גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

עלילה מודרנית - בגליון השבוע

בערב פסח לפני מאה שנים, בראשית המאה העשרים הנאורה והמפותחת, נרקמה עלילת דם מהסוג הנחות בחסות השלטון המרכזי של המעצמה הרוסית
14/04/11, 15:19
יאיר שפירא


העיתונאי העברי בן ציון כ"ץ טען בפני הסנגורים כי הכומר האנטישמי פראנייטיס – עד התביעה היחיד - הוא בור ממש ויש להביכו בשאלות קלות במיוחד. הוא הציע לשאול את הכומר הקתולי אימתי חיה בבא בתרא. השאלה נשאלה ופראנייטיס ענה שאינו יודע, לקול צחוקו המתגלגל של העיתונאי כ"ץ

שלושת העדים המומחים, כמרים מלומדים מומחים לענייני יהדות שהגיעו לבית המשפט, שללו מכל וכל את האפשרות שיהודים משתמשים בדם נוצרים. מאמצים נואשים של השלטון לגייס אנשי כמורה שיעידו נגד בייליס עלו בתוהו. מכל עשרות אלפי אנשי הכנסייה הרוסית האורתודוקסית, לא נמצא ולו אחד שהסכים להעיד במשפט

שלטונו בן שלוש מאות השנה של בית רומנוב נראה הולך ומתפורר, ורוחות מערביות של דמוקרטיה ושוויון החלו נושבות אז מאירופה. בשלטון, שנאלץ לעמוד מול דרישות של חברי פרלמנט, אינטלקטואלים ואפילו טרוריסטים שדרשו רפורמות, עלה הרעיון להשתמש במזור הפוליטי המסורתי ברוסיה הגדולה - להכות ביהודים
בערב פסח לפני מאה שנים בדיוק, בראשית המאה העשרים הנאורה והמפותחת, נרקמה עלילת דם מהסוג הנחות בחסות השלטון המרכזי של המעצמה הרוסית | עלילת בייליס טילטלה את העולם היהודי כולו, והמשפט שניהלו הרשויות ברוסיה הצארית נגד היהודי הפשוט הפך למופע אבסורדי כאשר גם ראשי הכנסייה סירבו לשתף פעולה עם ההליך האנטישמי | ולמרות הכל, גם לאחר שהמשפט הסתיים בזיכוי, נמשכים עד היום קולות התולים את רצח הנער הרוסי במעשה יהודי פולחני

האביב הגיע, ימי הפסח מתקרבים. העולם מפשיר, האוויר נקי ובבתי היהודים פותחים חלונות, מוציאים מזרונים ומגירות, ומתקינים את הבית לחג. מי שאינו עמל בביתו מתרוצץ בשווקים. זו מודדת בגד חדש, זה נושא גלון של צבע, אלו ואלו מזדרזים לקנות את צורכי החג. כך היום, כך היה גם מימים ימימה. אלא שמראשית האלף הראשון לספירה, עם עליצות ימי האביב והפסח קינן גם החשש בליבות היהודים. נרדפים היו בכל השנה, אך הימים הללו היו מועדים לפורענות ביתר שאת. מציאת גופה של הרוג נוצרי, בדרך כלל נער או עלמה צעירה, היה תנאי מספיק אך לא הכרחי.

ב-1891 באי היווני קורפו, היתה זו גופת ילדה יהודיה שנרצחה. על אף שהמשטרה המקומית קבעה כי מדובר ברובינה סרדס, בתו הביולוגית בת השמונה של חייט יהודי, הפיצה התקשורת המקומית את השמועה כי הילדה היא נוצרייה שאומצה ונשחטה לקראת החג. עשרים ושניים יהודים נרצחו באי בימי הפסח. רק אוניות מלחמה של מדינות זרות מנעו את המשך טבח היהודים במקום. שבע מאות ועשרים שנה קודם לכן, בעיר בלואה בצרפת, לא נזקקו תושבי המקום אפילו לגופה. על פי עדותו של רבי אפרים מבונא (בון) מבעלי התוספות, שלושים ואחד יהודים, גברים נשים וטף מתושבי העיר, עלו על המוקד כשהם שרים את תפילת 'עלינו לשבח' בעקבות עלילת דם. היה זה אחרי שמשרתו של אחד מנכבדי העיר פגש לקראת ימי הפסח ביהודי שנשא חבילת עור מעובד, וחשד כי מדובר בגופה.

