חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

ואחד שאינו - סיפור לחג - בגליון השבוע

עם דמדומי חמה היא עורכת לבדה את השולחן. רחמים לקח איתו את הבנות לבית הכנסת. מכיר את חנה. יודע שהיא חייבת להיות עכשיו לבד
14/04/11, 15:19
ליאור אנגלמן

עם דמדומי חמה היא עורכת לבדה את השולחן. רחמים לקח איתו את הבנות לבית הכנסת. מכיר את חנה. יודע שהיא חייבת להיות עכשיו לבד, לפני שהכל יתחיל.

היא מניחה את קערת הפסח במרכז השולחן על מפה לבנה חגיגית, ומצות יד שמורות וחרוסת וכרפס ומרור. "יותר מדי מרור" יגיד לה בעלה כשישוב מן התפילה, כך אמר לה בשנה שעברה. השנה היא סופרת. עלה חסה אחד לכל אחד. את המיותרים היא מחזירה למטבח. אפילו את קערת שורש החזרת המרירה שלה החליטה לסלק לבסוף מן השולחן. רחמים בוודאי יבחין בחסרונה. אולי תביא לו קצת שמחה.

מוציאה מן האריזה את ההגדות החדשות, עורכת אותן בקפידה לימין הצלחות. מפה חדשה, קערה חדשה, סט צלחות שזה עתה נטבל. את כל רכושו היה מוכן רחמים לתת כדי למחוק מליבה שנים שהיו. חנה מניחה בקבוקי יין לארבע כוסות של גאולה וגביע כסף גדול לאליהו הנביא, כוס של ציפייה.

שתהיה לי בריא, רחמים, היא חושבת לעצמה, איך זכרת לחדש את הכל ורק לאליהו הנביא השארת את הכוס הישנה? "הסתכלו, ילדים", היא נזכרת בטקס השנוא עליה שרחמים שלה לא פסח עליו גם בשנה שעברה, "תראו, הכוס של אליהו הנביא כבר לא מלאה כל כך, הוא היה כאן. הוא שתה!"

אליה, שהיתה אז בת שש, האמינה. גם לנחמה בת השמונה נדמה היה שחסרה מן הכוס לגימה. שלומית בת השלוש אפילו לא הייתה צריכה את מילותיו של אבא כדי להאמין, היא הרי ראתה במו עיניה כיצד נכנס אליהו לביתם, זוהר כולו, מברך על היין בלחש, רוכן מעט, לוגם וממשיך בדרכו. אבל לא אותן ביקש רחמים לשכנע. הוא אפילו לא הצליח להתאפק מלשלוח לעברה מבט חטוף של תקווה. אבל היא לא ראתה את אליהו הנביא ולא הבחינה אף לא בטיפה אחת שחסרה מן הכוס. היא רק בהתה בכוסו של אליהו המלאה על גדותיה, מתריסה לעומתה: "גם השנה אליהו לא בא, את שומעת חנה? הוא לא בא!!!". כבר חמש עשרה שנה שאליהו לא בא, כבר חמש עשרה שנה שרחמים הטוב מכריז הכרזות שאין בכוחן למתק את צערה.

אבל השנה זה יהיה אחרת, השנה היא תתרכז היטב ותראה אותו, היא מבטיחה לעצמה. אפילו לא תראה, היא תדאג שרחמים יראה שראתה. השנה היא לא תהרוס לרחמים את הסדר. די, מספיק היא כבר הרסה.

כיסאות, היא נזכרת. תולשת עצמה מכוסו של אליהו הנביא ומסדרת יפה את הכיסאות בצד השולחן. עכשיו זה מתחיל, היא ידעה שזה יגיע, הכאב הזה בברך ובכתף, בדיוק כמו אז, והכאב הזה ששם, במקום שאי אפשר להגדיר אבל הוא יותר כואב מכולם. היא ידעה שכשתספור את הכיסאות הכאב שוב יחזור. אבל הפעם כיסא אחד לכל אחד, היא הרי הבטיחה לעצמה.

