חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

בניין שלם - בגליון השבוע

לעבור לבית קבע? רק אחרי 120 | ואת זה אומרת מי שגדלה בתל אביב, גרה בשעלבים והשתקעה במבוא חורון
14/04/11, 15:19
חנה קטן

במשך שנים נהגו ילדינו ללגלג עלינו, ולשאול מדי פעם בתמימות מעושה אותי ואת בעלי: "אבאמא – איפה אתם תרצו לגור ולבנות את ביתכם כשתהיו גדולים?" שאלה זו לא נולדה, כמובן, בחלל ריק. היא באה על רקע הדיונים הבלתי-פוסקים שלנו והלבטים האין-סופיים לגבי המקום אליו נרצה לקשור את עתידנו. בפשטות נהגתי לאמר: "ילדים יקרים, עתידנו עוד לפנינו, אז למה למהר עם החלטות כל כך גורליות?" ועוד הוסיף בעלי הצעיר בשנים: "ממילא חיי העולם הזה הם זמניים, ואין לנו כאן מינוי של קבע. ולכן, במקום כל הדיונים המיותרים על בית משלנו, בואו ונקנה חלקה משפחתית בבית העלמין במושב יסודות - שם קבורים זקני המשפחה - זו תהיה ההשקעה הכי משתלמת והכי שימושית, תאמינו לי". והוא מתפלא כל הזמן שאני מסרבת...

ואז המשיכו הדיונים על המשמעות של קביעת יתד בארץ ישראל הקדושה. גרנו ביישוב תורני במרכז הארץ ממש, סמוך לישיבה גבוהה ולקרית חינוך תורנית ו'סטרילית' מבחינה רוחנית, וחשבנו אולי לבנות במקום. אך אז חשבתי בלבי: איך אוכל כשאגיע לעולם הבא לתת הסבר המניח את הדעת לזה שקניתי בית ביישוב במרכז הארץ, שאין בו לא התמודדות פיסית וגם התמודדות רוחנית אין בו? אז השיבו הילדים: "אבל אמאל'ה, בכל מקום ניתן לעשות דברים חשובים; וכי הנסיעה הבטוחה שלך לעבודה אינה שיקול חשוב? איך תסעי בג'בלאות בשעות הלילה המאוחרות להגיש עזרה לנשות ישראל?" לכן המשכנו לגור בשעלבים, וכדי להשתתף במעט ביישוב ארצנו התחברנו ליישוב נצרים, הגענו בקביעות ותרמנו שם ככל יכולתנו; אך זו נחמה פורתא, שהרי אין כמו 'אווירא דיש"ע' להחיאת הגוף והנשמה. אך ילדי המשיכו בשלהם: "ולמה לך סכנות רוחניות, והרי אבא תמיד אומר, בחוכמתו הרבה בעניני חינוך, שהפרחים הכי יפים גדלים בחממות"...

והנה יום אחד בתי הגדולה מודיעה לי שהם עוברים מהחצר היהודית הסמוכה לשער שכם בה גרו שלוש שנים - לגרעין תורני באחת מערי המרכז המבוססות. ואז שאלתי: "יקירתי, אם לעבור, אז אולי לבית-אל, למשל, או ליישוב אחר ביש"ע. למה לעיר במרכז הארץ"? והיא השיבה לי בחיוך: "אמאל'ה, את לא חשה את רחשי הדור? לצד החשיבות של ההתיישבות ביש"ע - הגיע העת להתנחל בלבבות!". ולבי כבד עלי, וחיל ורעדה אוחזים אותי... כאחת שגדלה בשכונת נוה-אביבים (סמוך לביתם של רבין ופרס), שבה שבת המלכה לבשה מסביבנו, שבוע אחר שבוע, צורה של מסיבות סלוניות רועשות, ובה נערכו בזמנו הפגנות קולניות נגד בניית מקווה טהרה בשכונה, מבהיל אותי מאוד שנכדיי הטהורים יגדלו בין 'צפונבונים'. איך זה שבתי שזכתה לגדול במקום תורה מכניסה את ראשה לגוב האריות? ומה עם בעיית החינוך? התוכנית של בתי וחתני היתה לשלוח את נכדי הבכור לממ"ד רגיל בשכונה, ואני אנה אני באה? מאז ה'בשורה' הזו התפללתי כל יום מכל הלב שהתוכנית הזו לא תצא אל הפועל, ובסוף תפילתי נשמעה. והנה הבחור לומד בת"ת שפתח גרעין תורני סמוך ומרוצה מאוד, בעיקר מהביקורים של הסבתא שעובדת בסמיכות מקום, ומפתיעה אותו לפעמים במשחק פליימוביל חדש, למשל. אין דבר מרגש יותר מהבעת פניו המאירות של הנכד כשסבתא מגיעה עם ידיים מלאות - מעין עולם הבא.