לבד מההרוג, יהודי או נוצרי, אמיתי או מדומה, המון נוצרי מוסת היה תמיד מרכיב חשוב בעלילה. יהודים מומרים לעיתים הוסיפו שמן למדורה, ופעמים יצאו להגנת אחיהם. ידידו המומר של נזיר בשם תומס, הצית את עלילת הדם המפורסמת הראשונה בנוריץ שבמזרח אנגליה, לאחר שסיפר כי בכל שנה מכונסת ועידה יהודית חשאית בפרובנס, ושם נקבע איזו קהילה יהודית תביא קורבן נוצרי לפסח באותה שנה. לעומת זאת, הקיסר הגרמני פרידריך השני, נעזר בקביעה של ועדת מומרים שכינס כדי לעצור את טבח היהודים לאחר עלילת דם שהופצה באמצע המאה ה-13. המומרים טענו בפני הקיסר כי היהודים לא משתמשים אף פעם בדם נוצרים לפולחן כלשהו. ההנהגה הנוצרית הסתייגה בדרך כלל מעלילות הדם, וכך גם השלטונות, שפעלו בדרך כלל להגן על היהודים. גם בימים בהם העלו יהודים על המוקד בשל אמונתם, נחשבו עלילות הדם עניין פרימיטיבי דיו כדי שאפילו הכנסייה הקתולית תסתייג ממנו בהתמדה. אשר על כן, גדול היה הזעזוע כאשר בראשית המאה העשרים הנאורה והמפותחת, נרקמה לה עלילת דם בחסות השלטון המרכזי של מעצמה אירופית. עלילה נחותה מהזן ממנו נהגו להתנער אפילו שלטונות אנטישמיים בחשכת ימי הביניים.

בייליס לא עוקב

ביום שישי שעבר, ד' בניסן, מלאו מאה שנה לראשיתה של הפרשה שזעזעה בזמנה את יהודי העולם, ובמידה רבה את שלטון הצאר ברוסיה - עלילת בייליס. בד' בניסן תרע"א, יום ראשון בשבוע, מצאה קבוצה של ילדים ששיחקה בפרבר של קייב, את גופתו של אנדריי יושצ'ינסקי, נער בן 12 שנעדר מביתו מספר ימים קודם לכן. הגופה נמצאה במערה סמוך למפעל ללבנים בבעלות יהודי בשם זייצב. חקירה מהירה של משטרת קייב עלתה בתוך שבועות על החשודים ברצח. יושצ'ינסקי, בן לאם חד הורית, התחבר עם בנה של ורה צ'בריאק, מנהיגת כנופיית פושעים שפעלה בסביבות העיר. שבוע לפני שנמצאה גופתו יצא יושצ'ינסקי הנער לבית הספר, אך עד מהרה חמק ליום בילוי עם חברו. שני הנערים החלו לריב ויושצ'ינסקי איים על הנער כי יסגיר את אמו ויספר כי היא מחזיקה בביתה רכוש גנוב. הנער עזב בכעס, הלך לביתו וסיפר לאמו על האיום. צ'בריאק ציוותה על בנה לצאת ולמצוא את יושצ'ינסקי ולפתות אותו להגיע לביתם. שם חיכו לו כמה מחברי הכנופיה של צ'בריאק.

