח"כים על דרישה לאישור תכנית המיתאר של היישוב.

המצפן הימני של ביבי

אחת מדרכי הפעולה של השדולה היא פרסום ניירות עמדה ושיגור מכתבים לחברי הממשלה והעומד בראשה בענייני א"י העומדים על סדר היום. המכתבים נשלחים כשהם חתומים בידי חברי השדולה, ולעיתים מצטרפים אליהם גם תומכים מבחוץ. "לפני שנה בדיוק, ערב נסיעתו של ראש הממשלה לארה"ב, החתמנו 40 ח"כים על קריאה להימנע מ"מחוות נוספות שיפגעו בהתיישבות, בביטחון, או בזכויות האדם של המתיישבים ביהודה ושומרון". אין לי ספק, שקריאה כזו, חתומה ע"י שליש מחברי הכנסת, היתה רבת השפעה", משוכנעת סטרוק.

מה בעצם האפקטיביות של פעילות השדולה? בסופו של דבר נתניהו וברק עושים ככל העולה על רוחם, כמו למשל בתחום המשך ההקפאה דה פקטו.

סטרוק, כהרגלה, נזהרת בלשונה, אך לא מתבלבלת: "העמדות שהשדולה מביעה יוצרות קו קונצנזואלי-ימני. רוב קוראי 'בשבע' נמצאים אולי ימינה מהקו הזה, אבל הוא מאגד סביבו 41 ח"כים - שזה כוח, ומייצר סוג של מצפן ימני למקבלי ההחלטות. נכון, עדיין יש הקפאה דה-פקטו, ואני מאוד רחוקה מלהיות שבעת רצון ממעשי הממשלה, אבל אם לא היינו עושים – המצב היה יותר גרוע. הלחצים מצד ארה"ב, העולם, השמאל הישראלי, מחייבים לחץ נגדי ואת זה מוכרחים לייצר באמצעות קבוצה, גם אם היא שמאלה מהעמדות האישיות שלי". כחיזוק לדבריה, היא מציגה גזיר עיתון של 'ידיעות אחרונות' בו מוכתרת שדולת ארץ ישראל כ"שדולה הבולטת ואולי המשפיעה ביותר בכנסת".

נייר עמדה שהוציאה השדולה לאחרונה בעקבות הטבח באיתמר, מחדד עמדה משמעותית ביותר בעיני סטרוק: התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלשתינית כל עוד נמשכים מעשי הטרור. ובלשון המכתב: "כל עוד הפלשתינים מוציאים מקרבם מרצחים אכזריים כאלה, אין ולא יכול להיות מקום לוויתור כלשהו על הצורך בשליטה מלאה ובחופש פעולה מלא של צה"ל בכל אזורי יהודה ושומרון, וממילא אין כל מקום לתכנית מדינית שתסתור צורך חיוני זה", היא מצטטת וקובעת: "זה יהיה מצפן ימני שראש הממשלה יצטרך לקחת בחשבון לקראת נאום בר אילן 2".

השפעה נוספת, מסבירה סטרוק, היא דרך "שרים תומכי שדולה". לדבריה, רוב שרי השביעייה – 4 מתוך 3 –  וכן רוב שרי הקבינט ורוב שרי הממשלה, הביעו תמיכה בשדולת א"י עם הקמתה. "השדולה פונה באופן קבוע גם לשרים התומכים בה. הם מכותבים לכל נייר עמדה, ראשי השדולה נפגשים עם השרים השונים כדי לקדם את המטרות הנוגעות לתחומי משרדיהם, וכמובן ואנו נעזרים בהם לקידום הרעיונות והמטרות שלנו בנושאים המדיניים, ההתיישבותיים והביטחוניים". לדבריה, עצם הידיעה שבכל פורום של הממשלה יש רוב לשרים תומכי השדולה, מייצרת מחוייבות גדולה יותר של השרים הללו לפעולות והצבעות ברוח השדולה, וממילא מצמצמת את הסיכוי להחלטות גרועות של הממשלה. "אולי", היא מהרהרת בקול "אם היינו מקימים את השדולה לפני נאום בר אילן, או לפני ההחלטה על ההקפאה – היינו חוסכים לעצמנו גם את שתי הצרות האלה".

