חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

ועדה מסדרת - בגליון השבוע

סוד גלוי הוא שאזורים נרחבים בנגב הצפוני, שעליהם השתלטו הבדואים, הפכו לטריטוריה שבה לחוקי המדינה אין כניסה
14/04/11, 15:19
שלמה פיוטרקובסקי


אוכלוסיית הבדואים בישראל גדלה בקצב מדהים, ובשנת 2007 מנתה על פי נתוני הלמ"ס כ-170 אלף בני אדם, דבר המעיד על קצב גידול טבעי של 5.5 אחוזים לשנה. משמעותו של קצב הגידול הזה היא הכפלה של האוכלוסייה מדי 13 שנה

בצלאל סמוטריץ', 'רגבים': כ-50 ארגונים לא ממשלתיים פועלים באופן שוטף לצורך "הגנה על זכויות הבדואים", כאשר על האינטרסים של המדינה והלאום היהודי איש מלבדנו איננו מגן למעשה

במשך שנים נמנעו שליחיו של החוק מלאכוף את החוק על הבדואים בנגב. בחסותה של אוזלת היד הזו פורחת הכלכלה השחורה, וסדר פנימי המבוסס על נאמנויות שבטיות ומשטר חסויות (פרוטקשן בלע"ז) מחליף את חוקי המדינה

סוד גלוי הוא שאזורים נרחבים בנגב הצפוני, שעליהם השתלטו הבדואים, הפכו לטריטוריה שבה לחוקי המדינה אין כניסה, עם בנייה בלתי חוקית, משחטות רכב והברחות סמים | אלא שוועדת השופט גולדברג, שמונתה כדי לגבש פתרון למצב, מציעה למעשה להלבין חלקים גדולים מעבירות הבנייה של הבדואים ומתעלמת כמעט לחלוטין מאלמנט האכיפה | אם יאומצו מסקנותיה, מזהירים בארגון 'רגבים', ייסתם הגולל על האפשרות להקים יישובים יהודיים חדשים בחלקים גדולים של הנגב

מלחמה בדרום. לא, אין מדובר בנסיונו של צה"ל להתמודד עם הקסאמים וטילי הגראד מעזה, וגם לא במאבק בתופעת ההסתננות מגבול מצרים. המלחמה המתנהלת ממש בימים אלו בדרום הארץ היא על ריבונות ישראל בנגב, וליתר דיוק בנגב הצפוני. הפרא האציל, בן המדבר, בעבאיה השחורה ובכאפיה לבנה, מכניס האורחים ומכין הקפה, אלו האסוציאציות שעולות בראשם של רבים מאיתנו כאשר אנו שומעים את המילה 'בדואי'. מילה זו מהלכת קסם במשך דורות על בני המערב, יוצאי ארצות אירופה. אולם סיבוב קצר במשולש המדברי שבין דימונה, ערד ובאר שבע, מגלה מציאות רומנטית הרבה פחות, אשר ניתן לתאר אותה כמלחמה, או ליתר דיוק מלחמת קרקעות. למלחמה זו פנים רבות ומגוונות, ואחד משדות הקרב העיקריים בה הוא בית המשפט.

'מלבינים' בניינים

בבוקר ירושלמי סגרירי התכנסו באחד מאולמות בית המשפט העליון חבורה מעט מוזרה של פרקליטים, לדיון בערעורה של מועצת אבו בסמה. מועצה אזורית זו מופקדת על 10 ישובים בדואיים טריים באופן יחסי, אשר הוכרו רק במהלך בעשור האחרון. המועצה ערערה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר קבע כי עליה להרוס באופן מיידי עשרות מבנים לא חוקיים. מי שהגיש את העתירה המקורית וגרם לכל המהומה הם אנשי תנועת 'רגבים', שמנצלים גם את הזירה המשפטית על מנת להביא את המדינה לאכוף את שלטונה בדרום הפרוע של ישראל. מתברר, כי למרות שהמדינה הפקידה בידי המועצה האזורית אבו בסמה את אחד התהליכים המורכבים ביותר בפתרון בעיית הבדואים, הסדרת חלק מהישובים הקיימים וכינוס האוכלוסייה לתוכם, גם באזור זה לא נאכף החוק והבלאגן ממשיך לחגוג. אולם מי שחשב שדי בכך, נדהם לגלות בדיון את השיטה החדשה שהמציאה מועצת אבו בסמה למלחמה בבנייה הלא חוקית. מתברר, כי בכל מקום בו נבנה בית באזור סמוך לשטח עליו מותר לבנות בניה למגורים, באה המועצה והופכת גם את השטח האסור לשטח לבניה למגורים. כך מתרחב לו השטח, והבניה 'מוכשרת'. לא נלאה אתכם ביתר פרטי הדיון, רק נספר לכם כי שופטי בג"ץ דווקא קיבלו את הטענה הזו, לפחות באופן חלקי. אולם, למרות זאת נמנעו מלבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ושלחו את מועצת אבו בסמה לעשות 'שיעורי בית' יחד עם פרקליטות המדינה.