המשטרה הגישה את מסקנותיה לתביעה המקומית וביקשה צו מעצר לשם חקירה של צ'בריאק וחברי הכנופיה. למרבה ההפתעה של החוקרים, התביעה רמזה להם להניח לצ'בריאק שכן נבדקים כיווני חקירה נוספים. קריאת הכיוון הגיעה מהבירה פטרבורג. על כס השלטון ישב אז הצאר חלש האופי ניקולאי. שלטונו בן שלוש מאות השנה של בית רומנוב נראה הולך ומתפורר, ורוחות מערביות של דמוקרטיה ושוויון החלו נושבות אז מאירופה וכמעט שגרמו להפיכה שלטונית שש שנים קודם לכן. בשלטון, שנאלץ לעמוד מול דרישות של חברי פרלמנט, אינטלקטואלים ואפילו טרוריסטים שדרשו רפורמות, עלה הרעיון להשתמש במזור הפוליטי המסורתי ברוסיה הגדולה - להכות ביהודים. גם הצעות לשינוי חוקים מפלים נגד היהודים, ובראשם הגזירה על תחום המושב, עוררו את המחשבה כי עלילה נגדם תוריד את הדרישות לשיווין מסדר היום.

הראשונים שזיהו את הפוטנציאל שבגילוי גופתו של הנער יושצ'ינסקי היו אנשי 'ברית העם הרוסי', או כפי שכונו 'המאות השחורות', תנועה לאומנית רוסית שתמכה בהמשך שלטונו של הצאר ובשמירת הסדר החברתי הישן, וטופחה בידי השלטון הרוסי. בעקבות הניסיון למהפכה ב-1905 הרגו כנופיות התנועה מאות יהודים בפרעות ברחבי רוסיה, וגם הפעם הם שהובילו את ההסתה נגד היהודים. ראשי התנועה ונציגיה ב'דומה' הרוסית מיהרו לאמץ לליבם את זכרו של הצעיר מיד עם פרסום הרצח, והלוויה שנערכה לו הפכה למפגן כוח של התנועה. דובריה הצביעו על הסמיכות לחג הפסח כהוכחה לאשמת היהודים, וקראו לשלטונות שלא לטייח את החקירה ולפטור אותה כאירוע מקומי. הם איימו בחידוש הפרעות. אחד ממנהיגיהם הכריז מעל בימת הדומה שאנשיו לא ינהגו כמו בפוגרומים של 1905 ולא יסתפקו 'בניעור נוצות מתוך כרים', אלא ירצחו את היהודים כולם. הממשלה הרוסית מיהרה ליישר קו. כמה שנים לאחר סיום הפרשה, נחקרה העלילה בידי ממשלתו הסוציאליסטית של קרינסקי ב-1917, ומאוחר יותר בידי הממשלה הקומוניסטית. החקירה העלתה כי שליח בהול יצא אז לקייב והבהיר לתביעה שם כי לשר המשפטים אין ספק שהרצח נעשה על רקע פולחני.

מנחם מנדל בייליס לא היה אלא יהודי פשוט, ממונה על טעינה ופריקה בבית החרושת ללבנים של זייצב. הוא נבחר לשמש כקורבן כמעט באקראי. אחד מפעילי 'המאות השחורות' המקורב לתביעה העלה את ההשערה כי ייתכן והוא הרוצח. לתביעה לא נותר אלא לזמן בטלן ישיש שהעיד כי ראה באחד הימים את בייליס מניס את יושצ'ינסקי ואת הנער צ'בריאק מחצר המפעל. הסער הגדול שהתחולל סביבו היה הרבה מעבר ליכולתו לעשות דבר. שנתיים וחצי ישב בכלא, וחודשים רבים בדיונים הארוכים בבית המשפט. הוא ישב בפנים חתומות ונראה כי לא הצליח לעקוב ממש אחרי הדרמה הגדולה שהתחוללה בבית המשפט, ברוסיה ובעולם היהודי בכלל.

