בשבע 441: תודה על השיעור, אמריקה

במלחמה מול הרוע המוחלט דרושה התמדה. את השיעור הזה, שפעם לימדנו את כל העולם, קיבלנו השבוע כתזכורת מארצות הברית.

עמנואל שילה , א' באייר תשע"א

1. היו ימים בהם לימדה ישראל את העולם כולו איך לעמוד איתן מול הטרור הערבי-אסלאמי וכיצד להילחם בו. העולם החופשי כולו הריע לצה"ל ולמדינת ישראל על הפעולה המוצלחת והנועזת באנטבה, בה שוחררו בני-ערובה ישראלים ויהודים מידי חוטפיהם, אנשי ארגוני הטרור לשחרור פלשתין.

דרישתם של חוטפי מטוס 'אייר-פראנס' לפני 35 שנה, לשלח לחופשי 53 מחבלים בתמורה לשחרורם של כמאה בני הערובה, נשמעת במונחים של היום כנדיבה עד כדי גיחוך. על רקע המחיר הגבוה פי כמה שיסכימו לימים ממשלות ישראל לשלם תמורת החזרת חיילים בודדים, ואפילו תמורת גופות - סירובם של ראש הממשלה דאז רבין ושר הביטחון פרס להיכנע לדרישות החוטפים נראה כהזוי לחלוטין. מנהיגי ישראל באותם ימים בחרו לסכן את חייהם של מאה בני ערובה ולשלוח עוד מאות חיילים מסיירת מטכ"ל, צנחנים וגולני לפעולה במרחק של קרוב ל-4000 קילומטר מגבולות המדינה, ובלבד שלא להיכנע לסחטנותם האכזרית של המחבלים. אבל זו היתה ישראל אחרת, ישראל אזורה ברוח גבורה, שידעה כי כל כניעה קטנה לטרור תוביל לכניעות נוספות, מכאיבות ומבישות הרבה יותר. והעולם עקב אחריה בהשתאות ולמד ממנה איך לעמוד מול הרוע.

2. לא אלמן ישראל. גם היום ממשיכה ישראל וממשיך צה"ל לבצע פעולות מוצלחות, גדולות וקטנות, בחזית המלחמה בטרור. האמצעים והשיטות משתכללים עם השנים, וחיילים וקצינים אמיצים ומיומנים יש היום לא פחות, אולי אפילו יותר. אלא שהרוח הנושבת בצמרת היא כבר לא אותה רוח - לפחות ככל שמדובר בחוגי האליטות שהן עדיין הדומיננטיות בעיצוב דרכה של המדינה. הביטחון בצדקת הדרך התחלף אצלן בחולשת דעת מוסרית, והמסירות למען הכלל פינתה את מקומה לנהנתנות ותועלתנות, ששמה את האני הפרטי מעל לכל. פרופסורים, משפטנים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת הצליחו לבלבל את דעתם של בכירי המערכת הביטחונית. מי שהיו פעם קצינים צעירים שהשתתפו בפעולות נועזות וניצחו את הטרור, הם היום רמטכ"לים וראשי שב"כ בדימוס שמטיפים לנו להיכנע. התחככות ממושכת עם מחבלים שהפכו לדיפלומטים, ושנים של הסתמכות ביטחונית על מחבלים בתחפושת של שוטרים, זרעו מבוכה ובלבול מוסרי בתודעתם של קצינים בכירים וזוטרים. כבר לא ברורים הגבולות בין טוב לרע, בין אויב לעמית. מן העיקרון המקודש האוסר על כניעה לטרור בכל מחיר, התדרדרה ישראל עד לכריעה על ברכיה בתחינה לפני ארגון אסלאמי קיצוני, כדי שיואיל לגלות גמישות סמלית לפני שהיא מעניקה לו אלף מחבלים בתמורה לחייל חטוף אחד.

3.  חלק לא מבוטל מן האשמה על היעלמות המוטיווציה להילחם בטרור ולנצחו יש לזקוף לחובתן של מדינות העולם, שמאז ימי אנטבה נסחפו אל גישה אנטי-ישראלית. בסיועם של גורמים מתוכנו ובתמיכת מי שנחשבים כידידינו, הצליחו אויבינו לכבול את ידיה של ישראל במלחמתה בטרור. בכל פעם שצה"ל והשב"כ מצליחים לשים את ידם על טרוריסט מתועב מסוגם של אחמד יאסין או סלאח שחאדה, ההלקאה העצמית המוסרנית מעכירה את חדוות הניצחון.

