בשבע 441: נשמה שהקב"ה רצה לידו

תמר ויצחק ויפליך מצאו יחד את דרכם ליהדות דווקא בהונג קונג.

ריבקי גולדפינגר , א' באייר תשע"א

תמר הגיעה לשם עם הוריה מאנגליה, ויצחק הקיבוצניק למד אמנויות לחימה בטיול שאחרי השחרור מצה"ל. הם לא שיערו אז כי יצטרכו לשבת ימים ארוכים בתפילה ליד מיטת בנם הגוסס שנפגע מירי טיל נ"ט מעזה. גם כעת, שלושה שבועות לאחר פטירתו של דניאל הי"ד, ממשיכים ההורים בשיח של אמונה, ומודים על החסד לו זכו בעשרת הימים בהם הספיקו להיפרד מהבן היחיד.

עצוב בבית משפחת ויפליך. ההורים יצחק ותמר יושבים על הספה וצער עמוק נשקף מפניהם. בנם בכורם דניאל נפטר לפני כשלושה שבועות, בערבו של חג הפסח, כתוצאה מפציעה אנושה מטיל נ"ט שנורה לעבר האוטובוס בו נסע, סמוך לצומת סעד. בתום עשרה ימים קשים של מאבק עיקש לחיים, השיב דניאל את נשמתו לבוראו ובכך ללא הכנה מוקדמת, נכנסו הוריו למשפחת השכול.                           

הם מדברים בלחש. עיניו של האב טרוטות מחוסר שינה. מדי פעם הוא יוצא למרפסת, מבקש לשאוף מעט אוויר, להירגע ולאחר מספר דקות שב למקומו. האם, תמר, מביטה שוב ושוב בתמונות הילדות הרבות של דניאל. עיניה אדומות מבכי. היא מושיטה לעברי תמונה של דניאל מיום החלאקה שלו. מן התמונה ניבטת דמותו המחויכת של דניאל, ילד חמוד בן שלוש, בעל שיער שחור דק וארוך. "תראי איזה שיער יפה היה לו", היא אומרת בגאווה אימהית, ומוסיפה כי בחדרה היא שומרת קווצת שערות מאותה תספורת ראשונה. אחר כך היא ניגשת לארון ומוציאה את אלבום בר המצווה. היא מדפדפת בין התמונות, מביטה, נוגעת, בוחנת, כמו מנסה להיאחז בכל כוחה בבנה אשר אבד.

"רבע מהמשפחה נעלם"

בחדרו של הבן הכול קפא על מקומו. על הכסא מונחים בגדיו ברישול, על הכוננית פתוח ספר קודש והמצעים עדיין ספוגים בריח גופו. הכול נשאר כמו ביום שיצא מביתו לבקר את סבתא. האם נעמדת במרכז החדר ומספרת בדמעות עד כמה חשוב לה לשמר את החדר בדיוק כפי שהיה. בערבים, כשהיא מתכוננת ללכת לישון, היא עדיין נכנסת באופן טבעי לחדרו של דניאל, מבקשת לחבקו ולאחל לו בחום לילה טוב. "בלילות אני נכנסת לחדר שלו. רוצה לחבק אותו כמו תמיד. ואז אני מגלה שהחדר ריק... אני קוראת לו 'דניאל, איפה אתה?' ופורצת בבכי. לפעמים אני מתיישבת על המיטה שלו, מחבקת את הכרית או את השמיכה ומנסה להרגיש עוד קצת משהו ממנו", היא נאנחת.

"היינו משפחה מאושרת. חיים ביחד, מתייעצים, לומדים, מטיילים, צוחקים... אבא, אמא, בן ובת. ופתאום - עשרים וחמישה אחוזים נעלמו, אינם. דניאל שלנו היה רבע מאיתנו. מה נעשה בלעדיו? איך נסתדר?" שואל האב ומיד משיב, ספק לאחרים, ספק לעצמו: "ברור לנו שעכשיו דניאל מאושר. הוא הרי עושה בשמיים את מה שהכי אהב - לומד תורה. ובכלל, עם כול הקושי שבדבר, דניאל נפרד מאיתנו רק מבחינה פיזית אבל הנשמה שלו נמצאת כאן איתנו. הוא היה ויהיה לעולם חלק בלתי נפרד מאיתנו", מדגיש האב. 