איחולים לשי ניצן

דרך העבודה בכנסת, מקדמת סטרוק כאמור גם את ענייני הארגון בראשו היא עומדת – 'זכויות האדם ביש"ע'. תחת הכותרת הזו חוסים תחומי פעילות נרחבים, בעיקר בשדה המשפטי, אותם מעלה סטרוק פעמים רבות בישיבות של ועדות הכנסת. המטרה היא ליידע את הח"כים בעוולות המתרחשות בשטח, ומאידך לחייב את גורמי האכיפה לתת תשובות בפני נציגי הרשות המחוקקת אודות התנהגות אלימה של שוטרים, או הפליה משפטית מכוונת נגד תושבי יו"ש.

אחד הגילויים המשמעותיים של הארגון היה חשיפת אופי הפעילות של צוות האכיפה המיוחד ליהודה ושומרון, בראשו עומד המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן. ממדי פעילותו המפלה והמחמירה של הצוות נחשפו בדו"ח שהכין ארגונה של סטרוק, ובו, בהנחיית מומחים מתחום הקרימינולוגיה והסטטיסטיקה, נותחו הנתונים הרשמיים של המשטרה כשהתוצאות מצביעות בבירור על אכיפת-יתר חמורה נגד המתיישבים. בהמשך נחשפו בוועדת המשנה לענייני יו"ש של ועדת חוץ וביטחון המסמכים הסודיים של הצוות, והעובדה שלמעשה צוות זה פועל בניגוד לחוק והיה אמור להתפרק כבר לפני מספר שנים.

לפני כחצי שנה, ביום צום גדליה, התכנסו אצל היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, כמה פעילים משפטיים של גופי ימין, בנוכחות שי ניצן וחבריו בפרקליטות. בפגישה שטחו אנשי הימין את טענותיהם נגד הצוות המיוחד ודרשו מוויינשטיין לפעול לפירוקו. תשובתו של ויינשטיין, אגב, עדיין לא התקבלה. אולם סטרוק נושאת עימה קוריוז אישי דווקא מסיומה של הפגישה. שי ניצן, מסתבר, התעניין בדעתה האישית של סטרוק אודותיו: "כשיצאנו איחלתי לשי ניצן גמר חתימה טובה. הוא שאל אותי: למה את מאחלת לי? אמרתי: זה ערב יום כיפור. הוא אמר: חשבתי שאת לא אומרת לי שלום. השבתי: אני אומרת שלום לכל אדם. הוא השיב: אבל אתם אומרים "אין שלום לרשעים". את לא מחשיבה אותי כרשע? עניתי: אני חושבת שאתה מנצל את תפקידך לרעה כדי להשליט את האג'נדה הפוליטית שלך, וזה חמור בעיניי. יש בינינו ויכוח נוקב, אבל אני כן אומר לך גמר חתימה טובה".    

השבוע שמעה סטרוק בזעזוע על שני צעירים שנעצרו בירושלים כשבמכוניתם חוברות עם הדו"ח שלה. השניים הובאו לבית המשפט כשהם חשודים באחזקת "חומר הסתה". היא מיהרה לשלוח מכתב הבהרה לשי ניצן, בו ביקשה לדעת: "כיצד לאורך כל תקופת היכרותך עם הדו"ח לא טענת שמדובר בהסתה?" ובהמשך אף דרשה: "אם אכן מדובר בהסתה, בבקשה לחקור קודם כל אותי. אם לא, בכוונתי להמשיך ולהפיץ את הדו"ח כבר בחול המועד הקרוב, לרבבות האורחים בחברון".

גם כאן – את מאמינה שיש בכוחכם לנצח את הממסד המשפטי ולהביא לפירוק הצוות והפסקת האפליה?