על כן כה טובה ומשחררת היתה ההשתתפות בשמחה הבינלאומית לרגל הניצחון על הרוע עם חיסולו של רוצח ההמונים אוסאמה בן-לאדן. גם אנחנו כמו כולם חששנו מפניו ושנאנו אותו, אך הפעם יכולנו גם לשמוח על חיסולו בלי לעמוד מול האצבע המאשימה של העולם ומול צקצוקי הלשון של ארגוני השמאל שלנו. החיטוטים המוסרניים כבר מתחילים לעלות, אבל הכאב ראש הזה הוא הפעם לא שלנו. אנחנו לא נידרש להקים ועדת חקירה שתבדוק האומנם לא היה מנוס מחיסולו של בן-לאדן ללא משפט, למרות שכל הסימנים מראים שניתן היה לתופשו חי. ארגוני הקרן החדשה לישראל לא יציקו לנו בשאלה האם בכלל נשקפה עדיין סכנה מבן-לאדן לאחר עשר שנות מנוסה והסתתרות. ישראל פטורה מהצורך להסביר מדוע נפגעו אזרחים בלתי לוחמים שהיו בסביבתו של מנהיג הטרור הג'יהאדי, כפי שנאלצה לעשות בעקבות מותם של 15 אזרחים בהפצצה אווירית יחד עם רב המחבלים סלאח שחאדה. לא אותנו ישאלו מדוע לא זכה המחוסל לפחות להלוויה צנועה במקום להשליך את גופתו מאכל לדגי הים.

הלא זה ברק אובמה, ידיד המוסלמים וחתן פרס נובל לשלום. אם הוא בכלל יצטרך להסביר או להתנצל, חזקה עליו שיידע לעשות זאת באופן שדבריו יתקבלו. הרי מדובר בנשיא ארצות הברית, לא בראש ממשלת ישראל. לו מותר.

4. לא רק על שמחת הניצחון על הרשע יש להודות לאמריקנים, אלא גם על כך שהפעם היו הם אלה שהעניקו לעולם, וגם לנו, שיעור חשוב במלחמה נחושה בטרור. הם הזכירו לנו את ערכי הדבקות במטרה, לאחר שבמשך עשר שנים לא נואשו מלחפש את רוצח ההמונים, מחריב ארצם וטובח אזרחיהם. הם פיזרו את הערפל אשר טשטש את ההבדל בין טוב לרע, והזכירו לנו שאין מקום לפקפוקים מוסרניים כאשר נלחמים ברוע מוחלט שאינו נרתע מפגיעה המונית עיוורת באזרחים בלתי מעורבים. את הלקח המוסרי הזה יש לאמץ בשתי ידיים. כל מה שידידינו האמריקנים הרשו לעצמם לעשות כדי לחסל את אויבם הרצחני צריך לשמש לנו כאליבי מול הטענות המופנות אלינו תדיר - לעיתים על ידי אמריקה עצמה. המערכה רבת השנים שמנהלת ארה"ב במרכז הטרור האסלאמי באפגניסטן, מרחק אלפי קילומטרים מחופיה, מצדיקה מלחמה נחושה לא פחות של ישראל נגד שלטון החמאס בעזה הסמוכה כמטחווי קסאם. וכמובן שאין מקום לצפות שישראל תקיים יחסי שלום ותעניק ריבונות מדינית לאבו מאזן, בעל בריתו החדש של ארגון החמאס, בפרט לאחר שארגון הפתח אשר בראשו הוא עומד גינה בחריפות את חיסולו של בן-לאדן והודיע שימשיך את דרכו.

5. ראש השב"כ הפורש, יובל דיסקין, היטיב להתבטא בכנות בפגישה עם כתבים לרגל סיום תפקידו, כאשר הציג ככישלון מרכזי שלו את חוסר ההצלחה להביא לשחרורו של גלעד שליט. דיסקין צדק גם כאשר יצא נגד קריאתם של קודמיו בתפקיד לממשלת ישראל להביא לשחרורו של גלעד על ידי כניעה לתכתיבי החמאס. איתורו וחיסולו של בן-לאדן לאחר עשר שנות חיפושים הוא התשובה לטענות כאילו רק בדרך הכניעה ניתן להציל את חייו של החייל החטוף. השטח שבו צריכה ישראל למצוא את שליט קטן בהרבה מזה שבו חיפשה ארה"ב את בן-לאדן. גם אם בקדנציה של דיסקין לא עלה הדבר בידינו, אין סיבה לומר נואש. במקום לתלות את כל תקוותינו בממונה החדש על המשא ומתן, כדאי שנצפה גם מראש השב"כ החדש שיביא עמו חשיבה מבצעית רעננה. כפי שבן-לאדן נמצא לבסוף בבירת פקיסטאן ולא במערות טורה-בורה, כך ייתכן שגם גלעד שליט מוחזק לא בבונקר חשוך אלא במקום שעדיין לא חשבנו עליו. הכישלון של יובל דיסקין צריך להפוך לאתגר הגדול של יורם כהן.