השופטים נוזפים במשטרה

גיבורו האמיתי של המשפט היה עורך הדין אוסקר (ישראל) גרוזנברג. הוא שהוביל את סוללת עורכי הדין הליברלים ששכרו מנהיגי היהודים ברוסיה להגנתו של בייליס. את לימודי המשפטים הוא סיים באוניברסיטת קייב בהצטיינות ומיד הוצע לו ללמד בה בתנאי שימיר את דתו. הוא סירב, פנה לשוק הפרטי ותוך זמן קצר יצא שמו כעורך דין פלילי ראשון במעלה. בייליס לא היה היהודי הראשון עליו הגן גרוזנברג, ומשפטו לא היה הראשון שבו התמודד הפרקליט המזהיר נגד האנטישמיות הרוסית. פרעות קישינב הסעירו את רוחו של סטודנט אחר באוניברסיטת קייב, פנחס דשבסקי שמו, והוא יצא בקול קורא ליהודי רוסיה להגנה עצמית ולנקמה באויביהם. הוא יצא גם לסנט פטרבורג כדי ליישם את קריאתו ודקר בסכין את העיתונאי האנטישמי הרוסי פאוול קרושבאן. דשבסקי הסגיר עצמו למשטרה ונשפט לחמש שנים של עבודת פרך. גרוזנברג הצליח לקצר את עונשו ודשבסקי השתחרר לאחר שנתיים. גם במשפטו של בייליס נדרש מגרוזנברג אומץ רב בעמידתו אל מול השלטונות, אך הוא נדרש פחות לכשרונו המשפטי. על אף שבמשך החודשים הארוכים בהם ישב בייליס בכלאו עבדו משרד המשפטים הרוסי והמשטרה החשאית כדי לנסות ולבדות ראיות נגד האיש, הרי שמסכת הראיות היתה כה דלה שגרוזנברג ועמיתיו לא התקשו להפריכה.

אחד מעדי התביעה היחידים, אדם שישב בכלא עם בייליס והעיד כי הלה ביקש ממנו לחסל עד תביעה, לא הופיע למשפט, ועד מהרה התברר כי מדובר בסוכן של המשטרה החשאית. עיתונאי רוסי אמיץ ונמרץ שהסתייע בחוקרי הרצח המתוסכלים בקייב, הצליח לחלץ עדות מפלילה מפיה של ורה צ'בריאק. חוות הדעת של המומחים לרפואה ולפסיכיאטריה שהגישה התביעה, היו כה מגוחכות עד שהשופטים גערו בתובע בעת שהלה הגיש אותן בבית המשפט. מסמכים שנחשפו לאחר המהפכה הבולשביקית גילו כי ראשי המשטר הצארי הבינו עוד לפני המשפט כי סיכוייהם להרשיע את בייליס קלושים. אשר על כן הם התמקדו בניסיון להוכיח כי הנער יושצ'ינסקי היה קורבן לרצח פולחני של יהודים, גם אם לא יצליחו לקשור את בייליס עצמו לפשע. בהגנה על הדת היהודית, על שבעת מיליון היהודים שחסו באותה עת תחת השלטון הרוסי, התמקדו איפוא גם גרוזנברג וחבריו. "בכוחכם להביא כליה על בייליס", אמר גרוזנברג למושבעים "אך להכתים את היהדות לא תוכלו", ומחה נגד הניסיון להפוך את אלוקי ישראל "לתושב קייב חסר זכויות ולתופסו בחיפוש משטרתי".