היא לא צריכה שוב לשמוע את אליה שואלת: "אימא, למה יש כיסא ריק ליד השולחן? יש עוד מישהו מוזמן?" ואת רחמים ממהר להקדים אותה ולענות: "זה בשביל פולארד. למדתם עליו, על יונתן פולארד? הוא עשה כל כך הרבה למען כולנו, ועדיין לא יצא לחירות. כיסא ריק, זה המעט שאנחנו יכולים לעשות בשבילו. רעיון של אימא. הצדיקה".

"ולמה יש כיסא תינוק לרכב על הכיסא של פולארד? הוא הרי לא תינוק?" מתעקשת אליה. נחמה שותקת. היא כבר שאלה את זה בשנים שחלפו בעצמה. היא כבר יודעת את התשובה.

"זה מפני שבכל השנים שהוא כלוא שם הוא לא זכה לילדים. אנחנו רוצים לומר שאנחנו זוכרים". גאון רחמים שלה, לכל שאלה יש לו תשובה. עונה לאליה ומגניב לעברה של חנה את מבט ה"אמרתי לך" המסורתי של חג הפסח. הוא באמת אמר לה, כמעט התחנן לפניה שלא תניח כיסא ריק, ואם ממש אין לה ברירה, לפחות שלא תניח עליו את כיסא הילדים, בבקשה בבקשה בבקשה. הוא ביקש אבל היא התבצרה בשלה. הניחה וקשרה. והידקה והידקה והידקה.

"יהונתן פולארד..." היא אמרה לו כשהסדר נגמר, "איך אתה שולף את התשובות הללו כל כך מהר?! פולארד... באמת תשובה נפלאה, איך במילה אחת אפשר להפוך אותי ממה שאני באמת למה שמעולם לא היה". ורחמים, מותש מרוב סדר, נאנח ואמר לה: "את יודעת מה אומר רש"י בפירושו למשלי? הוא אומר שאי אפשר לחיות חיים שלמים בתאוות נקם, ושחייבים לסלוח..."

 "וכשם שחייב אדם לסלוח לאחרים", היא ממשיכה לדקלם במקומו, "כך הוא חייב לסלוח לעצמו, אחרת הוא הופך עבד למרירות המרוחה על חייו. נכון רחמים?"

אין לה כוח לזה שוב, היא שונאת שרחמים מגייס את כל החכמים שהיו ואינם בשביל לשכנע אותה. כאילו שורה אחת של רש"י תרפא את כאביה. כאילו איננה יודעת בעצמה שיציאה לחירות נפשית גדולה מן החירות הפיזית, כאילו היא לא באמת מבינה או רוצה. אין לה כוח לשאת גם השנה את מבטו המיואש של רחמים, המתקשה להבין איך לאחר שהשכל השתכנע עדיין היא נותרת בעיקשותה, הרי אצלו זה ממש לא כך. אצלו די במשפט מבריק של חז"ל והלב נפתח. היא יודעת שאם לא תתאמץ במיוחד השנה שוב תשמע ממנו: "די חנה, את צריכה לצאת כבר לחירות אחרי חמש עשרה שנה". 

השנה אצא לחירות, רחמים, היא חושבת לעצמה, מוסיפה עוד זוג כיסאות בשביל ההורים של בעלה. עד היום סירבה לאכול איתם בסדר, ובוודאי שלא עם ההורים שלה. פעם ראשונה שהיא מסכימה, השנה היא באמת רוצה... חושבת וסופרת בפעם השנייה – כיסא לרחמים, שניים להורים שלו, לבנות - שלושה, ועוד אחד, אחרון בהחלט, לעצמה.