"שוב, זה מאוד ספקולטיבי, אבל עצם המודעות לקיומו של הצוות, לדרכי פעילותו, להעדר מקור הסמכות שלו, כן מרסנת אותם. היינו יכולים להגיע למקומות יותר גרועים לולא החשיפות האלו. כשברור להם שציבור גדול מבין שמעשיהם לא לגיטימיים, זה בהחלט מרסן אותם".

על פי דו"ח מסכם של פעילות ארגון זכויות אדם ביש"ע לשנת 2010, הועלו על ידו לדיון בוועדות הכנסת נושאים כמו: חיפוש בהפשטה על עצירות ימין; פגיעה בילדים במהלך פינוי מאחזים; אלימות משטרתית, ועוד. כמו כן העביר הארגון ברוב גדול את חוק החנינה למתנגדי ההתנתקות, והדף יוזמות חקיקה של הפרקליטות – איסור הפגנות מול בתי עובדי ציבור בכירים ושינויי תקנות שיביאו למתן חסינות גורפת על שוטרים אלימים. פעילות הארגון בוועדת הפנים של הכנסת הביאה להבטחה של מנכ"ל המשרד לביטחון פנים לשנות את הקריטריונים למתן רישוי נשק למתיישבי יו"ש.

השוטרים נזהרים

כינוי עיתונאי שהודבק לסטרוק הוא "אימת השוטרים". לתווית הזו היא זכתה בעיקר בזכות 'פרויקט עמונה', עליו ניצח ארגון זכויות אדם ביש"ע. מול מחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) גוררת רגליים, התייצבו סטרוק וצוותה לאסוף עדויות מהשטח על מנת לזהות ולהעמיד לדין את השוטרים האלימים. כיום ממשיך הארגון לעקוב אחרי פעילות ברוטלית של שוטרים נגד מפגיני ימין, והמוקד הטלפוני שלו טיפל השנה בכמאתיים פניות. הארגון ניהל עשרות תביעות נזיקין שחלקן הסתיימו השנה בפיצוי כספי ששולם מכיסם של השוטרים האלימים. הארגון גם הוציא דו"ח מקיף על התנהלות מח"ש בנוגע לחקירת אירועי עמונה, בו נחשפו ליקויים מערכתיים בעבודת המחלקה. 

האם פרויקט עמונה השיג את מטרתו, ההשקעה של זמן ומשאבים היתה כדאית? אלימות השוטרים הרי לא פסקה, וראינו זאת רק לאחרונה באירועי חוות גלעד.

"אין שום ספק שעד לתקופה האחרונה, ממש עד לא מזמן, הפעילות הזו הצליחה במידה רבה מאוד להרתיע שוטרים מפני מעשי אלימות. היו מקרים פה ושם, אבל בגדול היתה זהירות רבה אצל שוטרים מפני נקיטה באלימות", משוכנעת סטרוק "אלו דברים שלא היו קודם. התחקירניות שלי כבר התלוננו: אין עבודה. אין פניות, אין כמעט תלונה רצינית. אבל בשבועות האחרונים", היא מסייגת "מאז חוות גלעד וגם קצת קודם, יש רוח רעה מוכוונת מלמעלה להיכנס במתנחלים. זה בהחלט יצריך אותנו לחשיבה באיזה כלים בולמים את הגל הזה. אבל בפירוש לאורך תקופה ארוכה זה לא היה", היא שבה ומדגישה.

סטרוק גם טוענת כי פעילות הארגון השפיעה במיוחד על הצלחת הפעילות של מטה חומש, שהגיע להישגים נאים בשל העדר אלימות משטרתית כלפי אנשיו. "אם היתה שם אלימות, מיד הידקנו על זה את היד, וזה נגמר". ההדגשה כי ההשפעה אינה מדידה ומדובר בהערכה בלבד, חוזרת שוב בדבריה של סטרוק, שתוהה מאידך "מה היה קורה אם אחרי עמונה ומאות הפצועים המשטרה היתה מבינה שאין דין ואין דיין? זה מה שעמד לקרות. מח"ש כמעט לא עשתה כלום. הציבור שלנו היה הופך לבשר תותחים".