סיפור חייהם של יצחק ותמר ויפליך הינו מסע אמוני להכרה בבורא עולם. האב יצחק הוא בן קיבוץ רוחמה. בנעוריו היה פעיל בקן של השומר הצעיר. הוא גדל בבית חילוני 'למהדרין'. "גדלתי בבית שהיה ללא שום קשר למסורת. לא שבת, לא חגים, לא כלום. אפילו לא ידעתי מה זה 'שמע ישראל'. לאורך כל הילדות שלי לא זכורה לי אפילו פעם אחת שביקרתי בבית כנסת", מספר ויפליך. לאחר שירותו הצבאי נסע יחד עם מספר חברים להונג קונג, שם למדו אמנויות לחימה. יצחק התמחה בקונג פו. את דרכו ליהדות ולאמונה הוא מתאר כתהליך איטי ועמוק שארך כעשור. "ליהדות נחשפתי דרך חברים. הם דחפו אותי להצטרף לסמינר של 'ערכים' שנערך בהונג קונג. זה היה פתח בשבילי לגלות עולם רוחני עשיר שלא הכרתי ולא הייתי מודע שהוא בכלל קיים. ככל שלמדתי והתעמקתי, נחשפתי יותר לחוכמה העצומה שיש ביהדות". ויפליך מזהה קשר ישיר בין העיסוק באמנות לחימה לחזרתו בתשובה. "באמנות לחימה ישנו שלב שבו מבינים שהכוח של האדם מוגבל והוא לא פיזי אלא רוחני. יש הכרה בעולם שמעבר, בנפש. מבחינה חומרית חייתי באותה תקופה די טוב, אבל היה לי ברור שאת האושר האמיתי לא הכסף וההצלחה החומרית יספקו לי". את תמר אשתו פגש שם. היא נולדה באנגליה אך גדלה עם הוריה בהונג קונג. יחד עם יצחק, הצטרפה תמר אל העם היהודי ולתהליך קבלת עול תורה ומצוות. הם נישאו והקימו בית של תורה. דניאל נולד בהונג קונג וכשהיה בן שנה החליטו שהגיע הזמן לעלות לישראל. בתחילה גרו בשכונת רמת שלמה הירושלמית, ואחר כך עברו לרמת בית שמש, שם השתלבו בקהילה האנגלו-סקסית. בישראל נולדה בתם, עדינה, כיום בת 13 שנים.

ביקור אצל סבתא בקיבוץ

בראש חודש ניסן האחרון יצא דניאל לחופשת בין הזמנים. הוא החליט לשמח את סבתו ולנסוע לבקרה בביתה שבקיבוץ רוחמה, מזרחית לשדרות. אמו, תמר הסיעה אותו לקיבוץ ברכבה. הוא תכנן להתארח כמה ימים בביתה של סבתא אידה ולקראת סוף השבוע לשוב לביתו. ביום חמישי, יום הפציעה, השכים קום ויצא בחמש בבוקר להפרחת כדורים פורחים. בצהריים עוד דיבר מאושר עם אמו בטלפון ועדכן אותה על המשך תוכניותיו לאותו היום. "דניאל בדיוק סיים ארוחת צהריים עם סבתא וסיפר לי בהתלהבות שהוא מתכוון לצאת לסיבוב קצר עם ציון, השכן של סבתא שהוא נהג אוטובוס. ציון מכיר את דניאל מאז שהוא נולד, והזמין אותו להצטרף אליו". תמר המליצה לדניאל שישלים שעות שינה אבל הוא העדיף להתלוות לציון להסעת תלמידים. הוא התיישב במושב ליד הנהג.

בשעה 15:05 נורה הטיל, מכוון במדויק לעבר אוטובוס התלמידים המתקדם לצומת סעד. באורח נס, רק דקה קודם לכן בתחנה שבקיבוץ נחל עוז ירדו התלמידים הרבים מהאוטובוס. הטיל פגע מאחור והאוטובוס החל לבעור. דניאל נפצע מרסיס שחדר לעומק ראשו ופצע אותו בגזע המוח באורח קטלני. הוא איבד את הכרתו והובהל במסוק לבית החולים. מצבו הוגדר אנוש.

באותו הזמן בבית משפחת ויפליך צלצל הטלפון. האם, תמר ענתה ועל הקו היתה סבתא אידה. היא פנתה אליה בדאגה: "'קיבלתי כרגע טלפון מציון הנהג', סיפרה סבתא, 'והוא אמר שמחבלים ירו על האוטובוס. ילדים נפצעו והם בדרך לבית חולים. בואו מהר'. הנחתי את השפופרת וחששתי לשלומו, אבל משום מה הייתי בטוחה שלא מדובר בפציעה יותר מדי קשה".