היא חייבת להאיץ את ההכנות, עוד מעט הם חוזרים, ותהיה אווירה חגיגית ושירים וסיפורים, ואם ירצה השם השנה היא תשב עם כולם אפילו בפיוט ההוא שממנו היא פוחדת נורא. בזה היא עדיין לא בטוחה. ממילא מגיעים לזה מאוחר, היא מרגיעה את עצמה. בשנה שעברה שלומית ואליה כבר ישנו כשרחמים ונחמה שרו את "ויהי בחצי הלילה". "אני רק הולכת לראות שהבנות בסדר" אמרה, ונכנסה לשירותים לבכות ולהקיא, לצאת לחירות בדרך משלה. בחצי הלילה... הכל אירע בחצי הלילה. הם גרו בקריית שמונה. אחרי בדיקת חמץ יצאו להורים שלה. את הסדר יעשו אצלם, בירושלים. הם אהבו את הנסיעות הליליות, כשאליהו בן השנה וחצי ישן מאחורה, והם יכולים להתמסר לדיבורים של אמת. וממילא רחמים לא מסוגל לנהוג כשיש בכי באוטו, ובנסיעות הליליות אליהו תמיד היה שקט. עד חצות הם דיברו ביניהם דיבורים כנים המבערים את החמץ המצוי בסדקים. כל כך אהבה את רחמים שהיה יודע לפייס כשנבהלה מן החמץ שנערם בחדרי נפשה. זה לא חמץ, הוא היה מחייך, זה בקושי קטניות, ואני חיפשתי בנרות אישה ספרדייה. מקסים אליה רחמים. יודע נפש של אישה.

הם כבר כמעט הגיעו לירושלים כשאליהו התעורר ובכה וצווח והתפתל בכיסא, וחנה פחדה שרחמים יאבד את הריכוז ויעשה תאונה, היא באמת ניסתה להרגיע אותו, ללא הצלחה. עברה לשבת מאחור. הוציאה אותו מן הכיסא. רק על ברכיה הוא נרגע. "תחזירי אותו", הפציר בה רחמים, "שיבכה, לא נורא. אם תוותרי עכשיו בגלל בכי קטן, תוותרי בסוף על הכל, כשיגדל".

ואחרי התאונה ההיא בחצות הלילה והרופא ההוא שהסביר להם מהי תרדמת, היא באמת ויתרה על הכל. הפסיקה לעבוד. הפסיקה לחייך. הפסיקה לחיות. שש שנים היא לא הצליחה להרות. לאחר שבע שנים נולדה הראשונה. "נקרא לה אליה" היא סיכמה עם רחמים רגע לפני שהכריז על השם "נחמה" בקריאת התורה. בבת השנייה הוא נכנע. לשלישית קראו שלומית כדי למנוע מריבה.   

איך שוב נטלו אותה המחשבות לשם, אלמלא קריאת "חג שמח" של רחמים, היתה שוקעת במחשבותיה לעולם. "חג שמח, חג שמח", השיבה לרחמים ולהוריו, מחבקת את הבנות. "שולחן כל כך יפה לא ראיתי אף פעם", אומרת אמו של רחמים. אני צריכה לבוא אלייך יום אחד לקורס בעריכת שולחנות. חנה מסמיקה, חיוכה נעים, מתפללת שאיש לא ייזכר עכשיו בקול, שפעם עבדה בהפקת אירועים.

רחמים קידש על היין. היא אוהבת אותו מקדש, מדייק בכל מילה ומילה, נדמה לה שהמילים "זמן חירותנו", זכו הפעם להדגשה יתרה. הוא עצם את עיניו וחתם בברכת שהחיינו. היא ענתה אמן. בכוונה. כמעט כמו פעם, כשפסח היה החג שלה. דווקא כששרו "הלילה הזה כולו מרור", היא הנמיכה את קולה. ב'ארבעה בנים' הלכה למטבח לארגן קצת. הארגונים נמשכו עד ששמעה את רחמים מסיים להקריא, "ואת עמלנו אלו הבנים, כמה שנאמר 'כל הבן היילוד היאורה תשליכֻהו וכל הבת תחיון'". מיד אחר כך חזרה. שלא ידאג לה יותר מדי, ריחמה על רחמים שלה.