אך גם כאן כישרונו הרטורי של גרוזנברג לא היה העיקר. גם לא הופעתו בבית המשפט של הרב יעקב מאזי"ה, הרב הראשי של מוסקווה מטעם השלטונות, שקנה את עולמו בהופעה אמיצה ובנאומים נוקבים במהלך המשפט. שלושת העדים המומחים, כמרים מלומדים מומחים לענייני יהדות שהגיעו לבית המשפט, שללו מכל וכל את האפשרות שיהודים משתמשים בדם נוצרים. כל מה שנותר לרב מאזי"ה לומר לבית המשפט בתגובה לעדותם הוא כי הוא מקבל ללא סייג את עדויות הכמרים. מדהימה במיוחד העובדה כי מאמצים נואשים של השלטון לגייס אנשי כמורה שיעידו נגד בייליס עלו בתוהו. מכל עשרות אלפי אנשי הכנסייה הרוסית האורתודוקסית, שלא נודעה בחיבתה היתרה לעם היהודי, לא נמצא ולו אחד שהסכים להעיד במשפט. ההסבר נעוץ ככל הנראה בהיכרותם הטובה של גרוזנברג והרב מאזי"ה את גריגורי יֶפימוביץ' רספוטין.

המיסטיקן ההולל רספוטין נודע לשמצה כזה שכבש את לב הצאר והצאריצה (אשת הצאר), בשיגיונותיו הוביל את בית המלוכה הרוסי העתיק אל סופו הטרגי. אך פועלו החיובי של רספוטין נודע פחות. הוא ניסה להעלות את מודעות בית המלוכה הרוסי לחייהם הקשים של איכרי הממלכה ולצורך בעריכת רפורמות שיקלו מעל סבלם. הוא ניסה לבלום את מגפת האלכוהול ברוסיה על חשבון האצולה שהתפרנסה היטב מהדרישה הגוברת לחומר הממכר. הוא התנגד בכל כוחו להצטרפות רוסיה אל תוך טירוף הדמים של מלחמת העולם הראשונה, והזהיר מפני הקומוניסטים. הוא גם פעל כדי להקל מעל סבלם של נתיניה היהודים של הממלכה האנטישמית. ראשי היהודים ברוסיה דאגו לטפח את הקשרים עם האיש שלחש על אוזני בית המלכות, ולא פעם נעזרו בו כדי לבטל גזירות קשות. על השתלטותו של רספוטין באותה התקופה על הנהגת הכנסייה הפרבוסלאבית ועל מינויים של כמרים ממקורביו ל'סינוד הקדוש', הגוף העליון של הכנסייה שהיה באותן שנים כפוף לצאר, היה משקל רב על התנהגותה במשפט בייליס. רספוטין אף התערב אצל נותני חסותו, הצאר והצאריצה, וטען בתוקף כי הוא מכיר היטב את מנהגי היהודים, ואין זה מן ההיגיון כי הללו יעשו שימוש בדם.

 האנטישמים לא מתבלבלים

לאנשי התביעה לא נותר אלא לגייס מומחה מן החוץ. זה נתגלה בדמותו של הכומר הקתולי הליטאי יוסטינס פראנייטיס, שבשל מעשי שחיתותו הוגלה לטשקנט. על עבודתו האנטישמית שקד פראנייטיס שנות דור לפני משפט בייליס. הוא הוציא ספר בשם 'הנוצרים בתלמוד היהודי' ובו אסף שפע של טענות של אנטישמים נוצרים מימי הביניים. שמו נודע לתהילה בחוגי האנטישמיות הרוסית והוא הובא בתור עד התביעה העיקרי במשפט. שם טען כי מאז שבטלו הקורבנות, נוהגים היהודים להקריב נוצרים ולהשתמש בדמם למצוות הפסח השונות כמו אפיית מצות ושתיית ארבע כוסות . גרוזנברג לא התקשה לרמוס את הכומר הנוצרי בבית המשפט. פראנייטיס נדרש להוכיח למשל כי מובאה שציטט מהתלמוד הבבלי אכן קיימת. הוא טען כי המהדורה שעליה הסתמך הושמדה כולה בידי היהודים. גרוזנברג הופיע למחרת בבית המשפט ובידיו המהדורה, ופני פראנייטיס חפו. העיתונאי העברי בן ציון כ"ץ שסייע להגנה, טען בפני הסנגורים כי פראנייטיס הוא בור ממש ויש להביכו בשאלות קלות במיוחד. הוא הציע לשאול את הכומר הקתולי אימתי חיה בבא בתרא. גרוזנברג התנגד להצגת השאלה כי חשש שפראנייטיס מלומד דיו כדי לא ליפול למלכודת. אך השאלה נשאלה ופראנייטיס ענה שאינו יודע, לקול צחוקו המתגלגל של העיתונאי כ"ץ, שהורחק בעקבות התקרית למספר ישיבות על ידי אב בית הדין.