איפה הקושאן?

על מנת להבין על מה ולמה המהומה אין ברירה אלא לחזור במנהרת הזמן 63  שנה אחורה, אל תקופת מלחמת העצמאות. ערב קום המדינה חיו בנגב בין 60 ל-80 אלף בדואים, אשר חילקו ביניהם את אזורי השהיה ונדדו ממקום למקום על פי עונות השנה, תוך שמירת התיחום בין שבט לשבט. הבדואים, בדומה לשאר אחיהם ערביי ארץ ישראל, לא היו בגדר 'חובבי ציון', ועל כן במהלך מלחמת העצמאות נאלצו מרביתם לברוח מהנגב לארצות השכנות, כך שבסיומה של המלחמה נותרו בנגב כ-12 אלף בדואים בלבד.  על מנת להקל את השליטה על תנועותיהם ולאפשר את הפעלתו של הממשל הצבאי, כונסו הבדואים לתוך תחום מוגדר, אשר כונה 'אזור הסייג', ושם חיו תחת הממשל הצבאי, אשר בוטל בשנת 1966. עם סיומו של הממשל הצבאי, ומאוחר מעט יותר עם פתיחת תהליך הסדר הקרקעות באזור הנגב הצפוני, ניתן למעשה האות לפתיחת המאבק על הריבונות המעשית בשטחי הנגב הצפוני, משולש באר שבע-ערד-דימונה.

אוכלוסיית הבדואים בישראל גדלה בקצב מדהים, ובשנת 2007 מנתה על פי נתוני הלמ"ס כ-170 אלף בני אדם, דבר המעיד על קצב גידול טבעי של 5.5 אחוזים לשנה. משמעותו של קצב הגידול הזה היא הכפלה של האוכלוסייה מדי 13 שנה. למרות צמצום אוכלוסיית הבדואים בנגב בתקופת מלחמת העצמאות וגירוש מרביתם ממקומות מושבם, לא חדלו הבדואים מלטעון כי הם בעליהם של שטחים נרחבים בנגב, בעיקר במשולש שבין באר שבע, ערד ודימונה, מרכזו של הנגב הצפוני. אלא שעיון בספרי המקרקעין מגלה כי כמעט בכל המקרים, הקרקעות עליהן תובעים הבדואים בעלות מעולם לא נרשמו על שמם. הבדואים אף אינם מחזיקים כמעט בשום מקרה בקושאן, שטר הבעלות העות'מני, על הקרקעות עליהן הם תובעים בעלות. למרות היעדר הרישום, טוענים הבדואים כי השלטונות, הן התורכיים והן הבריטיים, הכירו בפועל בבעלותם על הקרקע, גבו מהם מיסים על קרקעות אלו, ואף הכירו בזכותם למכור הקרקעות אלו לאחרים, על ידי רישום בטאבו של אותן קרקעות על שם הקונים. למרות זאת טענה המדינה וקבעו בתי המשפט לאורך שנים, כי טענות בעלות אלו הנסמכות על 'החוק הבדואי' אינן קבילות. זאת משום שלא הוכרו על ידי אף אחד מהשלטונות בנגב לדורותיהם. זהו ליבו של הסכסוך, וגם ליבה של הבעיה, אשר ממנה מסתעפות שורה ארוכה של בעיות אשר מקשות במידה ניכרת על מציאת פתרון למצב.