בתחילת נישואינו גרנו כאברכים באלון שבות, ואחרי שעברנו לישיבת שעלבים זכינו לשנים יפות בקרית החינוך של הישיבה, מקום של תורה. היו תקופות בהן היו שישה ילדים בחדר, והתינוקת ישנה בקביעות בלול בסלון, ושני קטנטנים ישנו במיטה אחת - רגליים מול רגליים - כשחמים ונעים לשניהם, ולכולנו היה חם מאוד בלב. שני הבנים הגדולים ישנו במיטת קומתיים בפינה צפופה צמודה לפינת הלימוד של בעלי, והבכור כשחזר מאוחר מלימודיו היה משׂחנש אתו שׂיחנושים ארוכים בשעות הלילה הקטנות. בעלי נהנה במיוחד בימי הריוני המתקדמים, כשכרסי היתה כבר בין שיניי ולא הצלחתי לעבור במעבר הצר בין המיטה הנ"ל לפינת הלימוד שלו, לדבריו הוא זכה אז לימים של שקט עילאי... בגיל שבע-עשרה עזב בכורנו לראשונה את הבית ללימודיו בישיבה גבוהה, אך במקום למצוא ממלא מקום שיישן במיטתו בהיעדרו בחדר הצפוף - השארתי אותה ריקה במשך שבועות רבים מרוב געגוע אליו, למרות הפצרותיהם של הבן 'הבא בתור' ושל בעלי. בסוף הוא הרים ידיים ואמר "ככה זה בנוגה", מידיעה אישית מאוד של איש מאדים.

סוף סוף, באמצע החיים, לאחר שהתגלגלנו מדירה שכורה אחת לשניה בשעלבים רבתי ולא הצלחנו לחזור ולגור בקרית הישיבה האהובה והסטרילית, החלטנו לקבוע יתד ביישוב היקר - אֵם יישובי בנימין - הוא מבוא חורון הקרוב לשעלבים. רכשנו שם בית (ארעי, כמובן, כמו כל העולם הזה...), והנה אנחנו זוכים למנה גדושה מאוד של דעה רחבה בזכות דירתנו הנאה והרחבה. אחד הילדים הציע לנעול חלק מהחדרים כדי שלא לקלקל ולפנק את הנוער, ואחת הבנות הציעה לי לקנות סוף-סוף כלים נאים וסרוויסים, כדי למלא את מגירות המטבח היפות. אירגנתי סעודת 'אמן'ים לחברותיי ו'התנצלתי' כל העת על הדירה היפה שלנו, עד שהפסיקה אותי חברה טובה בחביבות ואמרה: "למה את מתנצלת? זכית לבנות עוד בית בארץ ישראל... תתחברי!" ואני בלית ברירה עניתי 'אמן'. אך לא הרגשתי כך; לא היו לי ימים טובים כימים שגרנו בצפיפות בישיבת שעלבים!

ולסיום - שיר קצר ברוח הדור הצעיר שלנו:

דירה להשכיר, ביישוב או בעיר?

בוודאי לא בית קבע - הס מלהזכיר!

הנאים השכנים בעינינו? נאים.

אבל לנו יש משימות בחיים...

בכוחנו לעשות 'פנים אל פנים',

 וחשוב לא פחות - לבנות יישובים,

אז נשאיר את 'בית הקבע' לגיל מאה ועשרים...