על אף שהתביעה דאגה כי בחבר המושבעים יימצאו רק מדלת העם, הרי שגם האנשים הפשוטים שישבו בו הבינו כי העלילו נגד בייליס ונגד היהדות. בייליס יצא זכאי ויהדות העולם צהלה ושמחה. לפני ארבע שנים פרסם כתב עת אקדמי באוקראינה מאמר הטוען כי המשפט אומנם הוכיח שמנחם מנדל בייליס אינו הרוצח, אך לא שלל את הטענה כי הנער נרצח על רקע של פולחן יהודי. משלחת מורים יהודית שהגיעה לאזור זמן מה אחר כך, גילתה לוחית מתכת על קברו של יושצ'ינסקי הקובעת כי הוא נרצח בידי יהודים.

לאחר המשפט עלה בייליס ב-1914 עם בני משפחתו לארץ ישראל. כאן נתקבל בחום על ידי הישוב. שש שנים גר בארץ אך התקשה להיקלט, ולאחר שאיבד את אחד מבניו ירד לאמריקה והתיישב בניו יורק. ב-1925 החל לפרסם את סיפורו בעיתון יידי מקומי ושנה מאוחר יותר פרסם ספר בנושא. הוא נפטר ב-1934.

הפרקליט גרוזנברג הועמד לאחר המשפט לדין משמעתי בידי לשכת עורכי הדין של רוסיה בטענה כי עלב בשלטונות. ב-1917 היה לראש הוועד להגנה עצמית של היהודים באזור קייב, ושלוש שנים מאוחר יותר עזב את רוסיה. הוא התיישב בברלין ואחר כך בריגה, בה נבחר ב-1927 לנציגם של יהודי לטביה בסוכנות היהודית. ב-1932 התיישב בצרפת וחי בה עד לפטירתו בעיר ניס ב-1940. רחוב בתל אביב וגן שניטע בו נקראו על שמו עוד בחייו.

ארבע שנים לאחר שהשתחרר, הגיע הקנאי היהודי דשבסקי לביקור בארץ ישראל והתקבל כגיבור. הוא שב לרוסיה והשלים את לימודיו כמהנדס. לאחר עליית הקומוניסטים נעצר דשבסקי בעוון פעילות ציונית. הוא הוגלה למחנה בסיביר בו נכלא למשך יותר מחמש עשרה שנה, עד יום מותו.

הרב מאזי"ה נבחר לנציג היהודים באספה הרוסית שהתכנסה לאחר המהפכה הבולשביקית. הוא נפגש עם גדולי רוסיה כמו הסופר מקסים גורקי ולנין, כדי להסיר גזרות מיהודי המדינה לאחר עליית הקומוניסטים לשלטון. הרב מאזי"ה נפטר במוסקבה ב-1924.

העיתונאי כ"ץ עלה ארצה וכתב בעיתון 'הארץ'. היה בין מייסדי עיתון 'הבוקר', הוציא לאור את עיתון 'חדשות' ופרסם מספר ספרי היסטוריה. ב-1965 זכה כ"ץ בפרס סוקולוב.

הכומר פראנייטיס הוצא להורג בידי הבולשביקים ב-1917. עם כיבוש קייב בידי הבולשביקים ב-1919 הוצאה ורה צ'בריאק להורג ללא משפט.