חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

חמישים שנה למשפט אייכמן - שאלת השבוע

האם ישראל מילאה את חובתה בעשיית דין בנאצים ובעוזריהם?
14/04/11, 15:19
עורך: ירעם נתניהו

הצלחות נקודתיות | ד''ר אפרים זורוף - צייד נאצים ומנהל מרכז שמעון ויזנטל-ישראל

לפני שמעניקים ציונים למדינת ישראל לגבי פעילותה להבאת פושעים נאצים לדין, רצוי לנסות לסכם את מה שידוע על פעילות זו ולציין שלאור העובדה שהארכיונים הרלוונטים סגורים בפנינו, ייתכן שנעשו פעולות חשובות ביותר נגד מבצעי השואה, אך הן עדיין אינם ידועות ואולי לעולם לא ייוודעו ברבים.

אם נסכם את מה שידוע לנו היום, אפשר לציין שתי הצלחות יוצאות דופן בתעוזתם.

בראש ובראשונה – חטיפתו בארגנטינה והעמדתו לדין בישראל של אדולף אייכמן, מנהל מחלקה IV-B-4 במשרד הראשי לביטחון הרייך, מי שהיה מופקד על יישום ה''פתרון הסופי'' ברחבי אירופה ונושא באחריות ישירה, עם פושעים נאצים אחרים, לרציחתם של רובם של קרבנות השואה. המבצע והמשפט נחלו הצלחה יוצאת-דופן שהשפיעה בצורה חיובית על חידוש המאמצים להעמיד לדין פושעים נאצים בגרמניה המערבית ובארצות נוספות, ועל העמקת תודעת השואה בישראל וזקיפת גוום של הניצולים שקיבלו בראשונה במה מרכזית להעיד על מה שעבר עליהם תחת משטר האימים של הנאצים.

ההצלחה הנועזת השנייה הייתה הוצאתו להורג של הרברטס צוקורס, סגן מפקד יחידת הרצח הלטבית ''קומנדו ארייס',' שרצחה לפחות 30,000 יהודים בלטביה ואלפים רבים נוספים בבלארוס.

יש גם כישלון משפטי אבל כזה שהיו לו היבטים חינוכיים חיוביים - משפט דמיניוק והפעולות הנוספות הידועות של המוסד, כגון החיפושים אחרי ד''ר יוזף מנגלה, ''מלאך המוות' מאושוויץ, והעסקתו של שמעון ויזנטל במשך עשור בשנות השישים.

האמת היא שהבאתם לדין של פושעי השואה מעולם לא היתה בעדיפות גבוהה בישראל, ולהוציא את המקרים שציינתי לעיל הנושא מעולם לא זכה לתשומת לב הראויה. עם זאת, חשוב לציין שהאחריות העיקרית להעמדתם לדין של הרוצחים אמורה ליפול לא על הקרבנות, קרי ישראל, אלא על המדינות שבשמן בוצעו הפשעים או אלה שבארצותיהם הם בוצעו. אין ספק שמספר הפושעים הנאצים שהיו באים על עונשם הראוי היה גדול יותר אילו ישראל הייתה מתגייסת בצורה יותר אקטיבית למשימה, אך להגנתה אני חייב לציין שמיום היווסדה היא טרודה במלחמה ייחודית על קיומה.

 

תפקידה של אירופה | פרופ' דן מיכמן, ראש המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם

השיפוט של פושעי המלחמה הנאצים היה בראש ובראשונה תפקידם של המדינות שאזרחיהן השתתפו ברדיפות היהודים, וזה כולל לא רק את גרמניה אלא גם ארצות אחרות באירופה. מהבחינה הזאת, מלכתחילה זה לא היה התפקיד שהיה מוטל על מדינת ישראל, מה גם שישראל קמה כמה שנים לאחר תום השואה.

ברור שישראל הייתה מעורבת בדיונים שונים שנערכו במדינות שונות בנושא העמדה לדיון של פושעים מיוחדים ששמם עלה כפושעים נאצים. אבל על פי מה שאני יודע הטיפול של ישראל בנושא הזה תפס מקום קטן במכלול היחסים של ישראל מול ארצות אירופה. זה היה קשה בעיקר בתקופת המלחמה הקרה מול ארצות מזרח אירופה, ואין ספק שלגבי גרמניה המערבית היו שיקולים מדיניים שהביאו להורדת פרופיל מצד ישראל בעניין העניין.

לכן אפשר לומר שעל פי מה שידוע בשטח, ישראל לא שמה את הנושא הזה בראש מעניינה ביחסי החוץ שלה, אף שהיא יכלה לעשות יותר ולשים דגש חזק יותר בדרישה מול ארצות אחרות.

בתוך מדינת ישראל האפשרות לשפוט פושעים שלא נמצאים כאן הייתה מעטה ביותר, ומקרה אייכמן ודמייניוק הם מקרים יוצאים מן הכלל. מנגד, יש דברים שנעשו יותר מדי כמו העמדה לדין בבתי משפט ישראליים על מה שהוגדר "שיתוף פעולה" ו"בגידה בעם היהודי". זה היה צריך להישאר בדיון הציבורי ולא בבית המשפט כי לא מדובר בפושעי מלחמה שביוזמתם ובנכונותם רצחו אנשים.