מיד עם סיום השיחה התארגנו ההורים, נכנסו לרכבם ונסעו היישר לבית החולים סורוקה בבאר שבע. בדרך האזינו למהדורת החדשות. "ברדיו דווח על תקרית הירי ונאמר שילד בן 13 נפצע והוא במצב קריטי", מספר ויפליך. "הייתי בטוח שהאוטובוס הפגוע היה מלא בילדים, ובגלל שדניאל בן שש עשרה לא העליתי בדעתי שמדובר בו". תוך כדי נסיעתם יצרה עימם קשר העובדת הסוציאלית, שזירזה אותם להגיע במהירות האפשרית לבית החולים. "אחרי שדיברתי איתה הבנתי שהמצב הרבה יותר מסובך ממה שחשבנו. דהרתי לבית חולים כשכל מיני מחשבות מתרוצצות לי בראש", אומר האב. עם הגעתם למיון קיבלה את פניהם העובדת הסוציאלית עם דמעות בעיניים. "כשראיתי אותה כבר הבנתי הכול". הם התבקשו להמתין מחוץ לחדר הניתוח עד שאחד הרופאים יצא לעדכן אותם במצבו. "זה היה הרגע הכי קשה בחיי. הרופא ניגש אלינו בפנים רציניות, ובלי יותר מדי הקדמות אמר לנו: 'מצטער, אבל אין יותר מה לעשות. המצב קריטי. אין לדניאל סיכוי'. זה איום ונורא לשמוע את זה. אני לא מאחל את זה לאף אדם", נאנח האב עמוקות.

להאמין נגד כל הסיכויים

לאורך כל אותם ימים דבקו הרופאים באבחנתם שהסיכויים להציל את חייו של דניאל הם אפסיים. בהמשך אף הגדירו את מצבו כמוות מוחי. למרות כל זאת, ההורים, חדורי אמונה, לא חדלו מלהתפלל לנס מבורא העולם. הם קיבלו החלטה משותפת - לא להרים ידיים ולהמשיך להאמין שבעזרת ה', למרות המצב הרפואי המסובך, דניאל עוד יבריא. "הילד שלי שכב במיטה עם לב פועם ונשמה בקרבו, ואני אוותר עליו?" שואל האב בחוסר הבנה. "מאותו רגע קשה התמקדתי רק במחשבות טובות. אמרתי לכולם מסביבי: 'עוד תראו, אנחנו נזכה לנס, לישועה. דניאל אי"ה ייצא מזה. הוא יהיה בריא ושלם'. האמת, זה לא היה תמיד קל", מודה האב. "הרופאים היו כל כך פסימיים, שלפעמים גם בי חלחלה התחושה האיומה שאנחנו למעשה נפרדים ממנו. כל אותם עשרה ימים נאבקתי בספק. את כל המחשבות השליליות הדפנו הצידה ולא נתנו להן להשתלט עלינו. המשכנו להתפלל ולקוות לנס".
מכיוון שפגיעתו של דניאל היתה פנימית והוא כמעט ולא נפגע באיבריו החיצוניים, נוצרה אשליה כי פגיעתו איננה חמורה כפי שאכן היתה. דניאל שכב במיטתו במחלקת טיפול נמרץ מחובר מכל עבר למכשירים ולצינורות, אך כלפי חוץ נראה שלם לגמרי. "ראיתי את הילד שלי שוכב במיטה... הוא היה נראה כל כך שליו ורגוע. ישבתי לידו, ליטפתי אותו ודיברתי איתו בלי הפסקה", מתארת האם. "אמרתי לו, 'דניאל, אמא ואבא כאן, לידך. אל תדאג, תיכף נלך הביתה'. כל הזמן ביקשתי ממנו להיאבק. תפסתי לו את היד ואמרתי, 'ילד שלי אהוב, תהיה חזק. אתה תהיה בסדר'. הזכרתי לו את אחותו שהוא כל כך אהב. אמרתי: 'עדינה מתגעגעת אליך, היא כל כך קשורה אליך, בשבילה תילחם לחיות'... לא הפסקתי לרגע להתפלל", אומרת האם.