 כישלון העיור

כחלק מהניסיון להסדיר את הימצאותם של הבדואים בנגב ולאפשר להם חיים נאותים תוך קבלת שירותים בסיסיים ושימוש בתשתיות, הובילה המדינה תהליך של עיור. במסגרת תהליך זה הוקמו בנגב בין השנים 1969 ל-1996 שבעה יישובים: העיר רהט ושש מועצות מקומיות נוספות, אשר אליהן היו אמורים לעבור הבדואים שהתגוררו על אדמות המדינה באזור הסייג. והנה, למרות המאמצים הרבים שהושקעו, הכספים הרבים שהשקיעה המדינה והתשתיות אותן מספקת המדינה ביישובים אלו כגון חינוך, בריאות, רווחה וכדו' שאינן קיימות במקומות אחרים, נכשל בסופו של דבר התהליך. הסיבה לכישלון נעוצה בכמה וכמה גורמים. אולם אחד המרכזיים שבהם הוא שאלת הבעלות על הקרקעות. על פי הקוד הפנימי הבדואי, לעולם לא יתיישב בדואי על קרקע עליה תובע בעלות בדואי אחר. מתברר, כי למרות שהיישובים הבדואים הוקמו בקרקעות הנחשבות על פי חוק לאדמות מדינה, הרי שעל קרוב למחצית מהקרקעות שבתחומי הישובים הללו קיימות תביעות בעלות. תביעות אלו גורמות לכך שאיש מהבדואים איננו מוכן להתיישב על הקרקעות. בעיה נוספת היתה החשש של חלק מהבדואים, כי מעבר לאחד היישובים המוכרים יתפרש על ידי המדינה כוויתור על האדמות עליהן הוא תובע בעלות ובהן הוא חי.

מצב זה, בו תהליך העיור של הבדואים נכשל למעשה ובפועל מתגוררים הבדואים בעשרות נקודות יישוב המפוזרות במשולש באר שבע – ערד – דימונה, יצר כאוס של ממש באזורים אלו. מי שיקח רכב 4X4 וייצא לסיור באזור הנגב הצפוני יגלה קבוצות של מבנים הפזורים בשטח, ללא כל תשתיות סבירות (כבישים, מים, חשמל) ללא כל תכנון, ותוך השתלטות על קרקעות שחלקן מצויות בהליך של תביעות בעלות וחלקן האחר הן אדמות מדינה לכל הדעות. צורת מגורים זו גרמה לשרשרת של בעיות, מאחר שהמדינה לא היתה מסוגלת, ואף התנגדה באופן עקרוני, לתת לבדואים בנקודות אלו שירותים בסיסיים. הבדואים טענו מנגד כי הם זכאים לקבל שירותים בסיסיים בכל מקום בו הם גרים מתוקף היותם אזרחים שווי זכויות. בג"ץ נדרש בשורה של פסקי דין לזכויותיהם, ויצר מצב שבו במקרים רבים אין פער מספיק משמעותי בין חייהם של הבדואים ביישובים המוכרים לבין חייהם באותם כפרים אשר קיבלו את הכינוי 'הפזורה הבדואית'.

 לכל בעיה יש ועדה

אלא שבנקודה זו הבעיה לא נעצרת אלא רק מתחילה. כל מי שחי בתוך תחום שלטונו של החוק, יודע כי ישנם כללים בסיסיים על פיהם מתקיימת חברה ומתנהל יישוב: גובים ארנונה, מיסים, יש גופי תכנון, החוק נאכף ובמידה רבה גם יש סדר. מתברר כי חוק וסדר אינם נעצרים בתחום זה או אחר, וכי במקום שבו אין חוק וסדר בתחומי התכנון ובתחומי הקרקעות אין חוק וסדר בכלל. אזורי הנגב הבדואי הפכו בעשרות השנים האחרונות ל'אקס טריטוריה', אשר בה לשלטון החוק אין יד ורגל. 'משחטות רכב' פועלות לאור היום, הברחות סמים מתרחשות כמעט באין מפריע, חוקי התנועה לא נאכפים וההפקרות חוגגת. במשך שנים נמנעו שליחיו של החוק מלאכוף את כללי ההתנהגות הבסיסיים במשטר דמוקרטי על הבדואים בנגב. בחסותה של אוזלת היד הזו פורחת הכלכלה השחורה, וסדר פנימי המבוסס על נאמנויות שבטיות ומשטר חסויות (פרוטקשן בלע"ז) מחליף את חוקי המדינה.

