חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

יציאת מצרים שלי - סיפור לילדים

אתמול ראיתי איך הם הכניסו את החבר שלי מהגן לחור בבניין שהם היו צריכים למלא, והוא כל כך בכה שכואב לו, ולא יכולתי לעזור לו בכלל!
14/04/11, 15:19
חגית רוטנברג

זה היה עוד יום רגיל, קשה ועצוב בבית. אבא שלי חזר בשעה מאוחרת מהעבודה, כולו כפוף וגונח מכאבים. הוא בקושי הצליח לומר שלום לאמא, שמיהרה להגיש לו מעט ירקות מבושלים. זה מה שנשאר לנו לאכול. עם כל תזוזה אבא צעק מכאבים. מאז שאני זוכר את עצמי, לאבא כואב כל הזמן בכל הגוף מהעבודה הקשה: הוא סוחב לבנים כבדות מאוד, דליים מלאים בטיט, חבילות של תבן, וכל יום הוא צריך להספיק יותר מאשר אתמול. המנהלים שלו בעבודה בכלל לא מתחשבים בזה שהוא כבר קצת זקן, שיש לו שבר בגב וקוצר נשימה. אבא לא רוצה שנשמע מה עושים לו, אבל אנחנו רואים איך המצרים מרביצים חזק למי שלא עובד מספיק מהר. בלילה, כשהוא חוזר הביתה, מתחילים איתו המצרים ברחוב, מקללים ומכים ומשפילים אותו ואת היהודים האחרים שחוזרים הביתה.

כך נמשכו החיים אצלנו, ובעצם אצל כל השכנים היהודים שלנו, כבר הרבה שנים. אבל הערב, אחרי שאבא גמע את תבשיל הירקות, שמעתי אותו פתאום אומר משהו חדש, מוזר, לא מובן: "את יודעת מרים, היום הגיעו לעבודה שלנו שני אנשים מבוגרים, צדיקים וחכמים. הם אמרו שקוראים להם משה ואהרון, ושיש להם בשורה מאוד משמחת עבורנו". אני הקשבתי מאחורי הדלת של החדר שלי, וניסיתי להבין: בשורה טובה? מה זאת אומרת? איזה דבר טוב יכול לקרות במצב הנורא שלנו? ואבא המשיך: "הם קראו לכולנו להפסיק לעבוד לרגע, להתאסף סביבם ולהקשיב. בקושי היה לנו כוח, אבל עשינו להם טובה ובאנו לשמוע. פתאום הם התחילו להגיד שעוד מעט ה' יוציא את כולנו מהעבודה הזאת, שאנחנו נהיה חופשיים לגמרי ואפילו נעזוב את מצרים לארץ אחרת – ארץ ישראל. לא היה לנו נעים לצחוק עליהם, אז הנהנו בראש והמשכנו לעבוד".

אמא הקשיבה בדריכות, ואמרה: "שמעון, אני לא מאמינה שככה התייחסתם למה שהם אמרו! אתם צריכים לשמוח – סוף סוף תבוא גאולה, ניפטר מפרעה ומהגזירות שלו ומכל המצרים הרשעים! אין יותר עבודת פרך, אין מכות, אין תינוקות שנהרגים לנו מדי יום – נס!". פתאום אחי הקטן זבולון קפץ החוצה מהמיטה ורץ לאמא: "אמא, זה לא יכול להיות! אף פעם לא נצליח להתגבר על המצרים האלה", והוא התחיל לבכות ולספר: "אתמול ראיתי איך הם הכניסו את החבר שלי מהגן לחור בבניין שהם היו צריכים למלא, והוא כל כך בכה שכואב לו, ולא יכולתי לעזור לו בכלל!". אמא ליטפה את ראשו של זבולון והבטיחה: "אבל כבר לימדתי אותך שה' יכול לעשות הכל, והוא יעיף את המצרים האלה ב'פוף' אחד ברגע שהוא יחליט! נכון?" זבולון הנהן השקט, ואני חיכיתי לראות מתי כבר יבוא ה'פוף' הזה שיוציא אותנו לחופשי.

לילה אחד שמענו צעקות נוראות בחוץ. התעוררנו בבהלה: "מה עכשיו?" ספקה אמא את כפיה. אבל אבא הציץ החוצה וזירז אותנו: "מהר, מרים, ילדים! ללבוש את הבגדים והנעליים, לשים את התרמיל על הגב. מרים, תוציאי את הלחם מהתנור". אמא היססה: "אבל זה בכלל עוד לא מוכן!" אבל אבא התעקש: "עכשיו אנחנו יוצאים מפה, ניקח את הבצק איך שהוא. תראי", החווה אל הרחוב ולפתע ראיתי דמעות התרגשות בעיניו. הרחוב התמלא בכל המשפחות היהודיות שהכרנו: כולם רצים עם תרמיל על הגב ומקל ביד, והמצרים בכלל לא שמים לב: בבית שלהם קרה אסון, והם רק רצו שנלך כבר. "זבולון, אתה בא?" קראו החברים של אחי הקטן, ותוך כדי הם התחילו לרקוד ולשיר: "הודו לה', כי טוב", וזבולון רץ אחריהם בהתלהבות.

פקחתי עיניים. אבא שר את 'חד גדיא' בסיום ליל הסדר, ואני הייתי עם הראש על השולחן. יכול להיות שהלילה יצאתי גם אני ממצרים?

(מעובד על פי ספר 'הכשרת האברכים')