היא התיישבה במקומה, ובהדרגה ריחות הסדר שוב באו באפה. היא נהנתה לשמוע את ההגדה, אפילו דרשותיו הטרחניות של סבא יהודה לא עצבנו אותה כמו בסדר היחיד שבו התארחו אצלו, לפני שש עשרה שנה. בשירת "דיינו" מצאה את אצבעותיה מתופפות על השולחן. נהנתה במיוחד משירת ההלל ומהשמחה, והיה לה טוב לראות את רחמים, מרגישה אותו מרגיש אותה. אליה שופכת את כוסית היין כבר בפעם השלישית מרוב התלהבות ושירה, ושלומית הקטנה תופרת לכל שיר מנגינה מצחיקה ומילים משלה, ורק נחמה הגדולה היתה קצת שקטה.

בדרך לנטילת ידיים לחש לה רחמים "תודה, תודה שאת ככה למרות שקשה לך נורא", הוא מכיר אותה לגמרי, חשבה, מלטפת את טבעת הנישואין שעל ידה. בזווית העין הם ראו את אליה ושלומית רצות עם האפיקומן, בטוחות שאיש אינו רואה אותן. חנה אכלה את המצה לתיאבון וגם מרור, ונדמה לה שרחמים הרגיש בקערת שורש החזרת החסרה למרות שלא אמר דבר. אחר כך, כשהגישה לשולחן וכשראתה איך כמעט כולם מתענגים על הארוחה, היא היתה גאה על שהפעם לא ויתרה לעצמה. בשמחתה בחרה שלא להציק לנחמה על אף צלחתה הריקה.

"מי פותחת את הדלת לאליהו? נחמה? אין לך כוח? טוב, אליה, תפתחי בבקשה. שפוך חמתך..." הנה זה בא, עכשיו עליה להיות במיטבה, עוד מעט הוא יכריז שהכוס של אליהו כבר לא מלאה... היא התרכזה, צמצמה את עיניה, התבוננה. נדמה לה שהיא רואה משהו, את פניו של אליהו לא ראתה, אבל הרגישה שבפניה נוגעת קצה הגלימה שעטה.

"אני ראיתי" התלהבה אליה, "גם אני", אמרה שלומית הקטנה.

"ואת, נחמה, ראית?" שאל אבא, "מה קרה לך, למה את כל כך עצובה?"

נחמה עקמה את פניה, מנסה להימנע מן התשובה.

"מה קרה לך נחמה", מצטרפת חנה, "מה קרה לך חמודה?"

"שכחתם אותו" אמרה, "שכחתם אותו, כבר לא אכפת לכם יותר, תמיד היה פה בפסח גם קצת עצוב בגלל שהוא לא פה. ועכשיו, אפילו אימא שמחה, מה היה אם אני הייתי במקומו, גם אותי הייתם שוכחים ככה?"

"את לא תדברי ככה לאימא!!! את חצופה!!!" נפלט לו לרחמים, השמור והמוקפד, נכנע לבהלה. שלומית ואליה נדרכו, מעולם לא ראו כך את אבא.

"את מי?" שאלה חנה, מתקפלת לתוך הכיסא שתחתיה, מרגישה איך כל הכוחות שאגרה לכבוד הערב הזה במשך שנה, ניגרים ממנה ומותירים אותה חלולה. "את מי שכחנו, נחמה?" שואלת בקושי. לא באמת רוצה לשמוע תשובה.

"איפה הוא?" נחמה מתפרצת, "איפה הכיסא? שכחתם את פולארד השנה!"

"הכיסא..." נאנחה חנה, מוללה בידיה עוד פיסה מן החסה, וסיפרה וסיפרה וסיפרה עד חצי הלילה.