בישראל כידוע, לכל בעיה יש ועדה, וככל שעולה חומרת הבעיה כך עולה מספר הוועדות שהוקמו על מנת למצוא לה פתרון. גם בעיית הבדואים בנגב זכתה לטיפול הוועדתי הראוי. שתי ועדות שרים, חמישה צוותים בין משרדיים ועוד כמה וכמה צוותים מטעם גופים ממשלתיים שונים ישבו על המדוכה במהלך שנות ה-90 וראשית העשור הראשון של שנות האלפיים, בניסיון לתת פתרון לשלל הבעיות הסבוכות הנוגעות למצבם של הבדואים בנגב. בין השאר ניסו הוועדות לגבש הצעה שתאפשר לתת פתרון מוסכם לבעיית הקרקעות ולבעיית התכנון במגזר הבדואי, תוך ניסיון לתת פתרונות גם לבעיות הנוספות, כגון החינוך וההשכלה, הריבוי הטבעי הלא פרופורציונאלי, אובדן שלטון החוק בנגב ושאר בעיות המעטפת שנוצרו בעקבות הכאוס בשטח.

ועדה רדפה ועדה אך פתרון בשטח לא נמצא. בשנת 2007 החליטה הממשלה למנות ועדה ציבורית אשר תמליץ על פתרון כולל. הוועדה, בראשה מונה לעמוד השופט בדימוס אליעזר גולדברג, ניסתה לתת פתרון לבעייתם של הבדואים, אולם בדרך נדמה שמעט נזנח עניינם של היהודים ועניינה של מדינת ישראל. המלצותיה של הוועדה, אם ננסה לתמצתן על קצה המזלג, כוללות שתי 'רגליים' עיקריות. הראשונה, הסדר קרקעות נדיב ביותר, אשר יתן לבדואים רבים שמעולם לא נחשבו באופן רשמי לבעלי אדמות, נתח משמעותי ביותר מאדמות הנגב הצפוני. הרגל השנייה, המדאיגה לא פחות, היא הצעה להסדיר, ולמעשה להכשיר, חלק גדול מאוד מההתישבויות הבדואיות הקיימות. הוועדה הציעה לקבוע מפתח, על פיו יוכרו כל נקודות היישוב הקיימות אשר עונות על קריטריונים מסוימים של צפיפות וכושר נשיאה.

באופן תמוה, כמעט כל הגופים אשר בימים כתיקונם עושים למען שלמותה של ארץ ישראל, לא יצאו לעמוד בחזית המאבק נגד הכיוון המסתמן, מלבד ארגון אחד, 'רגבים' (שבאותה תקופה בה פעלה הוועדה עדיין כונה 'התנועה לשמירת אדמות הלאום'). לטענת בצלאל סמוטריץ', איש תנועת 'רגבים' המלווה את המאבק על אדמות הנגב יום יום, המלצותיה של הוועדה הושפעו במידה רבה מזהותם של המופיעים בפניה. סמוטריץ' מספר כי הוועדה קיבלה 130 פניות ושמעה 117 מוזמנים, אולם מתוכם את מספר המוזמנים אשר הציגו עמדה יהודית וציונית ניתן למנות על כף יד אחת. ישיבותיה של הוועדה התנהלו בדלתיים פתוחות, והקהל המקומי היה בדואי כמעט כולו. דבר זה יצר לחץ לא מבוטל על חלק מהמוזמנים, פקידי מדינה העובדים באופן יומיומי מול האוכלוסייה הבדואית, אשר חששו להתבטא בחופשיות. התוצאה של אוזלת היד הזו היתה דו"ח חמור מאוד, אשר משמעותו הפשוטה היא ויתור של המדינה על בעלותה במרבית השטח התחום במשולש באר שבע-ערד-דימונה. ויתור זה סותם בפועל את הגולל על אפשרות של התיישבות יהודית באזור הזה ומנציח טריז ערבי בליבה של מדינת ישראל.