לא נוצר מצב בעמונה שבעצם רק השי"ן גימ"לים נתנו את הדין והמפקדים, אלו שהורידו את ההוראות לנהוג כך, יצאו ללא פגע?  

"קודם כל, יש תיקים אזרחיים בהם תבענו גם מפקדים, אבל נכון שצריך למצוא דרך שהמפקדים ייתנו את הדין גם במישור הפלילי. יחד עם זה, אני חושבת שאין שליח לדבר עבירה. המחשבה של שוטר פשוט שהוא לא צריך לשים בלמים כי כך המפקד שלו אמר – אם הצלחתי לשים לה סוף או לערער אותה, זה כבר הישג חשוב".

כמי שפועלת באינטנסיביות מול הממסד המשפטי, מפתיע לשמוע את עמדתה של סטרוק ביחס לבית המשפט העליון. על השאלה האם היא בעד או נגד הגשת עתירות לבג"ץ, היא משיבה כי עמדתה בנושא קיבלה חיזוק לאחר התייעצות עם גדולי הרבנים. אבל גם קודם לכן, תחושתה הטבעית היתה סלידה משימוש בבית המשפט העליון, תחושה שהתחזקה ביתר שאת לאחר פינוי בית השלום בחברון. "תחושת הגועל שלי מבג"ץ אחרי בית השלום – אני חיה איתה עד עכשיו. נכון שעכשיו עומדות להשתנות הפנים בבג"ץ, יש שופטים חדשים, ואם הוועדה למינוי שופטים תעשה את תפקידה אז ייכנסו חדשים", היא מסייגת, אולם גם זה עדיין לא משכנע אותה לתת את ידה לערכאה העליונה.

עמדתה זו לא משתנה גם כאשר מדובר בהפסד שהיא עלולה לנחול בעתירה לבג"ץ שהגישו ארגוני שמאל נגד חוק החנינה עליו עמלה. "זו באמת אחת הסיבות שארגון זכויות אדם ביש"ע לא הצטרף כמשיב לבג"ץ נגד חוק החנינה, אף על פי שעבדנו מאוד קשה על החוק והוא כל כך חשוב בעיניי, ממש בבת עיני. אבל אני לא מאמינה שבית המשפט העליון, זה שאישר את ההתנתקות ולא רצה לרדת לגוש לראות את האנשים שהם הולכים לגרש, ושנתן גושפנקה לכל המעצרים של ילדות בנות 12 בכלא למשך חודשים, אני לא מאמינה שיש להם בכלל את היכולת לשפוט בצורה אובייקטיבית בעתירה הזו". סטרוק אמנם סייעה למשיבים במתן ייעוץ ועזרה ככל הנדרש, "אבל להיות בעצמי עותרת או משיבה בבג"ץ לא רציתי בשום פנים. אני לא מאמינה ביכולת שלהם לנהוג ביושר. לא היתה בהם טיפת רחמים לאמלל אנשים בצורה כזו. אני לא רואה בהם סמכות".

הרשעה על פי עדות המחבלים

נסיבות החיים מציבות כעת את סטרוק שלא ברצונה מול אותו בית משפט עליון המאוס בעיניה. בנה צביקי (28) הורשע לאחרונה בתקיפת נער פלשתיני ליד יישובו אש קודש לפני ארבע שנים, וגזר הדין שהושת עליו כולל שנה וחצי מאסר בפועל, ופיצוי כספי של חמישים אלף שקלים. עורך הדין של צביקי מתכוון לערער לבית המשפט העליון על גזר הדין החמור. "אין ברירה, וזה גם החיים שלו", מסבירה סטרוק "אבל קשה לי מאוד להאמין שהם יעשו איתו צדק. הוא גם מתנחל, גם הבן של אורית סטרוק, גם המתלונן ערבי, אבא שלו שוטר פלשתיני. אני לא בונה על זה".