מצבו הבריאותי של דניאל הלך והידרדר, ולאחר עשרה ימים עלו מאמצי הרופאים בתוהו. בני המשפחה הקרובים שלא משו ממיטתו, קראו בבכי 'שמע ישראל' ודניאל נפח את נשמתו. "הרופאים, האחיות וכל הצוות היו מלאכים, באמת", מבקש האב להודות לצוות הרפואי על הטיפול המסור בבנם. "אנחנו מעריכים את כל המאמצים. אנחנו מודעים לכך שלמרות מצבו האנוש של דניאל הם טיפלו בו יותר ממה שמקובל בעולם הרפואה".                 

עד לרגע האחרון עוד קיוו קרוביו של ויפליך שהוא ייצא מכלל סכנה. הם סירבו לאבד תקווה. הטלפון הסלולארי של האב הוצף באלפי שיחות מרבנים, ראשי קהילות יהודיות מכל רחבי העולם וסתם עמך ישראל שהתקשרו כדי לתמוך, לעודד ולספר שהם נושאים תפילה להחלמתו של דניאל. אפילו חברי קיבוץ רוחמה, הקיבוץ החילוני בו גדל האב לפני שחזר בתשובה, התארגנו לתפילה לרפואתו. "התפילה היא של כולם. אני מאמין שכל מה שנובע מעומק הלב יש לו כוח גדול. הכוח של התפילה הוא עצום", מדגיש ויפליך, ודוחה את כותרות העיתונים לאחר מותו של דניאל שקבעו: 'התפילות לא נענו'. "איך הם מעזים לקבוע דבר כזה?" שואל ויפליך בחוסר הבנה. "התפילות של עם ישראל למען דניאל הגיעו עד לכיסא הכבוד, אין ספק. המוות לא נמצא בידי בשר ודם וזה בכלל לא בתפיסה שלנו. ההחלטה מי יחיה ומי ימות נמצאת אך ורק בידיו של הקב"ה. עם ישראל התלכד סביב התפילה למען דניאל, זה היה מדהים. אנחנו רק בני אדם ולא נוכל לעולם לדעת כיצד התפילה הזו התקבלה בשמים", הוא מבהיר. "מבחינתי, זה מסר חשוב שהשאיר אחריו דניאל".

שיחות נפש עם אימא

בתוך החשיכה שירדה על חייהם עם מות בנם, מתעקשים בני הזוג ויפליך למצוא גם נקודת אור. "הקב"ה עשה איתנו חסד", מציין האב ומסביר: "הפציעה של דניאל היתה כל כך אנושה שהוא יכול היה למות במקום, ולנו זה היה יכול להיות הרבה יותר טראומתי וקשה. אבל הקב"ה העניק לנו עשרה ימים כדי להיפרד מהבן אהוב שלנו. היינו עם דניאל עד לדקה האחרונה כשהנשמה הטהורה שלו יצאה. בשבילנו זה חסד גדול מאוד", הוא אומר ומוחה דמעה.

דניאל למד בישיבת "היכל התורה", במושב מחסיה, הסמוך לבית שמש. הוא מתואר כנער עדין נפש ולמדן. "בשנה שנתיים האחרונות דניאל פרח. הוא היה לומד עד תשע וחצי בערב לימודי קודש והיה מאושר. מתלמיד בינוני הוא הפך לאחד התלמידים המובילים בישיבה. הגמרא הוציאה ממנו את הטוב", אומר ויפליך. בפורים האחרון הוזמנו בני הזוג ויפליך לשיחה אצל אחד הרבנים בישיבה. "הוא אמר לנו: 'הבן שלכם הוא נשמה שלא שייכת לדור הזה. אין דבר כזה. לא רואים ילדים כאלו היום'". ויפליך נעצר ופורץ בבכי. הוא מתקשה להשלים את דבריו, אך לאחר רגע ממשיך ואומר: "כמובן ששמחתי לשמוע על הבן שלי מחמאות כאלו, אבל גם חששתי מזה. בדרך הביתה חשבתי לעצמי 'וואו, איזה ילד מיוחד יש לי... איזה עדין, איזה טהור... הקב"ה רוצה לידו נשמות כאלו'. מיד קטעתי את המחשבה הזו... חודש אחרי, כשהודיעו לי שדניאל נפגע, זו היתה המחשבה הראשונה שקפצה לי לראש - 'הקב"ה רוצה לידו נשמות כאלו'. הנה, ה' לקח את דניאל אליו", הוא נאנח. "דניאל היה מעין דמות אידיאלית. אני יכול לומר שבשבילי הוא היה 'אני' -כמו שהייתי רוצה לראות את עצמי". ויפליך מספר כי סיכם עם דניאל שילמד אותו את אמנות הקונג פו ובתמורה הבן ילמד אותו גמרא. "בגלל שלא זכיתי ללמוד גמרא כמו שצריך, הוא הבטיח שילמד אותי. הכול נקטע באמצע".