 

עניין למשוגעים בלבד | הרב בנימין קלמנזון, ראש ישיבת ההסדר בעתניאל

 ככלל, לאחר השואה פושעים נגד העם היהודי לא נשפטו. רק מיעוט נשפט, ולעתים על עבֵרות טכניות בלבד. הסיבות לכך רבות:

1) מדינת ישראל לא הייתה קיימת בגל הראשון והעיקרי של השיפוט והענישה. לא היה מי שיזדהה עם הגורל היהודי בצורה מלאה, ולא היה מי שיזהה את הייחודיות של הגורל היהודי בשואה, ולכן ירדוף, ישפוט ויעניש.

2) כאשר הוקמה מדינת ישראל היו לה צרות אחרות ומיידיות יותר – מעמד מדיני רעוע בתקופה ששכחו את מלחמת העולם השנייה והתארגנו למלחמה הקרה.

3) מדינת ישראל אכן לא נקטה צעדי ענישה ושפיטה מספיקים. אדרבה, מסיבות שאולי אפשר להצדיק אותן היא נקטה הליכים משמעתיים נגד אזרחיה שנקמו בנאצים בצורה פרטית.

4) עוד סיבה כבדה היא שרצח היהודי היה טוטלי. לרוב, לא היו עדי ראייה ישירים ששרדו כדי להעיד נגד הרוצחים. דווקא הרוצחים ש"נכשלו" ונשאר מקרבנותיהם מישהו בחיים הם שנשפטו, וייתכן שמדינת ישראל לא לחצה מספיק ליישום הליכים משפטיים חריגים לרוצחי המונים שקרבנותיהם לא שרדו, כגון שימוש במסמכים נאציים על תפקידם כהוכחה להיותם רוצחים. כך למשל איש אס-אס ששירת בטרבלינקה זוכה בגרמניה, המשיך לקבל את הפנסיה שלו, וזאת רק כי לא היה יהודי שיצביע על רצח ישיר שהוא ביצע. הגרמנים בצביעות ובניסיונם לגונן על אנשיהם דרשו עדויות ישירות על רצח ישיר. שותפות במערך הפשע כשלעצמו לא סיפקה אותם. בעיקר הדברים אמורים על אותם אנשים שההיסטוריון ראול הילברג כינה "הרוצחים שמאחורי המכתבה". אלה שמעולם לא אחזו בנשק, ואף על פי כן היו רוצחי ההמונים העיקריים.

בשנים האחרונות, עם קריסת ההזדהות הלאומית בקרב רבדים משפיעים בחברה הישראלית, ניכר שאין עניין כלל בהבאת אחרוני הפושעים לדין, וכך הפכה הלוחמה בנאציזם ובאנטישמים עניין של משוגעים בלבד.

 

תשובות הגולשים

להמשיך במרדף

עצם העובדה שיש כיום נאצים שמסתובבים בדרום אמריקה אומרת שלא נגמרה העבודה ועדיין צריך להשקיע מאמצים רבים על מנת לתפוס אותם.
לכידת אייכמן אינה מספיקה. צריך להמשיך עד שאחרון הנאצים ייתן את הדין.

חיים יגל, רחובות

תודעת הקורבן

המדינה לא טיפלה בנושא בצורה אמתית עד היום. ידוע שבזמן השואה ההנהגה שתקה וגם לאחריה היו מספרים פעמים כגון עם מנגלה ימ"ש שיכלו לטפל בהם

, אך נמנעו. המדינה השאירה את הנושא לאנשים כמו ד"ר שמעון ויזנטל מחשש לחוסר נעימות בינלאומית. כמו כן, כל הגישה של המדינה לנושא השואה היא לא גאווה, אלא הקמת 'יד ושם' לזיכרון המצב של היהודים בשואה, ושימוש בשואה בתור קרש הקפיצה ההסברתית לקיום המדינה. מתוך עמדת מגיע לי ואנחנו מסכנים. לכן, עוד לפני שמתחילים לרדוף אחרי נאצים, צריך לשנות את התודעה.

אברהם רבינוביץ', פתח תקווה

לדאוג תחילה לניצולים

לפני הדיון אודות מיצוי הדין עם הפושעים הנאצים, צריך לבדוק, דחוף, מה עשתה המדינה עם ניצולי השואה. איך היא שדדה את כספי השילומים מגרמניה, שהופנו לכל מיני מטרות לפי סדר העדיפויות של בן גוריון, כשהניצולים עצמם בתחתית הרשימה... כך נותרו רבים מהם עד היום בעוני נורא, בלי כסף לאוכל ותרופות. וכמובן אם נזכיר את בני הדור השני לשואה, שגדלו במשפחות שהיו לפעמים בלתי אפשריות, לא מתפקדות, אצל הורים פוסט טראומטים, ולא זכו לשום הכרה או תמיכה מהמדינה בגלל זה.

הדסה פרידלר, תל אביב