המדינה מהאו"ם

אלא שכדרך העולם, ועדות לחוד ומציאות לחוד. על מנת להפוך את המלצותיה של הוועדה לתוכנית כוללת אשר תיושם על ידי הממשלה, מונה, לא תאמינו, צוות נוסף. הצוות החדש, בראשו עומד אהוד פראוור, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה ולאחרונה ממלא מקומו של נציב שירות המדינה, גיבש על פי דיווחים שונים שורה של המלצות לתכנית פעולה. אלה אמורות להיות מובאות בתקופה הקרובה בפני הממשלה ולהפוך את המלצותיה של ועדת גולדברג מרעיון למציאות. עיקרי המלצותיו של צוות היישום, על פי טיוטה מס' 11 שנחשפה לאחרונה, נוגעות לשאלת הבעלות. בנושא זה מציע הצוות הסדר מפורט, אשר כולל מתן תמורה נדיבה מאוד, חלקה בכסף וחלקה בקרקע לאותן תביעות בעלות בדואיות, אשר כפי שהזכרנו כבר אינן מגובות בשום טענה משפטית תקפה. ברגבים טוענים כי למרות הערכות מסוימות הנשמעות מפי פקידי ממשלה אודות היקף השטחים שימסרו במסגרת יישוב תביעות הבעלות, למעשה איש לא עשה עבודה מסודרת ואינו יכול היום לבוא ולתת מספרים מבוססים לגבי היקפי השטחים שימסרו לבעלותם של הבדואים.

בעוד צידו של הגזר, כלומר הסדר הקרקעות הנדיב, בולט מאוד בטיוטת המלצות צוות הישום, הרי שאת המקל, ההמלצות בנוגע להסדרת ההתיישבות, משאיר הצוות על פי הטיוטה שנחשפה בעמימות רבה, תוך שהוא מפנה לעקרונות תכנית המתאר של מטרופולין באר שבע. תכנית המתאר המטרופולינית כשלעצמה איננה 'מציאה' לטענת אנשי רגבים, זאת מאחר שמדובר בתכנית שנפתחה לאחרונה, ושהמלצות החוקרת שמונתה לצורך הכנתה מחדש מוגדרות על ידי אנשי רגבים כ"חמורות" ו"גזר דין מוות לנגב". אולם, גם המלצות הצוות שמעבר לעקרונות תכנית המתאר מעוררות תהיות קשות לגבי משמעותן בשטח. בטיוטה נאמר כי ההכרה ביישובי הפזורה הבדואית תיעשה על פי מפתח של צפיפות, רציפות וכושר נשיאה, אולם הטיוטה כלל איננה מגדירה מהו המפתח שייקבע לבסוף. ברגבים חוששים כי העמימות הזו, גם אם כוונתה אינה רעה, עלולה להוביל לבסוף למצב שבו לחצים כבדים מצד גופים אינטרסנטיים יביאו להכרה דה פקטו בכל היישובים הקיימים היום, הכרה שתהפוך לדה יורה, ולמעשה תסכל כל אפשרות עתידית להסדיר את השטח ולאפשר בו התיישבות יהודית. לדברי סמוטריץ', "צוות היישום לא עשה את הדבר הפשוט ביותר והמינימלי ביותר שצריך לעשות על מנת להפוך את פרק ההתיישבות לתכנית פעולה ממשית. וזה קביעת מפת האינטרסים באזור המדובר. מפה כזו, אשר אמורה לכלול את האזורים בהם יוכלו לקום ישובים בדואים ואזורים בהם לא יוקמו ישובים כאלו, זאת בין השאר על ידי קביעת אזורי חיץ יהודיים מתוחמים וברורים, כלל לא נכללה בהמלצותיו של הצוות, אשר נתן למעשה לאנשי התכנון צ'ק פתוח לתכנון העתידי באזור. מי שחי באשליות, ורוצה לקוות שהעמימות הזו עשויה לקדם את שאלת ההסדרה לכיוונים טובים טועה ומטעה. הדינמיקה הישראלית היא ברורה ומושפעת בין השאר ממפת הלחצים המופעלים על הממשלה ומוסדות התכנון. כ-50 ארגונים לא ממשלתיים פועלים באופן שוטף לצורך "הגנה על זכויות הבדואים", כאשר על האינטרסים של המדינה והלאום היהודי איש מלבדנו איננו מגן למעשה. המדינה, אשר היתה צריכה להיות בחוד החנית של המלחמה על הקרקעות בנגב שינתה את תפקידה ומתנהגת כאילו היא מהאו"ם".

