בשבע 441: למה שליהודים תהיה אדמה?

במשרד המשפטים מתעקשים שחייבים להרוס את ביתו של קצין צה"ל שנפל בקרב, למרות שאף ערבי לא טוען לבעלות על הקרקע.

יאיר שפירא , א' באייר תשע"א

וגם שוקדים לקעקע הלכה משפטית שביטולה עלול להוציא מיידיים יהודיות אלפי דונם של קרקע חקלאית. בימיו של משה לנדוי כנשיא, בית המשפט העליון לא ראה את עצמו כממשלת-על.

אחרי משא ומתן קשוח של אנשי משרד ראש הממשלה עם אנשי משרד המשפטים, הסכימו האחרונים להכשיר את הבנייה בשכונת היובל בעלי. אך יחד עם זאת קבעו, בתשובת המדינה לבג"ץ, כי על ביתו של רס"ן אלירז פרץ ז"ל להיחרב, לאחר שיימצא פתרון הולם למשפחה.

אנשי משרד המשפטים שבים ומשננים לתקשורת כי הם נאלצים להורות על הריסת הבית משום שנבנה על קרקע ערבית פרטית. התמונה של פלאח ערבי המסתכל בעיניים כלות על מבנה שהקים זר על אדמתו היא אומנם יעילה לצורך הגנה על ההתעללות במשפחתו הצעירה של חלל צה"ל, אבל היא פשוט לא נכונה. הקביעה כי מדובר בקרקע פרטית מסתמכת על תצלומי אוויר ישנים, שבאמצעותם זיהו אנשי המנהל האזרחי כי אי פעם היו על השטח גידולים חקלאיים. לא ידוע מי היה המגדל והאם גידל שם ברשות. המידע על השטח מצוי כבר שנים בידי ארגוני שמאל פרו-ערביים הפועלים בשטח, ובראשם שלום עכשיו. למרות זאת לא נמצא מי שיטען לבעלות כלשהי בקרקע. אך בעקבות תצלום האוויר הישן טוענים במשרד המשפטים כי "קיימת אפשרות שיש מי שיכול להצביע על מקור זכות, שיאפשר רישום של זכויות פרטיות". מבחינתם, די בכך כדי להרוס את בית משפחתו של קצין צה"ל שנפל בקרב.

האג'נדה של מייק בלאס

ביום רביעי שעבר התקיימה ישיבה של מזכיר הממשלה צבי האוזר ושל חברי כנסת מהימין עם אנשי משרד המשפטים, ובראשם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד מייק בלאס. הישיבה כונסה בדחיפות ביוזמת משרד ראש הממשלה. על הפרק היתה עתירה נדירה שהגישה המדינה נגד עצמה, שהשלכותיה על החקלאות היהודית ביו"ש צפויות להיות מרחיקות לכת.

בעתירה שהגיש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון בהוראת משרד המשפטים, כלולה בקשה לבטל פרשנות של החוק העותומני (על פי התאריכים המופיעים בעתירה - החוק קדום אף יותר) בנוגע לרישום בעלות על מקרקעין. על פי אותה פרשנות, חקלאי שעיבד חלקה למעלה מעשר שנים ללא מחאה, יוכל לרשום את האדמה על שמו בטאבו ללא צורך בהוכחה נוספת של בעלות. העתירה הוגשה נגד ועדת הערער הצבאית, שקבעה כי אדמה בשומרון תירשם מכוח אותו הליך על שם הקרן לגאולת קרקע שעל יד מדרשת ארץ ישראל. שופטי הוועדה דחו את עתירת אנשי הכפר הערבי הסמוך נגד הרישום, ומשרד המשפטים, בהליך נדיר כאמור, עתר נגד ההחלטה לבג"ץ. נציין כי בא כוח הקרן, עו"ד משה גליק, ביקש לייתר את העתירה, להציג את המקור החוקי לרכישת הקרקע ולייתר את הסתמכות הרישום על החזקה. אך משרד המשפטים ביקש כי בכל מקרה ידון בג"ץ בעתירה באופן עקרוני, והשופטים באופן חריג נענו לבקשה.

לטענת המדינה בעתירתה, על פי פרשנות החוק כפי שהיתה מקובלת עד עתה מתיישבים ישראלים יכולים לקנות חזקה על אדמות חקלאיות באזור, בעיקר בסמוך ליישובים היהודים, ואדמות אלו הופכות למוקד מחלוקת ולכן עלולות להצית את האזור. משרד המשפטים ביקש בעתירה לקבל פרשנות שונה של החוק העתיק, ולאפשר את רישום הקרקע בחזקה רק אם הוא נסמך בראייה חוקית נוספת על הבעלות בקרקע.