דניאל היה ילד של אמא. מדי בוקר, בשעה שבע, עם יציאתו לישיבה היתה אמו מלווה אותו ונפרדת ממנו בחיבוק. "היינו מאוד קרובים. כל ערב, כשהייתי שומעת את האוטובוס עוצר בתחנה, הייתי ניגשת למרפסת לומר לו 'שלום'. הוא היה מתבייש שהחברים שלו יראו אותי", היא מחייכת. "היו לנו שיחות נפש. הוא סיפר לי מה עבר עליו בישיבה. אבל הוא הקפיד לא לומר לשון הרע על החברים שלו. זה היה מאוד חשוב לו".                                                                                                                       יחד עם כאב האובדן, מתנחמים ההורים מהתמיכה הגדולה לה הם זוכים מעם ישראל. במהלך הראיון נשמעה נקישה בדלת ובפתח ניצב יהודי לא מוכר, בשנות החמישים לחייו. כשדמעות בעיניו סיפר שהגיע לבית שמש מיישוב באזור המרכז רק כדי לחבקם בשעה קשה זו. "דניאל הוא ילד של כולנו. הוא נרצח רק בגלל שהוא יהודי", אמר האיש בקול נרגש. גם שכנתם של בני הזוג ויפליך נכנסה לביתם כשהיא נושאת קרטון מלא כל טוב לארוחת הערב. "תאכלו. תשמרו על עצמכם", ביקשה ויצאה לאחר שהתעניינה בשלומם. את שיחתנו קוטעים אינסוף טלפונים מאנשים טובים המעוניינים לנחם, להשתתף בצערם ולסייע. "דניאל נגע בלב של כולם", מסביר האב. "התקשרו אליי יהודים מכל העולם שכאבו את הפציעה של דניאל. מארצות הברית ביקשו ללמד שיעורים לזכרו. אני לא אגזים אם אומר שהתפילות לרפואת דניאל השפיעו על כל העולם היהודי. גם אם זה לא תמיד נראה - אנחנו כולנו אחים ובמקרה של דניאל, עם ישראל התגלה במלוא יופיו".

בעקבות הפיגוע באוטובוס החלו בעבודות לסלילת כביש גישה חדש ליישוב נחל עוז. ההחלטה על כך התקבלה על ידי השר להגנת העורף, מתן וילנאי. קודם להחלטה על סלילת הכביש החדש, החלו באוגדת עזה בביצוע פרויקט הייעור הביטחוני שמבקש ליצור חיץ בין רצועת עזה ליישובי עוטף עזה על ידי שתילת מאות עצים. "לא כביש חלופי ולא ייעור ביטחוני היו משנים את הגורל של דניאל", מסרב ויפליך להתייסר מהעובדה שרק לאחר רצח בנו החלו בפעולות הגנה בשטח. "המוות של דניאל הוא תכנון אלוקי. זה היה צריך לקרות וזה קרה. זו פעם ראשונה בהיסטוריה שבאותו כביש נורה טיל. עד אז לא היה שם בכלל ירי על רכבים. זה לא נחשב כביש מסוכן והנה זה קרה... ואם דניאל לא היה נוסע לסבתא זה לא היה קורה? ולמה הרסיס פגע דווקא בו והנהג, שישב לידו, רק נפצע קל מההדף?" שואל האב. "יותר מזה, הוסבר לנו שאם בזמן הפיצוץ האוטובוס היה מלא בילדים, סביר להניח שדניאל לא היה נפגע מהרסיס בגלל שהוא ישב בקדמת האוטובוס. אבל לרסיס הזה היתה כתובת ושום דבר לא היה משנה. יש בלי סוף תסריטים של אילו ואילו אבל בשורה תחתונה, הקב"ה רצה את דניאל לידו והוא לקח אותו אליו. כהורים זה כאב עצום אבל ככה נגזר מלמעלה".