היא משילה מעליה לרגע את המעטה הענייני – המשפטי, הפוליטי והציבורי שלה, וחוזרת להיות אימא של צביקי וסבתא לשלושת הנכדים, שעלולים למצוא את עצמם מול מציאות לא פשוטה בכלל במידה וגזר הדין ייצא אל הפועל. "אנחנו לוקחים בחשבון שזה יקרה", היא מבליעה אנחה "אנחנו מקווים ומתפללים שלא, ונעשה כל מה שאפשר. אבל אם זה מה שיהיה – זה קשה מאוד. זה יהיה קשה מאוד לאשתו ורד ולילדים, ולדאוג למשק שלו, שנמצא במקום כזה, מהכלא. גם העלויות לא פשוטות", היא משתפת בגילוי לב "אנחנו לא משפחה עם רזרבות. אבל בע"ה מקווים שנצליח לעמוד בניסיון הזה. כי הרי בסוף השופט האמיתי הוא הקב"ה, ואם הוא חשב שאנחנו ראויים לעמוד בניסיון הזה – נעמוד בו".

סטרוק מצטטת את צביקי, שאמר כי "זה אחד המחירים שמשלמים על א"י". "ואני מסכימה איתו. הסיבה היחידה שזה קרה לו היא כי הוא חקלאי שרצה להיאחז בא"י, והערבים רצו לסלק אותו. אבל פעם גם מתו פה מקדחת. ומה זה המחיר הזה מול המחיר של משפחות פוגל ובן ישי, או אפילו שני הילדים שלי שנפצעו בפיגועים? אבל זה המחיר", היא מצדיקה עליה דין שמיים. אולם בכל הנוגע לדיני בשר ודם, היא אינה מצדיקה ואינה משלימה. כמי שהתמחתה בהליכים משפטיים מפלים ומעוותים נגד מתיישבים, הפעם היא חווה על בשרה את ההתנהלות המשפטית-משטרתית, ובפיה שלל תיאורים על עבודתה הרשלנית, במקרה הטוב, של חקירת המשטרה: "זה מקומם שהמשטרה לא ביצעה שום פעולת חקירה רצינית כדי לבדוק אם האירוע בכלל התרחש, או שהוא עלילה. עם ניסיון כמו שיש להם, הם היו צריכים להבחין מיד שיש יותר מדי סתירות בתיק, בין העדויות של העדים השונים, בינם ובין הממצאים בשטח, בין התיאורים שלהם את ה"מתנחלים" ובין הזיהוי שלהם, כביכול, את צביקי - אבל הם לא בדקו בכלל בכיוון הזה. הם האמינו לערבים, נתנו לאבא של ה"מתלונן", שהוא שוטר פלשתיני, לנהל את החקירה, לקבוע איזה עדים מגיעים ואיזה לא, לשבת כמתורגמן, איפה נשמע דבר כזה?", היא מתקוממת.

לדבריה, השופט אמנון כהן העדיף להאמין למתלוננים הפלשתינים, ולהתעלם מהעובדה ששניים מהם מחבלים (העד הראשי עומד לדין על יידוי בקבוקי תבערה), וכן להתעלם משקרים בולטים בדבריהם. "הצגנו בפניו עשרות דוגמאות לשקרים של העדים. הוא תירץ את כולן, כל אחת בתירוץ אחר, ובלבד שלא יצטרך לקבוע שהם משקרים, או אפילו להטיל ספק בדבריהם. זה מאוד תמוה בעיניי", היא אומרת, ומציינת שהשופט עצמו קבע בגזר הדין שאופיו של צביקי כפי שהוא משתקף מדבריהם של כל עדי ההגנה (כולל מח"ט הגיזרה), שתיארו אותו כבחור עדין, מאופק ושומר חוק, אינו מתיישב עם המעשים בהם הורשע. "אז הוא לא מבין שלא היה צריך להרשיע אותו?"