מנגד טוענים עו"ד גליק ועו"ד דורון ניר צבי, המייצגים את המשיבים, כי עתירת משרד המשפטים פוליטית ביסודה ורצופה הטעיות ואי דיוקים. המשיבים טוענים כי תושבים ערבים מתגוננים ביעילות מול פלישות לאדמותיהם הפרטיות באמצעות השיטה המשפטית הקיימת, וכי מטרת משרד המשפטים היא לכפות על המדינה שינוי מדיניות על ידי שינוי הלכה קיימת. השופטים עשויים לפסוק בעתירה בזמן הקרוב, והחשש בקרב המתיישבים הוא כי אם תתקבל העתירה אזי החקלאות היהודית באיו"ש תספוג מכה אנושה. בעוד חקלאים ערבים יכולים לרשום אדמות מדינה על שמם בעזרת שומות מס ירדניות שניתנו על סמך חוק החזקה, הרי חקלאים יהודים רבים סמוכים על החזקה לבדה. קבלת העתירה עלולה להעביר לידיים ערביות רבות מאדמות המדינה המועבדות על ידי יהודים במשך שנים רבות.

חברי הכנסת שנכחו בפגישה דיווחו שהגיעו להסכמה עם עו"ד בלאס כי משרד המשפטים ימשוך את העתירה בטרם יכריעו בה השופטים - זאת בתמורה למשיכת בקשת הרישום של הקרן. השבוע התברר כי משרד המשפטים מוכן למשוך את העתירה לבקשת משרד ראש הממשלה, רק אם זה יבטיח לעגן בחוק את מניעת הרישום בחזקה. או במילים אחרות, עו"ד בלס וחבריו מוכנים שהממשלה ולא בג"ץ תהיה זו שתחריב את החקלאות היהודית ביו"ש.

שופט מזן אחר

השבוע הלך לעולמו בגיל תשעים ותשע נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט משה לנדוי. לנדוי הוא ככל הנראה אחרון ל'דור הדינוזאורים', כפי שנהג לכנות זאת בעצמו. הדור שייסד את מערכת המשפט הישראלי ועיצב את פניה - לפחות עד שהתיישב אהרון ברק על כס נשיא בית המשפט העליון ושינה את פני מערכת המשפט, וביחד איתה את פניה של מדינת ישראל.

לנדוי נולד בדנציג הפרוסית, כיום גדנסק בפולין. הוא נדד ללונדון כדי ללמוד משפטים ומשם המשיך לארץ ישראל. שנים אחדות עבד כאן כעורך דין פרטי, אך עד מהרה הפך לשופט במערכת בתי המשפט המנדטוריים. ארבעים ושתיים שנה שירת לנדוי במערכת המשפט. בגיל 28 הוא מונה לשופט בית משפט השלום בחיפה. עם קום המדינה הוא הפך לשופט מחוזי. כעבור חמש שנים בלבד מונה לשופט בבית המשפט העליון, שם ישב כמעט שלושים שנה.

לנדוי היה רחוק מיראת השלטון. הוא היה אחד השופטים שגיבו את 'שורת המתנדבים', תנועה של פעילים שיצאו נגד השחיתות בשלטון מפא"י. הוא לא חשש לצאת נגד קציני צה"ל אחרי הטבח בכפר קאסם במבצע קדש, או לרסן את פעילותה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות כשזו ניסתה לפסול יומן קולנוע שבו הוצגה אלימות שוטרים. הוא גם חתום על הפסיקה שאסרה על השלטון הצבאי ביו"ש להפקיע אדמות פרטיות בבעלות ערבית לצורך התיישבות יהודית, ואפילו אילץ את הממשלה להחזיר את מנהיגים ערבים שגורשו לאחר פיגוע במערת המכפלה.

אם הדברים נשמעים באוזניכם כגירסה מוקדמת לאקטיביזם השיפוטי של ברק, הרי שבין שני האישים ופועלם רובצת תהום. לנדוי לא הניח לממשלה לגרש את מנהיגי הערבים בחברון ללא דיון משפטי, אבל כשזה נעשה הם מצאו עצמם גולים לשנות דור (הם שבו לישראל לאחר הסכם אוסלו). הוא לא הניח להפקיע אדמות בניגוד לחוק. הוא ניסה לשמור על החוק ועל הסדר ולא התעלם מעוולה, אך הוא לא ניסה ולא רצה להכתיב ערכים ובוודאי שלא מדיניות. הוא פרש בראשית שנות השמונים וצפה איך אהרון ברק, מינוי צעיר וחדש לבית המשפט העליון, החל את מפעלו הגדול לשינוי המשטר בישראל. לפני תשע שנים הוא העניק ריאיון לעיתון הארץ ושם אמר דברים מאלפים וחריפים במיוחד. הוא טען כי ברק שכח את מקומו והוא הולך והופך את ישראל לדיקטטורה משפטית. "אני באמת חרד לעתיד הנכון של מערכת המשפט, כי היא מובלת בדרך שחייבת להביא במוקדם או במאוחר לירידת המעמד הציבורי של בית המשפט. וכבר היום יש מגזרים שלמים בציבור שממש שונאים את בית המשפט העליון. והתהליך הזה חותר תחת היסודות. תחת אושיותיה של הרשות השופטת", אמר אז השופט לנדוי. "לנשיא ברק יש תפישה משלו בנוגע למה שהוא מכנה ערכי העומק של החברה הישראלית. אבל התפישה הזאת של ערכי העומק של החברה הישראלית היא בעצם מה שאהרון ברק מאמין בו ברגע מסוים. ובעוד שנה זה בכלל יכול להשתנות. ומה שחמור לא פחות הוא, שערכי העומק שבהם מדובר הם בעצם ערכי העומק של מגזר מסוים בציבוריות שלנו".