 ואיפה האכיפה?

גם חלקו השני של המקל, נושא האכיפה, אשר עומד בליבה של הבעיה, לא זוכה ליחס רציני מצד צוות היישום. סמוטריץ' מסביר, כי "בסופו של דבר הכל שאלה של אכיפה. הכל מתחיל בה והכל נגמר בה. בלי אכיפה אין שום טעם לשום תכנית ולשום הסדר, ומשפט יפה שכזה אף מופיע בהמלצות צוות היישום. בלי שהמדינה ושלוחותיה באזורים אלו ייצרו מצב שבו רק מה שחוקי יעמוד ומה שלא חוקי יהרס, המציאות בשטח תוביל להפקרות מחודשת וכל הסדר שייעשה בנושא הבדואים יהפוך בסך הכל לנקודת פתיחה לשלב הבא של המאבק. אין טעם ליישב את תביעות הבעלות של הבדואים, אם בסופו של דבר העניין מסתיים ברישום הקרקע הנותרת על שם המדינה, רישום שמעולם לא עניין וגם היום איננו מעניין את הבדואים. אם לא יבואו ויגלחו כל תא שטח שבבעלות המדינה ויסלקו כל פלישה אליו, נושא הסדרי הבעלות הוא חסר כל משמעות. גם בנושא ההתיישבות לא ניתן להגיע לשום דבר בלי אכיפה. שום דבר מלבד אכיפה קשה מחוץ לתחומי היישובים המוכרים כיום ושיוכרו בעתיד לא ידחוף את הבדואים לתוך תחומי היישובים. במצב הקיים כיום, בו מי שבונה בתוך היישובים חייב במיסים, בארנונה, משלם על הקרקע ובכלל מצוי תחת עינה הפקוחה של הרשות, ומנגד מי שנמצא בחוץ עושה ככל העולה על רוחו באין מפריע, אין שום דבר מלבד אכיפה אינטנסיבית שיכול לדחוף אותו לתוך תחומי ההתיישבות המוסדרת. ולצורך זה לא משנה אם ההסדרה היא טובה או רעה. העובדה שפרק האכיפה, כלומר הפרק העוסק באכיפת בעלותה של המדינה על הקרקעות אשר ישארו ברשותה בסופו של ההסדר ואכיפת דיני התכנון והבניה על הישובים שיוקמו ויוכרו במסגרת ההסדר, תופס במסגרת הטיוטה עמוד אחד בלבד, מעיד על חוסר רצינות. הסתמכותו של צוות היישום על מתכונת האכיפה הנוכחית בשטחי הנגב, אשר נכשלה כשלון חרוץ, מעלה חשש כי גורלה של האכיפה ישאר עגום מאוד גם בעתיד".

ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה:

"הצוות הבין משרדי ליישום דו"ח גולדברג מונה על מנת לגבש מתווה מפורט ובר יישום לדו"ח גולדברג.

"הצוות ערך ניתוח יסודי של כל ההיבטים הקריטיים לסוגיה וגיבש פתרון מקיף ומאוזן, אשר נותן מענה למכלול מרכיביה, ובכלל זה הסדרת תביעות הבעלות, פיתוח אזורי והסדרת ההתיישבות לרבות התכנון, הביצוע, האכיפה וכמובן החקיקה.

"בהתאם להמלצות דו"ח גולדברג, קבע צוות היישום כי פתרון סוגיית ההתיישבות ייעשה אך ורק במסגרת הקבועה בחוק, קרי במסגרת תכנית המתאר המחוזית, ותוך התחשבות בצרכים הארציים וצורכי תושבי הנגב לדור הזה ולדורות הבאים.

"המלצות הצוות, הבאות לידי ביטוי בדו"ח, טרם גובשו סופית, ועל כן טרם נחתם דו"ח צוות היישום. כשיובאו לאישור הממשלה, יפורסמו לציבור על כל היבטיהן".