גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 440ראשיהפצה

עם ישראל ועמי תבל לא הפנימו את לקחי השואה - בגליון השבוע

ערב יום השואה, הרב ישראל מאיר לאו, יושב ראש 'יד ושם' וניצול שואה בעצמו, סבור שיש לקחים רבים שטרם הפקנו מאותה תקופה נוראה
28/04/11, 13:46
שמעון כהן

ערב יום השואה, קשה לחשוב על מרואיין מתאים יותר מאשר הרב ישראל מאיר לאו. הרב לאו, הרב הראשי לשעבר ורבה של תל אביב, יושב ראש 'יד ושם' וניצול שואה בעצמו, סבור שיש לקחים רבים שטרם הפקנו מאותה תקופה הנוראה

האם הרב חש שיש בקרב הנוער הבנה למה שאירע לעם היהודי בימי מלחמת העולם?

"באופן יחסי ניתן לומר שהנוער פתוח יותר וער יותר לתודעת השואה מאשר המבוגרים. אולי גם בגלל הגיל ואולי משום שהאטימות לא תופסת מקום בחייהם. אולי משום שהראש והלב פנויים עדיין לקלוט דברים שברגש. המבוגרים עשירים בניסיון חיים יותר, ואם בעצרות ובכינוסים שקשורים לשואה כמו באזכרות של קהילות הנוער יותר מלווה של הסבא והסבתא, הרי שבכינוסים אחרים בארץ ובעולם הנוער תופס את המרכז. ליבו פתוח יותר לקלוט יותר את מה שהיה".

הרב מזכיר את היחס האטום משהו של המבוגרים. בישראל ניצולי שואה מגיעים לפת לחם ואף גרוע מכך. כיצד הרב רואה את המציאות הזו?

"נעשו שגיאות ובמשך 65 השנים הללו נעשו עוולות בחוסר רגישות ובחוסר הבנה. אך זאת לא מרוע לב ולא מזדון או קשיחות לב".

מה הוביל למציאות הקשה הזו?

"אין זה סוד שבהסכם השילומים שהתקבל בימי בן גוריון עסקו יותר בהטבה למדינה מאשר בהטבה לשרידים הפרטיים, על אף שהם היו זקוקים וזכאים יותר מאחרים. לא היה מי שייצג את האדם החולה ואנחנו חיים היום בחברה שבה אם לאדם אין מייצגים הוא יקופח. באחד מביקורי באחד מבתי החולים ראיתי כבר בשנות התשעים שרידי שואה שאין להם כסף לשיניים תותבות והסתגרו בבתיהם, כדי שלא יצטרכו לחייך בציבור וייראה פיהם חסר השיניים. הם לא הופיעו באירועים משפחתיים והדיכאון והבדידות נוספו על צרתם. איש לא ספר אותם... בשנים האחרונות יש התעוררות. דעת הקהל מתחזקת לטובתם, אבל לרבים מדי זה מאוחר מדי".

זכורים דברי הרב בהלווייתם של בני משפחת פוגל הי"ד, שנדמה היה שלפני 66 שנים מעגל האיבה והכאב נסגר, אבל הנה נהר הדמים נמשך. יש קשר בין מעשיהם של הנאצים למעשים כדוגמת הטבח באיתמר?

"אני לא משווה דבר עם הנאציזם ולא משווה דבר עם השואה. עושים עוול לשואה ולזיכרון ההיסטורי אם משווים לה משהו. אני רואה את העמלקיות שנמשכת מדור לדור, שנאה לשמה, אנטישמיות ללא הגיון, זהו עמלק. לא באנו לתקוף אותו או לחלק את שללו, לא התגרינו בו. הוא בא לזנב בנחשלים אחרינו. זו תופעה. האנטישמיות היא מחלת נפש בינלאומית היסטורית שלפעמים היא גם מדבקת.

"כאשר חיינו בפולין והתנהגנו כמסורת אבותינו אמרו ששונאים אותנו כי אנחנו שונים מהם. אנחנו לבושים אחרת, מדברים אחרת, וכל אלה הופכים אותנו נושא לשנאה. והנה, קילומטר משם, בגרמניה, שם היינו לבושים כמותם, מדברים את שפתם לעיתים טוב מהם, ללא זקנים וללא פאות, שם אהבו אותנו? דוגמא נוספת – בכל תחנת רכבת תחתית באירופה יש גרפיטי 'יהודים, לכו לפלסטינה', 'יהודים צאו מכאן' וכיוצא באלה. טענו שהסיבה לשואה היא בגלל היותנו דיירי משנה חסרי בית בארצם, והנה הגענו הביתה לארץ ישראל כפי שהכיר האו"ם. האם הם אוהבים אותנו? כעת הם רודפים אותנו כי יש לנו בית. רודפים אותנו ללא סיבה. לכך התכוונתי כשאמרתי ששרשרת הדמים הזו היא נהר שלא נפסק".

באירופה טוענים שלא מדובר באנטישמיות אלא בהתנגדות עניינית למדיניותה של ישראל

"אלו תירוצי סרק. בגלל מדיניות כזו או אחרת הם מרססים צלבי קרס על קברים? עוקרים קברים ומנפצים בתי כנסת? מה לזה ולמדיניות של מדינת ישראל. אין לכך כל הסבר".

אני מבקש לשוב לאותו נוער שעליו שאלתי בתחילה. את התובנות הללו שאותם מעלה כאן הרב הנוער מבין?

"אם לגבי המודעות תשובתי הייתה שקיימת מודעות גבוהה לשואה בקרב הנוער, הרי שבשאלת הלקח של השואה התשובה היא בהחלט לא. לא הנוער ולא המבוגרים, לא עם ישראל ולא עמי תבל לא הפנימו את לקחי השואה. הדברים באים לידי ביטוי בהרבה דברים. אחד הדברים הוא הגלות שעדיין קיימת במלוא תוקפה. לא השכלנו להתאחד בבית הלאומי. סיסמת ה'לי זה לא יקרה' פשטה את הרגל בשואה. כל הגופים הפוליטיים החזקים של יהודי גרמניה, כל הרוטשילדים והאיינשטיינים יכלו לקרוס אל תוך כבשני הגז. את הלקח שזה יכול לקרות בכל תקופה וכל מקום לא הפנמנו. לא למדנו גם את העובדה שבני איש אחד אנחנו. הקיטוב שבתוכנו מתחדד, רואים את המפריד, את המחלוקת, במקום את הגישור על תהומות. את זה לא למדנו. הנאצים יכולים היו ללמד אותנו את הלקח הזה, עבורם כולנו, דתיים ושאינם דתיים, החסידים והמתנגדים, הספרדים והאשכנזים, יהודים.

"לקח נוסף שלא נלמד הוא בשאלה אחת שאין שואלים. יש ששואלים איפה היה אלוקים בשואה, אבל במקום השאלה הזו יש לשאול היכן היה האדם בשואה. כיצד זה איש תרבות האוהב פילוסופיה ומוסיקה יכול לשסע ילד לגזרים ובערב להגיע לביתו לנשק את ילדיו ולהשקות את הפרחים. את השאלה הזו לא שאלנו מספיק".